ב ר י   פ ר י ג ת
סופר ומתשבץ
התחלת הספר   אק.טי.וי - אסטרו-ויזיון בטלוויזיה

התחלת הספר   אק.טי.וי - אסטרו-ויזיון בטלוויזיה                                        חזרה למסך הקודם

                                                                              1
                                              ערוץ אק.טי.וי מארח תחרות מוסיקה

"...ואחרי דיוּנים ארוכים מאוד שנמשכו לא יותר מחמש שניות, השופטים שלנו עשו יד אחת והחליטו פה אחד, על רגל אחת, שהמנצח בתַחרוּת השנייה הוא... פּוֹזִיטוֹר!" הכריז המַנחֶה בהתרגשות. "אני חייב לקבוע במתח, שהמתח בתַחרוּת האַסְטְרוֹ-וִיזְיוֹן שובר כעת שיאים חדשים והוא ממש עוצר נשימה!" והמַנחֶה עצר את נשימתו עד שפניו האדימו והוא צרח: "יש רופא בקהל? יש? מה הוא אמר? לצלול עמוק? לא? אָה! הוא אמר לנשום עמוק?" והמַנחֶה נשם נשימה עמוקה והודיע: "עכשיו הכול בסדר. לא צריך מַנחֶה-מחליף. אני עובר יחד עם שני המתחרים ישר אל התַחרוּת הבאה!"
ותוכנית האַסְטְרוֹ-וִיזְיוֹן המשיכה לַשְׁלב השלישי. הכוכבים המפורסמים של אַק.טִי.וִי, ערוץ הטלוויזיה הישראלי לצעירים, נעו ודיברו על הבמה על-פי התסריט. המנורות הטילו אורות עזים שגרמו לשחקנים להזיע. המצלמות באולפן ערוץ האק.טי.וי כּוּוְנוּ מכּל עבר אל הבמה והסריטו את המתרחש עליה. המאמץ ניכר על פניהם של השחקנים שכמו תמיד, השתדלו להופיע בצורה הטובה ביותר למען הצופים הרבים של ערוץ הטלוויזיה האהוּד והפופולרי.
מחוץ לטווח המצלמות עמדו הבמאי וצוות ההסרטה ועקבו אחר השחקן הלבוּש בתלבושת עתידנית, שתהיה ודאי נפוצה בעוד מאה שנים. השחקן לא נח ולא שָׁקַט אף לרגע והִנחָה במֶרֶץ את התוכנית. לצידו עמדה שחקנית, שהיתה לבושה ומאופרת בדמות חייזר צהוב וידידותי שהגיע מכוכב אחר. השֶׁלֶט הגדול במרכז התפאורה הכריז באותיות גדולות: "אַסְטְרוֹ-וִיזְיוֹן". על שֶׁלֶט אחר הודפסו המילים "כדור-הארץ מקדם בברכה את תושבי מַנְגִינוֹגָה", על רקע תצלום ממוחשב של כוכב צהבהב מוקף חלל שחור.
הסרטת הפרק השמיני בסדרת הטלוויזיה הפופולרית של ערוץ האק.טי.וי התחילה כעת. בכל פרק בסדרה נערכה תחרות בנושא מרכזי אחד, בין חייזר מצטיין מכוכב אחר ובין מומחים לַנושא מכדור-הארץ. בתפקיד החייזר בכל פרק הופיעה הכוכבת המפורסמת והאהובה של ערוץ האק.טי.וי, יָעֵל אוֹפִיר, שהולבשה ואוּפרה בכל פעם כדמות דִמיונית של חייזר אחר. בַּפרק שצולם עתה נערכו תחרויות בכּלֵי-נגינה, ועד כה הוכיח נציג הכוכבים עדיפות בולטת על נגני כדור-הארץ, שהיו נגנים ישראלים מפורסמים.
המַנחֶה המשעשע וההִיפֶּרְאַקְטִיבִי של תחרות האַסְטְרוֹ-וִיזְיוֹן, גִיל אַלְגוֹר, סימן בתנועות ידיים מהירות לחייזר הצהוב פּוֹזִיטוֹר, מהכוכב הדִמיוני מַנְגִינוֹגָה, להתקרב אליו.
"כל הכבוד, פּוֹזִיטוֹר," אמר ליעל אופיר בחיוך רחב. "שוב עשיתָ את זה! ניצחתָ גם בנגינה על פסנתר, ועוד על פסנתר-כנף תוצרת כדור-הארץ. טוב, זו לא בדיוק חוכמה גדולה. קודם סיפרתָ לנו שבכוכב שלך אתה מנגן על פסנתר-כנף בעל שתי כנפיים. אתה יודע מה? אני מקווה שהוא לא עף ממך באמצע הקונצרט," וגיל אלגור נופף בזרועותיו תנועות כנפיים.
יעל אופיר רצתה לומר משהו, אך גיל אלגור הקדים אותה.
"דרך אגב, פּוֹזִיטוֹר," הכריז, "זה מזכיר לי. אתה יודע מה ההבדל בין פִּיל לפסנתר?" הוא היטה את ראשו קדימה בהקשבה והמתין לתשובה. החייזר הצהוב פּוֹזִיטוֹר שתק וגיל אלגור המשיך: "לא? יש לך מזל שאני כן יודע. ההבדל הוא, שפסנתר אפשר להפיל אבל פיל אי-אפשר לפסנתר..." וגיל אלגור לָפַת את בִּטנו ופרץ בצחוק אדיר.
יעל אופיר לא צחקה. היא הביטה בו בעיניים מכוּוצות ושאלה, "מה זה פיל?"
"אתה שואל, מה זה פיל?" נדהם גיל אלגור. "מה, אין לכם פילים בכוכב מַנְגִינוֹגָה? טוב, בקצב שמחסלים אותם ביערות שלנו, גם בכדור-הארץ הם בקרוב לא יהיו. רק רגע. מה הקשר בין פילים לצלילים? - ווֹאוּ! ראיתם איזה חרוז יצא לי? בְּיַאלִיק! עצים וביצים. תָּעיר וזָעיר. ציפּוֹר וקיפּוֹד! אוּפּס! זה לא חרוז, אבל לא נורא. יש לי עוד כמה חרוזים..."
וגיל אלגור הוציא מכיסו מחרוזת של חרוזים, נופף בה מעל ראשו והשליך אותה הצידה אל מחוץ לבמה.
"אבל אותנו לא מעניינים כעת פילים... סליחה, מילים," המשיך בהתלהבות. "אנחנו כעת בעניין של כּלֵי-נגינה. אחרי התַחרוּיוֹת בחצוצרה ובפסנתר, כוכב מַנְגִינוֹגָה מוביל שתיים-אפס, ומצבו של כדור-הארץ נראה כמו אחרי ליקוי חמה באמצע הלילה."
"אבל איך יכול להיות ליקוי חמה באמצע הלילה?" צעק אחד מאנשי צוות ההסרטה מחוץ לבמה אל גיל אלגור.
"איך זה יכול להיות?" גיחך גיל אלגור. "למה אתה חושב שהמצב של כדור-הארץ הוא כזה? לפּוֹזִיטוֹר יש את כל הסיבות שבחלל לחייך."
יעל אופיר המחופשת חייכה חיוך מלא ניצחון.
גיל אלגור קלט את החיוך של החייזר הצהוב והתנפל עליו.
"מה אתה מחייך, פּוֹזִיטוֹר?" אמר לו. "אני במקומך לא הייתי חוגג, אף-על-פי שגם במקומי לא הייתי חוגג. תכף נִראֶה איך אתה מנגן בגיטרה חשמלית, ואני מוכן להתערב שהפעם תפסיד."
פעם נוספת הגיע תורו של איש צוות ההסרטה לדבּר.
"על מה אתה מוכן להתערב?" צעק אל המַנחֶה.
"על מה אני מוכן להתערב?" גיחך גיל אלגור. "על מיליון דולר. לא, זה הרבה מדי. על המשכורת שלי. לא, זה מעט מדי. אני יודע. אני מוכן להתערב על הגיטרה שלי. איך זה?"
"הגיטרה שלך? אבל אין לך גיטרה," הזכיר לו איש צוות ההסרטה בצעקה שנשמעה היטב.
"אין לי?" גירד גיל אלגור בראשו. "שמע, אתה יודע שאתה צועק... שאתה צודק? אבל אין דבר. אני מכיר מישהו שיש לו גיטרה ושהוא יודע לנגן בה, ושהוא גם ינצח את פּוֹזִיטוֹר בתַחרות השלישית. תרשו לי להזמין לכאן ישר מפסגת מצעד הפזמונים החצי-שנתי..."
ובעוד גיל אלגור מדבר, התמקדו המצלמות מקרוב בזמר ונַגַּן גיטרה מפורסם שעלה על הבמה, כשגיטרה חשמלית תלויה על גופו.
גיל אלגור הצביע על הנכנס והכריז: "...את בּוֹעַז דְרוֹרִי!"
הזַמָּר ניגש אל המַנחה והחליק אִיתו "כּפוֹת".
"ועכשיו, פּוֹזִיטוֹר מכוכב מַנְגִינוֹגָה ובועז דרורי מכוכב כדור-הארץ יתחרו זה בזה בנגינה על גיטרה חשמלית," הכריז גיל אלגור. "המנצח יקבל נקודה בתחרות האַסְטְרוֹ-וִיזְיוֹן ואת המפסיד אנחנו נושיב על כיסא-חשמלי..." וגיל אלגור החל לרעוד בכל גופו כאילו ספג בעצמו מכת-חשמל. קולות צחוק נשמעו מהקהל הצופה בהסרטה.
"אתה יודע?" אמר בועז דרורי. "זה מזכיר לי שפעם חטפתי מכת-חשמל מהגיטרה באמצע הופעה וכל העיתונים כתבו שהיתה לי הופעה מחשמלת."
"ברצינות?" טפח גיל אלגור על שכמו של הזמר. "היה לך מזל שהגיטרה לא עלתה באש, כי אז העיתונים היו כותבים שהיתה לך הופעה מדליקה."
"אמרת הופעה מדליקה?" צחק בועז דרורי ומיד אחז בגיטרה והחל לנגן ולשיר שיר שחיבר באותו רגע, לצלילי מנגינת אחד מלהיטיו: "אני לא מתייאש גם אם אני עולה באש..."
"הֵי, מה יש לך?" קטע אותו גיל אלגור בנפנוף ידיים סוער. "עם מילים כאלה מייאשות הייתי לא רק מתייאש, אלא גם מתבייש ומתרגש ומתעטש... האפצ'י... ומתחַנטרֵש! וחוץ מזה, חכה לתור שלך!"
והוא פנה למצלמות והכריז: "ונעבור עתה ישר אל הקטע הראשון. בועז דרורי ינגן לנו קטע מפּרי מַפְרטוֹ. מיד אחר-כך יגיע תורו של פּוֹזִיטוֹר להשמיע לנו מה הוא יודע. קדימה, בועז, ואל תבייש את כוכב מולדתך."
בועז דרורי אחז שוב בגיטרה והחל לנגן להיט ידוע שחיבר והקליט בעבר. גיל אלגור נע בצעדי ריקוד, ויעל אופיר עמדה בצד והמתינה בסבלנות לתורה.
באותו רגע לחצה אצבע חוּמה על הלחצן בשְׁלַט-רחוק שהחזיקה היד החוּמה. תמונת הבמה שמילאה את מסך הטלוויזיה הענק נעלמה בבת-אחת, והמסך היה עתה ריק לגמרי.

                                                                              2
                                              הפולשים החומים מכוכב אויביידר

השמש השוקעת התקרבה אל קו האופק, הרחק בצד מערב. מי הים התיכון היו צבועים בירוק, ומעליהם נצבעו העננים בשמים בצבעי צהוב-אדום לוהטים. במזרח ניתן היה לראות את הקומות העליונות של הבניינים הגבוהים של גוש-דן במדינת ישראל.
נקודה זעירה הופיעה גבוה בשמים. הנקודה ירדה למטה כשהיא הולכת וגדלה, עד שקיבלה צורה של ספינת-חלל עגוּלה בצבע חוּם. החללית טסה למטה במהירות עצוּמה ואיימה להתנגש בחבטה אדירה במי-הים ולצלול לתוכם. אבל בשנייה האחרונה שינתה החללית את כיוון הטיסה, התרוממה מעלה ונבלעה בתוך ענן גדול ואפור. רגע ארוך חלף והחללית לא יצאה מן הענן, אלא נעצרה וריחפה בתוכו כשהיא הרחק מטווח ראייה.
באולם המרכזי של החללית עמדו שני חייזרים חוּמים וצָפו במסך הענקי שכיסה קיר שלם של האולם ועליו הוקרן הפרק השמיני של הסדרה "אַסְטְרוֹ-וִיזְיוֹן" ששודרה בערוץ האק.טי.וי הישראלי.
כל אחד משני החייזרים התנשא לגובה של מטר וחצי בערך. השניים היו קירחים ואוזניהם הארוכות הזדקפו למעלה כשתי אנטנות צרות. היו להם עיניים עגולות, וחור עגול במקום אף. הפֶּה העגול בעל השפתיים העבות היה חסר-שיניים, ולכן הם יכלו רק למצוץ מאכלים מומסים. שתי הידיים של כל אחד מהם היו עבות וחזקות והרגליים היו דקות ובעלות יכולת תנועה מהירה. שני החייזרים לבשו מדים חוּמים, ובמרכז חולצותיהם היה רקוּם שִׂרטוּט של כוכב-לכת חוּם.
שני החייזרים נראו דומים, אך בכל זאת היה הבדל משמעותי ביניהם. זַרוּץ היה מפקד החללית. הוא היה חייזר בטוח בעצמו והיה רגיל לחלק פקודות בקול חסר-סבלנות. זַרוּץ חבש כובע-מצחייה צבאי ועמד כל הזמן זקוף ומתוח. לידו עמד תותחן החללית שְׁלוֹכִי, שהצטיין ביריות מדויקות מהתותח יותר מאשר בחוכמה. קולו של שְׁלוֹכִי נשמע כמתנצל והוא עמד, כשהחולצה שלו בולטת מחוץ למכנסיו. בחללית היה מותקן תותח מקפיא שיכול היה לירות קרניים בלתי-נראות. הקרניים האלה הקפיאו באופן מוחלט כל יצור חי שאליו כּוּוַן התותח, גם מחוץ לחללית וגם בתוכה. הפעלת התותח נעשתה באמצעות מִקְלֶדֶת מחשב שהיתה מותקנת על התותח, ועל קְלִידיה מוּטבּעים ציורים.
דלת בקצה האולם נפתחה. חייזר שלישי נכנס לאולם, סגר מאחוריו את הדלת והצטרף אל חבריו. גם הוא נראה כמוהם ולבש את אותם מדים, אבל אפשר היה בקלות לזהות אותו. נַאוּט היה טייס החללית, והיה ידוע כחייזר שתמיד מציית לפקודות וממלא אותן עד הסוף. היה לו קול אדיש, הוא הרכיב אוזניות על ראשו ועל אוזניו, וחגר למותניו חגורה שעליה היה תלוי נרתיק עם אקדח לייזר חללי. הטייס עמד יחד עם חבריו והביט במשך כמה דקות במסך הטלוויזיה.
שלושת החייזרים יצאו לדרך מכוכב הבית שלהם, כוכב השוקולד אוֹיבֵיידֶר, כדי לבצע משימה חשובה מאוד בכדור-הארץ. הם היו שלושה, אבל היה ברשותם ציוד שהיקנה להם עוצמה של צבא שלם. לכשישלימו את משימתם, יגיעו בעקבותיהם אל כדור-הארץ חייזרים רבים אחרים מהכוכב שלהם.
מפקד החללית החזיק כעת בידו שלט-רחוק. הוא כיוון את השלט אל המסך ולחץ על לחצן. נגינתו של בועז דרורי נקטעה, והתמונה על גבי המסך התכווצה ונעלמה. באולם היו ארבע בליטות עשויות חומר גמיש שעוּצב בצורת כורסאות. המפקד התיישב על אחת הכורסאות. הטייס בחר בכורסה סמוכה והתיישב עליה.
התותחן של החללית, שנשאר לעמוד, פנה אל מפקדו בהבעת פנים אומללה.
"זַרוּץ," התלונן שְׁלוֹכִי. "לָמָה כיבית את הטלוויזיה? רציתי לראות מי ינצח בתחרות האַסְטְרוֹ-וִיזְיוֹן המותחת הזו!"
"מה זה משנה מי ינצח בתוכנית?" אמר זַרוּץ בחוסר-סבלנות. "חשוּב שאנחנו ננצח במשימה שלנו."
"המשימה שלנו לא מותחת, כי אני יודע מראש שאנחנו ננצח בה," טען שְׁלוֹכִי. "אבל התוכנית הזו היא מותחת, כי הכול עוד יכול לקרות בה."
"תרשה לי להזכיר לך משהו," הרים המפקד את קולו. "המדענים של כוכב אוֹיבֵיידֶר בנו במיוחד בעבורנו חללית עם מכשיר טלוויזיה שיכול לקלוט, ממרחק עצום בחלל, את שידורי ערוץ הטלוויזיה הישראלי לצעירים אַק.טִי.וִי. במשך חמש שנים ישבנו במעבדה בכוכב שלנו, בתוך החללית הזו, וצָפינו במכשיר הטלוויזיה הזה בתוכניות שערוץ האק.טי.וי שידר. ועכשיו שְׁלוֹכִי, תגיד לי. לָמה אתה חושב שעשינו את זה? כדי שאתה תיהנה מהתוכניות?"
"אתה יודע טוב מאוד שיש להם תוכניות מעניינות ונהדרות באַק.טִי.וִי," התגונן שְׁלוֹכִי.
"תענה לי על השאלה!" דרש ממנו זַרוּץ.
"צָפינו בתוכניות האַק.טִי.וִי כדי שנהיה מומחים לכדור-הארץ," הודה שְׁלוֹכִי.
"נכון מאוד, שְׁלוֹכִי," אישר זַרוּץ. "אחרי שצָפינוּ כמעט בלי הפסקה בתוכניות האַק.טִי.וִי, אנחנו מדברים עברית כמו ישראלים וסיכמנו שנדבר בינינו רק עברית, עד שנסיים את המשימה ונִנחת חזרה על הכוכב שלנו. חוץ מזה, וזה אפילו יותר חשוב, אנחנו גם מכירים את התוכניות ואת המנחים של ערוץ האק.טי.וי ואנחנו יודעים כמעט הכול על בני-האדם ועל כדור-הארץ."
"כן," הִנהֵן שְׁלוֹכִי בהתלהבות והתיישב על הכורסה השלישית. "אנחנו יודעים שבעלי-חיים יכולים לדבּר ושבני-אדם יכולים לעוף. ראינו את זה בתוכניות הטלוויזיה...
"שְׁלוֹכִי!" התרגז זַרוּץ. "תשכח מבעלי-החיים המדברים! כדי לבצע את המשימה שלנו אנחנו לא צריכים תוכנית על בעלי-חיים מכדור-הארץ. אותנו מעניינת תוכנית טלוויזיה על חייזרים. אני חיפשתי תוכנית שאף ילד לא מוותר על אף פרק שלה..."
"ובחרת בתוכנית אַסְטְרוֹ-וִיזְיוֹן שמשודרת כעת באַק.טִי.וִי," נכנס נַאוּט לדבריו.
"בדיוק, נַאוּט," אישר זַרוּץ.
"וגיל אלגור מנחה בכל פרק של התוכנית הזו תַחרות בנושא אחר, בין בני-אדם לחייזר אורח," המשיך טייס החללית.
"נכון מאוד, נַאוּט," אמר המפקד.
"אני כל-כך אוהב לראות את יעל אופיר בתוכנית הזאת," אמר שְׁלוֹכִי בקול נרגש. "בכל פרק היא מתחפשת לחייזר חדש. אתם יודעים מה? חבל שהיא לא נולדה בכוכב אוֹיבֵיידֶר ושהיא לא חייזרית אמיתית. היא היתה יכולה בקלות להיות כוכבת גם בערוצי הטלוויזיה לצעירים בכוכב שלנו!"
"אתה יודע, שְׁלוֹכִי?" נהם זַרוּץ בחוסר סבלנות. "לפעמים אני מצטער שאתה כן נולדת בכוכב אוֹיבֵיידֶר, ושאתה כן חייזר אמיתי."
"זַרוּץ, תגיד," התערב נַאוּט. "ראית איך יעל אופיר התחפשה לחייזר בתחרות המוּסיקה של האַסְטְרוֹ-וִיזְיוֹן שמשדרים עכשיו באַק.טִי.וִי? ממתי חייזר נִראֶה ככה?"
"נַאוּט, ככה נִראֶה חייזר דִמיוֹני שהמאפרים והמלבישים של האַק.טִי.וִי ממציאים בטלוויזיה בעבור התוכנית," קבע זַרוּץ. הוא הצביע על מראָה גדולה שהיתה תלויה על קיר האולם והמשיך: "אם אתה רוצה לראות חייזר אמיתי, תסתכל במַראָה."
נַאוּט הביט במַראָה, סקר באדישות את בבוּאתו וחזר להביט במפקדו.
"ועכשיו, בואו נגיע לעיקר," קבע זַרוּץ. "המנהיגים של כוכב אוֹיבֵיידֶר הטילו על שלושתנו משימה חשובה, שתִקְבַּע את גורלם של כל תושבי כוכב הבית שלנו. אנחנו חייבים להצליח בביצוע המשימה."
"בטח שנצליח," אמר שְׁלוֹכִי בביטחון. "אנחנו לא יכולים להיכשל. אנחנו יותר חכמים מתושבי כדור-הארץ."
"כן, בייחוד אתה!" נשף מפקדו. "אל תענה לי! למדנו בעל-פה את התוכנית לביצוע המשימה. ראשית, נחטוף את יעל אופיר ונביא אותה הֵנָּה לַחללית. אנחנו נכניס אותה למכשיר הטֶלֶקוֹפִּי, ואני אעתיק את הגוף שלה על עצמי." זַרוּץ הצביע על מכשיר גדול שהותקן בפינת האולם.
מכשיר הטֶלֶקוֹפִּי היה מורכב משתי מיטות סמוכות זו לזו ומצינורות וכבלי חשמל חוּמים רבּים שעברו ממיטה למיטה. בין שתי המיטות היה קבוע מדף, ועליו מִקְלֶדֶת שהפעילה את מכשיר הטֶלֶקוֹפִּי. באמצעות מכשיר הטֶלֶקוֹפִּי יכול היה חייזר מכוכב אוֹיבֵיידֶר להעתיק אל גופו את צורת הגוף של כל אדם מכדור-הארץ, ולהיראות בדיוק כמוֹהוּ. כדי לבצע את ההעתקה, היה החייזר מקליד הוראות למכשיר, שוכב על אחת המיטות ומשכיב על המיטה הסמוכה את האדם המועתק. המכשיר היה מופעל ומעתיק את דמות האדם אל גוף החייזר.
"ברגע שאהיה התאוֹם של יעל אופיר," המשיך זַרוּץ, "אני אגיע לאולפן של האַק.טִי.וִי ואחליף אותה בהַקְלָטַת הפרק הבא של תוכנית האַסְטְרוֹ-וִיזְיוֹן, בלי שמישהו ירגיש. אני אענוד על האוזן את המַשְׁדֵר הנַייד שהמדענים שלנו פיתחו במיוחד למשימה זו. ברגע המתאים אפעיל את המַשְׁדֵר הנַייד ואשדר את האות..."
"...שיהפוך את כל תושבי כדור-הארץ לעֲבָדִים של כוכב השוקולד אוֹיבֵיידֶר," המשיך נאוט לדקלם את הוראות המשימה. ואז הוא חדל לדקלם ואמר: "המפקד, שכחת כמה פעמים כבר תִרגַלנוּ את כל הפרטים של המשימה? בעצמך אמרת שאנחנו יודעים אותה בעל-פה."
"נַאוּט!" נשף זַרוּץ בכעס וקם על רגליו. "שלא תפסיק אותי באמצע דברַי! מוטב שתטיס את החללית ותשאיר לי את ביצוע את המשימה. ברור לך?"
נַאוּט מיהר לקום גם הוא והתמתח לעמידה זקופה.
"כן המפקד!" אמר בקול רם.
שְׁלוֹכִי גילה שרק הוא נשאר לשבת, וגם הוא קם.
"טוב מאוד," אמר זַרוּץ. "וזִכרוּ, אם אתם רוצים שהמשימה תצליח, אתם חייבים למלא את הפקודות שלי ולא לעשות שום דבר אחר. ברור?"
"לא, המפקד!" אמר שְׁלוֹכִי.
זַרוּץ הביט בתדהמה בתותחן שלו.
"שְׁלוֹכִי, האם שמעתי אותך אומר 'לא המפקד'?" שאל.
"לא המפקד. אנחנו לא נעשה שום דבר אחר. כן המפקד. אנחנו נמלא את הפקודות שלך," הסביר שְׁלוֹכִי.
"מצוּין," אמר זַרוּץ בשביעות-רצון. "נַאוּט, ברגע שתאתר את יעל אופיר בְּמָקום מבודד, עם כמה שפּחות אנשים, תודיע לי. שְׁלוֹכִי, כשתקבל ממני הוראה, תקפיא אותה עם התותח המקפיא ואנחנו נעלה אותה אל החללית."
"כן המפקד!" אמרו הטייס והתותחן.

                                                                              3
                                                           חוטפים את יעל אופיר

שְׁלוֹכִי התותחן עמד ליד המִקלדת של התותח המקפיא ופיהק.
כמה זמן יהיה עליו לעמוד כך ולא לעשות דבר? עבר זמן רב מאז פקד זַרוּץ על כניסה לעמדות-קרב ושְׁלוֹכִי מיהר אל התותח שלו. הוא עמד וחיכה ודבר לא קרה. כשנמאס לו להמתין, ניגש שְׁלוֹכִי אל דלת תא-הטייס של החללית, פתח אותה ושאל את זַרוּץ, מה קורה. זַרוּץ התפרץ עליו בזעם והזכיר לו שבשום פנים ואופן אסור לו לעזוב את התותח כשהוא נמצא בעמדת-קרב.
שְׁלוֹכִי המוּשפּל מיהר לסגור את הדלת וחזר לתותח המקפיא. אחרי שעברו עוד דקות רבות התחשק לו מאוד לגשת לתא-הטייס ולברר מה קורה. אבל הוא התאפק והמתין לביטול עמדות-הקרב או לפקודה להפעיל את התותח. הוא היה בטוח שגם הפעם יבטל זַרוּץ את עמדות-הקרב, בדיוק כמו שקרה בפעמיים הקודמות כשהם כמעט חטפו את יעל אופיר, אבל רק כמעט. תמיד קרה משהו ברגע האחרון שקִלקל להם את המבצע.
בתא-הטייס ישב נַאוּט מול לוּח-הבַּקָרָה של החללית העמוס מכשירים, לחצנים ושעונים. הטייס החוּם הפעיל את המכשירים והלחצנים והטיס את החללית בגובה רב מעל האדמה. זַרוּץ עמד לידו והביט במסך הטלוויזיה הקטן שהיה מותקן מעל לוח-הבקרה הגדול. מצלמת הטלוויזיה של החללית צילמה את הנוף שמתחת לחללית. אף-על-פי שהחללית טסה בגובה עצוּם, העדשות המגדילות של המצלמה אִפְשרוּ לזַרוּץ לראות היטב מקרוב את האדמה. החללית טסה כעת מעל כביש צדדי שהיה ריק כמעט לגמרי ממכוניות. רק מכונית אחת נסעה עליו באותו הזמן.
"אז מה אתה אומר?" שאל זַרוּץ את הטייס שלו.
"אתה צודק, זַרוּץ," אמר נַאוּט. "עכשיו זה בָּטוּח וזה הכי מתאים לנו. היא נוסעת לאולפן של ערוץ האק.טי.וי להקליט עוד פרק בתוכנית האַסְטְרוֹ-וִיזְיוֹן."
"סוֹף-סוֹף! הגיע הזמן," אמר מפקד החללית. "נַאוּט. תתחיל להנמיך את החללית ותטוס בדיוק מעל המכונית."
"כן, המפקד," אישר נַאוּט והחל לטפל בלוח-הבקרה. זַרוּץ התכופף קדימה, לחץ על לחצן ודיבר אל מיקרופון שבלט מהלוח.
"שְׁלוֹכִי, אתה שומע אותי?" שאל.
"בטח שאני שומע," אמר קולו של שְׁלוֹכִי. "למה אתה שואל? אתה עוד פעם מבטל את עמדות-הקרב? ידעתי!"
"לא, שְׁלוֹכִי," אמר זַרוּץ אל המיקרופון. "אנחנו הולכים לחטוף את יעל אופיר. תהיה מוכן. ברגע שאגיד לך, תִירֶה בתותח ותקפיא אותה!"
שְׁלוֹכִי הקליד במהירות וכיוֵן את התותח המקפיא אל המכונית שנסעה מתחת.
במושב הקִדמי של המכונית ישבו גיל אלגור ויעל אופיר בדרכם אל אולפן ערוץ האק.טי.וי, להַקְלָטַת פרק נוסף בסדרה אַסְטְרוֹ-וִיזְיוֹן. גיל אלגור נהג ויעל אופיר ישבה לצִידוֹ.
"מה אני אגיד לך, יעל," אמר גיל אלגור כשעיניו בוחנות את הכביש, "אני כבר לא יכול לחכות לראות אותך משחקת תפקיד של חייזר שמנצח בספורט. תגידי, את יודעת בכלל לבעוט לַשער?"
יעל אופיר גיחכה.
"יותר טוב שלא תזלזל בי," אמרה לו. "אם אתה נורא רוצה, אני יכולה להראות לך אפילו עכשיו איך אני יודעת לבעוט."
"מה?" הופתע גיל אלגור. "לְמה את מתכוונת?"
"אני מתכוונת, שאם לא תשנה נושא, תכף אבעט בך!" השיבה יעל אופיר.
"אני כבר משנה נושא," אמר גיל אלגור במהירות. "ואם הגעתי לנושא אחר, זה מזכיר לי..."
דבריו של גיל אלגור נקטעו באמצע המשפט. הוא נשאר לשבת קפוא בלי תנועה, וכמוֹהוּ יעל אופיר. מנוע המכונית כבה והמכונית נעצרה. שני כוכבי האַק.טִי.וִי נראו כפסלים. הם היו מנותקים מהעולם ולא יכלו לראות את החללית החוּמה שנחתה בשדה שליד הכביש, סמוך למכוניתם.
הדלת החיצונית של החללית נפתחה באלכסון ולמטה ויצרה גשר שהגיע עד לאדמה. זַרוּץ ונַאוּט יצאו מהחללית וצעדו במהירות אל המכונית.
נַאוּט הביט בדאגה לצדדים.
"אני מקווה שאף אחד לא רואה אותנו," אמר לזַרוּץ. "אנחנו עלולים להסתבך."
"הכביש הזה ריק," קבע זַרוּץ. "חוץ מזה, נעשה את הכול בזריזות."
והוא פתח את הדלת הקדמית-ימנית של המכונית.
"מהר, נַאוּט," הורָה לחייזר השני, "תמשוך אותה החוצה."
נַאוּט משך את יעל אופיר, אבל לא הצליח להזיז אותה.
"אני לא יכול. היא לא זזה. היא קפואה לגמרי!" התלונן הטייס.
"חכה, אל תמשוך חזק מדי, אתה עלול לתלוש לה את הידיים!" עצר אותו זַרוּץ. "אתה לא רואה שהיא קשורה בחגורה הזאת? תכף אשחרר את החגורה."
זַרוּץ שחרר את חגורת-הבטיחות של יעל אופיר. נַאוּט אחז בבתי-השחי שלה ומשך אותה החוצה מהמכונית, הפעם בהצלחה. זַרוּץ מיהר לאחוז ברגליה והשניים החלו לסחוב אותה אל החללית.
"יותר מהר," התנשף זַרוּץ. "חבל על כל רגע."
שני החייזרים הגיעו אל החללית, צעדו דרך הגשר אל הדלת ונכנסו פנימה. הדלת נסגרה מאחוריהם. גיל אלגור נשאר לשבת קפוא במכונית ואף לא ידע על המתרחש.
זַרוּץ ונַאוּט נכנסו לאולם הגדול כשהם נושאים את יעל אופיר הקפואה וחסרת התנועה. שְׁלוֹכִי עמד ליד התותח המקפיא והקליד מדי פעם על המִקלדת המפעילה את התותח. זַרוּץ ונַאוּט השכיבו את יעל אופיר במיטה השמאלית במכשיר הטֶלֶקוֹפִּי. נַאוּט נאנח בהקלה.
"הם נורא כבדים, בני-האדם האלה," התלונן.
"תשמח שלא היית צריך לסחוב אותה לבדך," הֵעיר לו זַרוּץ. "כעת, חבל על הזמן, נַאוּט. גש לתא-הטייס, תטיס את החללית גבוה-גבוה, בדיוק מעל המכונית, תפעיל את מסך הטלוויזיה ותשגיח על מה שקורה ליד המכונית הקפואה. אסור שמישהו יגלה אותנו."
"כן, המפקד!" התמתח נַאוּט ויצא מהאולם.
זַרוּץ נשכב על המיטה הימנית.
"קדימה, שְׁלוֹכִי," אמר לתותחן שלו. "תעתיק את הגוף שלה אל הגוף שלי."
שְׁלוֹכִי עזב את התותח וניגש אל מכשיר הטֶלֶקוֹפִּי. הוא החל להקליד על המִקלדת שלו. עשן חוּם סמיך בקע מתוך אחד מהצינורות החוּמים וכיסה את המכשיר לחלוטין. כשהעשן התפזר, שכבו שתי יעל אופיר בשתי המיטות. יעל אופיר במיטה השמאלית נשארה לשכב קפואה. יעל אופיר השנייה קמה מהמיטה הימנית ומתחה את זרועותיה לצדדים.
"אז מה, שְׁלוֹכִי. איך אני נִראֶה?" שאל זַרוּץ בקולה של יעל אופיר.
"המפקד, אתה נִראֶה בדיוק כמוה," אמר שְׁלוֹכִי בהערכה. "אתה אפילו נשמע בדיוק כָּמוֹהָ. מי שיִראֶה את שניכם, לא יוכל להבדיל ביניכם."
"שְׁלוֹכִי, שכחת?" אמר זַרוּץ-יעל. "אף אחד לא יִראֶה את שנינו ביחד."
"אני כן רואה, ואני לא יודע אם אתה זַרוּץ או שזַרוּץ שוכב שם," אמר שְׁלוֹכִי וגירד בראשו הקירח.
זַרוּץ-יעל הביט בו בכעס.
"שְׁלוֹכִי..." החל להגיד בחוסר-סבלנות, אחר השתלט על עצמו והנמיך את קולו. "לא חשוּב! איפה המַשְׁדֵר הנַייד?"
"המַשדר הנייד? הוא מוכן," אמר שְׁלוֹכִי והראה למפקדו מַשדר נייד זעיר ושקוּף שהיה מונח בתוך שקע על המדף שליד המִקלדת. "טיפלתי בו כבר קודם. הוא מְתוּכְנָת עכשיו לשדר את האות שיהפוך את תושבי כדור-הארץ לעֲבָדִים של כוכב אוֹיבֵיידֶר. אתה רוצה שידור לדוגמה?"
"לא!" אמר זַרוּץ-יעל. "אני סומך עליך. כשאתה יורה בתותח או מפעיל את המחשבים, אתה אף פעם לא טועה. חבל רק שבכל שאר הדברים אתה תמיד טועה."
"המפקד, על איזו טעות אתה מדבר?" התפלא שלוכי בקול שהביע גם מעט עלבּוֹן.
"לא חשוב!" אמר זַרוּץ-יעל בקוצר-רוח. "בוא לא נבזבז את הזמן. מישהו עלול לעבור בחוץ. קדימה, בוא תקליט מהטֶלֶקוֹפִּי על המַשדר את מבנה הגוף שלי לפני ואחרי ההעתקה."
"מה? אבל... אבל זה לא היה בתוכנית," התפלא שְׁלוֹכִי. "בשביל מה אתה צריך את זה, המפקד? אתה חושב שתצטרך לשנות שוב את המַרְאֶה שלך מיעל אופיר לזַרוּץ, כשתהיה מחוץ לחללית?"
"שְׁלוֹכִי," הסביר לו זַרוּץ-יעל בסבלנות. "מפקד צריך לחשוב מראש על כל האפשרויות. ועכשיו, תקליט!"
שְׁלוֹכִי הקליד במהירות על המִקלדת עד שנשמע צִפצוּף קצר. המַשדר השקוּף האיר לפתע באור חוּם חזק ומסנוור שֶׁכָּבָה כמעט מיד.
"זהו, גמרתי," הודיע שְׁלוֹכִי. "המַשְׁדֵר מוכן עם האות שיהפוך את תושבי כדור-הארץ לעֲבָדִים, ועם מבנה הגוף שלך ומבנה הגוף של יעל אופיר. עוד משהו, המפקד?"
"לא. תן לי את המַשדר!" פקד זַרוּץ-יעל.
שְׁלוֹכִי הושיט למפקדו את המַשְׁדֵר הנייד. זַרוּץ-יעל הביט במַשְׁדֵר השקוּף מול האור והמַשְׁדֵר נִצנֵץ. לאחר מכן הצמיד זַרוּץ-יעל את המַשְׁדֵר אל תנוּך אוזנו הימנית. המַשְׁדֵר הנַייד נצמד לאוזן.
"ככה זה בסדר," אמר זַרוּץ-יעל בשביעות רצון. "שְׁלוֹכִי, מה קרה? מדוע אתה מביט בי במבט כזה?"
שְׁלוֹכִי פרש את ידיו לצדדים.
"זַרוּץ, אתה מבלבּל אותי," אמר בייאוש. "אני כל הזמן חושב שאתה זה היא."
"הכי טוב שלא תחשוב בכלל!" הרים זַרוּץ-יעל את קולו. "אני חייב להיראות בדיוק כָּמוֹהָ, אחרת אני לא אוכל להחליף אותה ולבצע את המשימה..."
דלת תא-הטייס נפתחה ומפקד החללית השתתק. הטייס נכנס לאולם בצעד מהיר.
"כן, נַאוּט. מה קרה?" שאל זַרוּץ-יעל.
"אָה, זה אתה!" התנשף נַאוּט. "לרגע התבלבלתי. המפקד, מכונית מתקרבת! היא עוד רחוקה, אבל היא נוסעת במהירות גדולה."
זַרוּץ-יעל הזדקף בהחלטיות.
"חבל על כל רגע!" הודיע. "נַאוּט, תנחית מיד את החללית. אני יורד למכונית. עקוב אחרַי במסך הטלוויזיה שלך. ברגע שאסמן לך, תגיד לשְׁלוֹכִי לנתק את הקרן המקפיאה ותמריא חזרה אל תוך ענן גדול מעל הים בדיוק כמו שתִכננתי. אתם תישארו שם עם יעל אופיר עד שאשדר לכם להגיע אלַי."
"כן המפקד!" התמתח נַאוּט.
"כן המפקדת!" אמר שְׁלוֹכִי.
זַרוּץ-יעל שהתחיל ללכת אל דלת החללית, סובב את ראשו, רצה להגיד משהו וחזר בו.
נַאוּט חזר אל תא-הטייס והנחית את החללית בדייקנות מרשימה באותו מקום שבו עמדה קודם. דלת החללית נפתחה וזַרוּץ יצא מהחללית, ירד אל האדמה ובצעד מהיר הגיע למכונית המוקפאת.
גיל אלגור עדיין ישב קפוא במושב הקדמי במכונית, כשהמושב שלצִידו ריק. זַרוּץ-יעל פתח את הדלת הימנית-קדמית של המכונית, נכנס למכונית והתיישב לצד גיל. הוא חגר את חגורת הבטיחות ואז סימן בידו אל החללית.
בבת-אחת התרוממה החללית ונעלמה הרחק בשמים, גיל אלגור הופשר מקיפאונו והמכונית חזרה שוב לנסוע.
גיל אלגור המשיך לנהוג והשלים את המשפט שקפא קודם על שפתיו: "...שעוד לא גמרתי לעבור על התסריט לתוכנית של מחרתיים. את חושבת שאני אספיק?" שאל גיל אלגור.
זַרוּץ-יעל לא ידע על מה דיברו השניים בטרם הוקפאה המכונית ולכן החליט להתחמק ממלכודות בשיחה.
"אתה חושב שתספיק?" השיב בשאלה.
"אל תעצבני אותי!" התרגז גיל אלגור. "אם הרגל שלי לא היתה על הגז, היית חוטפת ממני עכשיו כזו בעיטה. נכון שאני צודק?"
"אתה חושב שאתה צודק?" חזר זַרוּץ-יעל על השאלה.
גיל אלגור סובב את ראשו ימינה והביט ביעל אופיר בהפתעה, ומיד שב והביט קדימה אל הכביש.
"יעל, מה קורה לך?" שאל. "את בסדר?"
"אתה חושב שאני בסדר?" שאל זַרוּץ-יעל.
"אני חושב שאת מאוד-מאוד לא בסדר, ואת מעלה לי את הלחץ-דם..." נאנח גיל אלגור ולפתע קרא: "ראית את הנהג הזה? הוא עקף אותי כמו מטורף! מה את אומרת? לא! אל תגידי! את דווקא יותר נחמדה כשאת שותקת."

                                                                                                                                חזרה למסך הקודם