ב ר י   פ ר י ג ת
סופר ומתשבץ
ס י פ ו ר   ק צ ר    מ ע ו ל ם    ה מ ח ש ב י ם

סיפור קצר שפורסם בשבועון אנשים ומחשבים                                               חזרה למסך הקודם

ע ב ר

אינך יכול לשנות את ההיסטוריה
פרופסור י. קליין

                                                                              1.
מנסרת המתכת הריבועית הגדולה ניצבה במרכז האולם. שלמה מילר השקיף מלמעלה למטה על המבנה הבלתי-מוגדר. ממקום הימצאו לא נראה המבנה מרשים במיוחד, אך שלמה לא הוטעה מעיוות הפרספקטיבה. מלמטה נראה המבנה המתכתי מרשים מאוד.
המבנה התנשא לגובה של חמישה מטרים ועשרים וחמישה סנטימטרים, על בסיס ריבועי באורך צלע של שני מטרים וארבעים סנטימטרים. הקירות נוצקו ממסג פלדה בעל כוח התנגדות רב. מבחוץ נצבע המבנה בשחור ובלע את אור המנורות בתקרת האולם. קירות המבנה היו חלקים לגמרי, פרט לקיר בו נקבעה הדלת. כאשר נסגרה, התמזגה הדלת לחלוטין עם הקיר.
שלמה מילר שפשף את עינו השמאלית והחל לרדת למטה בצעדים איטיים. שוב עלתה וצָפה המחשבה במוחו - מחשבה נואלת אך מתמדת. המבנה היה מין עמוד קבורה מודרני - כזה שהיה אולי פרעה בונה, לו חי במאה העשרים... לספירה.
ושלמה תהה אם המבנה הזה יהפוך להיות עמוד הקבורה שלו.
                                                                              *
בתוך המבנה, מחה פרופסור יצחק קליין את הזיעה ממצחו. תמיד הִרבה להזיע ולמרות שמיזוג-האוויר פעל, לא היה בכך כדי לשנות. בהיסח-הדעת תחב את המטפחת לכיס חולצתו והמשיך להקיש על לוח הקלידים.
המבנה חוּלק לשני חלקים - עליון ותחתון - וסולם מתכת צר קישר בין שניהם. הפרופסור נמצא בקומה התחתונה וערך דו-שיח עם המחשב.
המחשב אִכלס את הקומה העליונה. בשנת 1974 תפסו המחשבים נפח רב, כך שהמחשב זכה לעיקר המקום במבנה. היה זה מחשב מוזר, ויוצריו היו לבטח משתוממים למראה התוצאה. למעשה הורכב המחשב מחלקים של שני מחשבים שונים בתוספת מיני מחשב, ואליהם חוברה היחידה שהפרופסור תכנן ובנה בעצמו. התוצאה היתה אנדרלמוסיה צפופה שלא הותירה כלל מקום פנוי. לא היה כמובן צורך במקום פנוי. האנשים נשארו מחוץ לקומה העליונה למעט מקרי תקלה נדירים ואחזקה שוטפת. לוח הבקרה נמצא בקומה התחתונה שגובהה מטר וחצי בלבד. אפילו פרופסור קליין נמוך הקומה נאלץ לכופף את ראשו כשעמד. כמובן, החיסכון היקר במקום בא על חשבון הנוחות.
לוח הבקרה הזכיר תא טייס וכיסה את כל ארבעת הקירות ואת רוב שטח התקרה. שעונים, מחוגים, לחצנים, מתגים, כולם קבועים באי-סדר לכאורה, אך הפרופסור ידע היכן מצוי כל פריט, בעקבות אותן שעות רבות שבילה פה.
במרכז הקומה התחתונה נמצאו שני כיסאות מרופדים עם משענות ראש וחגורות בטיחות. הכיסאות הסתובבו בשלוש-מאות שישים מעלות על ציר ואִפשרו ליושבים עליהם להגיע בקלות לכל פינה בלוח הבקרה. מאחורי הכיסאות נמצא המחסן הקטן, בו יוטענו מצרכי המזון וכלי-הנשק.
הפרופסור מחה שוב את הזיעה ממצחו והציץ בשעונו. הזמן חלף בעצלתיים. מה צפוי להם בתום המסע?
מסע במבנה הנשלט על-ידי מחשב רב-עוצמה. מסע במבנה חסר גלגלים או כנפיים ונמצא באולם סגור.

                                                                              2.
באותו בוקר - בשעה מוקדמת יותר - עזב דוקטור שלמה מילר את ביתו, סוגר מאחוריו את הדלת בשקט. לשווא. גם לו היה טורק, לא היה בכך כדי לשנות. אִמו התגנבה אל חלון חדר-האורחים ובעיניים מכווצות ובאף פחוס אל השמשה הציצה החוצה.
שלמה חש כגנב כשפסע החוצה. באמצע הדרך אל שער החצר גילה שהוא צועד על קצות אצבעותיו ובחיוך עצבני עבר להילוך רגיל. מזל שאִמו טרם התעוררה. הוא לא היה יכול לשאת את הפרידה הזמנית ממנה.
לראשונה מאז נולד, הסתיר שלמה משהו מאִמו. יחסיו עם אִמו היו מיוחדים במינם, אולי בגלל ששלמה לא הכיר מעולם את אביו. הוא גדל כשאִמו ממלאת גם את תפקיד האב ושולטת בו לחלוטין. בלא שחש או ידע, התוותה אִמו את מסלול חייו, ושלמה מילא אחר רצונה ללא ערעור.
בן 26 היה שלמה עדיין רווק והתכוון להישאר כזה עוד שנים רבות, בלא שיודה כי אִמו היתה הגורמת לכך. ברור היה לשלמה שאשתו תהיה חייבת להשׂביע את רצון אִמו מכל הבחינות. אִמו רצתה שיישאר שלה ויישאר רווק, וכך אירע שעוד לא נולדה הבחורה שתהיה מספיק מושלמת עבור רבקה מילר.
הפסיכואנליטיקן זיגמונד פרויד היה מוצא כר פעולה נרחב ומרנין במקרה של משפחת מילר. תסביך אדיפוס מילא כל פינה בביתם של השניים. שלמה היה למשׁרתהּ ועבדהּ של אִמו.
אך כעת סטה שלמה מן הקו המותווה - לראשונה בחייו.
הפשע שביצע שלמה אינו בלתי ניתן לתיקון. להפך, כשיחזור, יספר הכל לאִמו. עדיף לספר אחרי. חבל שרבקה תדאג. מעולם לא פגע בה ולא גרם לה לדאוג. הפעם עשה זאת. לא היתה כל דרך אחרת. סוף-סוף נמצא הדבר שיהיה חשוב עד כדי כך.
המכונית נדלקה בקלוּת. שלמה שפשף בעצבנות את עינו השמאלית ונתן גז. המכונית ניתקה משולי הכביש והחלה לנסוע. מאחור נותר הבית החד-קומתי של משפחת מילר. שלמה הפעיל את הרדיו פניו התעוותו כשפנים המכונית נמלא במוסיקה רועשת. כמעט מיד העביר תחנה וחייך למשמע המוסיקה הקלאסית. אִמו אהבה מוסיקה קלאסית, וגם שלמה...
                                                                              *
המכונית נעלמה. רבקה מילר נותרה לעמוד ללא נוע כשאפּה לחוץ בכוח לשמשה. אף שריר לא נע בפניה המאובנים ורק דמעה קטנה זלגה לאורך אפּה.
היא הכירה את בנה כמו את כף-ידה. ברור היה לה ששלמה מסתיר ממנה משהו. האופן בו התחמק מהבית בלא שינשק לה בצאתו. האם זוהי תחילת הקץ? האם מתפלגת דרכו של בנה מזו שלה?
רבקה מחתה את עקבות הדמעה מעל פניה. אצבעותיה ליטפו בעדינות את פניה המצולקים, זכר לתאונת הדרכים הקטלנית שהשחיתה את פניה. המנתחים הפלסטיים עשו עבודה טובה, אך נותרו עקבות שדרשו איפור מיומן כדי להסתירם.
ובכן, זהו זה. כששלמה יחזור הביתה, היא תפוצץ את הפרשה. עליו להחליט ולבחור. בהחלטה נחושה זו פנתה והלכה למטבח.

                                                                              3.
שלמה החנה את מכוניתו במגרש החניה של אוניברסיטת רמת-אביב. השעה היתה שמונה וחצי ומסתבר שיקדים מעט. מוטב כך. פרופסור קליין לא אהב איחורים ודייקנותו היתה לשם דבר. שלמה נעל את דלת המכונית והחל ללכת במהירות בכיווּן בניין מדעי המחשב.
באותה שנייה הופיעה מולו תמי. שלמה עיווה את פניו. רק היא חסרה לו כעת. לבטח ארבה לו וציפתה לבואו.
תמר זהבי היתה חברתו הנוכחית. כמו קודמותיה, יזמה תמי את ההיכרות עם הדוקטור הרווק והנאה. הסטודנטית היפה לא הסתירה את כוונותיה - נישואין. עיניו של שלמה סקרו את פניה המיניאטוריים ושערה הבלונדי הגולש ועברו אל החזה הבולט שלה שמתח קדימה את חולצתה. עבורו היה זה תנאי בל יעבור לחברוּת. פרויד היה מחייך בסיפוק לו היה שומע על כך. זה התאים לאותו חיפוש אִמהי של שלמה בכל בחורה עִמה יצא.
תמי התרגלה למבטו הנעוץ באותה נקודה והתעלמה מכך. עברו הזמנים שהדבר החניף לה. היא צחקקה.
"מה העניינים, שלומי?" שאלה בקולה הדק. "אני מרגישה כל-כך בודדה בזמן האחרון. אני כמעט בכלל לא רואה אותך."
כמובן, לאחרונה לא נותר לשלמה זמן פנוי. הפרויקט של פרופסור קליין דרש ממנו את מרבית זמנו. תמי לא היתה חסרה לו. ובכלל, אולי הגיע הזמן לנתק את הקשרים אִתה?
"תפסת אותי ברגע לחוץ," אמר בחופזה. "מחכים לי. מה דעתך שנדבר אחרי שאני אתפנה?"
"הערב?"
"בסדר. אני אתקשר אלייך כשאני אחזור," נאנח שלמה. מתי יחזור? הערב? הוא גחן ונשק על הלחי שלה. זו תהיה הנשיקה האחרונה.
תמי הביטה בגבו המתרחק ופניה סמקו. היא כבר תַראה לו. בטח תפס מישהי אחרת. באותה שיחת הבהרה היא תציע לו נישואין. אחר-כך הוא כבר לא יעז לפזול. באמא שלו היא תטפל מאוחר יותר.
                                                                              *
פרופסור משה נרקונסקי סקר את פרופסור יצחק קליין מלמעלה למטה. פרופסור קליין היה נמוך בראש מעמיתו. את פניו עטרו משקפי קרן ושפם דק. הוא לבש בגדי חאקי דהויים ופרופסור נרקונסקי דימה לראות לפניו צייד ג'ונגלים. ה"צייד" נראה כעת עייף מאוד ומבוגר מ- 52 שנותיו.
"הגיע הזמן ללכת אל האולם," אמר פרופסור נרקונסקי.
"מה עם שלמה?" שאל דוקטור יוסף אסולין, עוזרו של פרופסור קליין, שנכח בחדר.
"הוא יגיע יותר מאוחר," אמר פרופסור קליין. "הצעתי לו לישון כמה שיותר וכמה שיותר טוב. אני מציע שתתחילו לארוז. כששלמה יגיע, אני אתחיל לעבור אִתו על נתוני המחשב."
"שלמה נוסע ואני צריך לעשות את עבודת הסבלות," רטן יוסף אסולין תוך כדי הליכה אל דלת החדר. שני הפרופסורים הלכו אחריו. פני ראש הפקולטה למדעי המחשב היו מתוחים אף יותר מאשר אלו של פרופסור קליין. ההמתנה תהיה קשה, קשה אף יותר מהמסע.
כששלמה הגיע לאולם ההרצאות הגדול, היתה כבר מלאכת האריזה בעיצומה. שלמה נעל אחריו את דלת האולם והחל פוסע מטה אל המבנה. משני צדדיו נמשכו שורות של כיסאות שהשקיפו אל הרחבה שלמטה. בזמנים כתיקונם ישבו פה סטודנטים והקשיבו לדברי המרצה, אך זה זמן רב שהאולם לא היה בשימוש. שימוש לימודי.
תוך כדי ירידה במדרגות החל שלמה לשרוק. פרופסור נרקונסקי ודוקטור אסולין שלחו אליו מבטים והמשיכו להטעין.
"מה העניינים, יוסי?" קרא שלמה בעליזות. יוסי לא הספיק לענות, כשדלת המבנה נפתחה ופרופסור קליין יצא החוצה. שלמה הצטרף אליו.
"שלום, שלמה," אמר הפרופסור. "הגעת בזמן. "אני מקווה שישנת היטב. בוא תיכנס. מוטב שתתחיל להכין את המחשב לקראת הנסיעה."
שלמה הִנהן ונכנס פנימה. מיזוג-האוויר פעל, והקרירות בתוך התא היוותה שינוי מרענן מול החום המחניק באולם שבחוץ. שלמה צנח על הכיסא הימני, ערך חצי תפנית ימינה - שהביאה אותו אל מול מכונת הכתיבה של המחשב - והחל לארגן את תיק דפי הנתונים שאותם יהיה עליו להזין למחשב.
שלמה החל לתקתק את הנתונים כשהמחשב עונה לו. השניים ערכו דו-שיח, כששלמה יושב ומכווץ את עיניו לפסים צרים. היה עליו לעצום את עיניו כך שיראו רק את דפי הנתונים ואת מכונת הכתיבה. רק כך היה מסוגל לדחוק את האֵימה מסביב.
לו היה פרופסור קליין יודע זאת, ספק אם היה בוחר בשלמה כשותף למסע. שלמה סבל מקלאוסטרופוביה, ומקומות סגורים הטילו עליו אֵימה. שלמה ויתר על נסיעה במעליות ולעתים בחר לעלות ברגל שמונה-תשע קומות ובלבד שלא יצטרך להיכלא בין הקירות המאיימים להתקרב, להיצמד, למחוץ... כשנכנס לראשונה אל המבנה, חשב שלמה שהוא עומד להתעלף. איכשהו החזיק מעמד. הפיתוי שבפרויקט היה גדול.
בימים האחרונים נלחם שלמה בפחד הסגור. הוא נסע במעליות ויצא מהן רועד ומתנודד. הכול היה לשווא. וכעת, בנוסף למתח הכרוך במסע עצמו, חש שלמה שאם המסע לא יסתיים כבר, הוא עלו לאבד את השליטה על עצמו ולצרוח... ולצרוח... ולצרוח...
פרופסור נרקונסקי ודוקטור אסולין סיימו את הטענת כלֵי-הנשק. כל המטען נמצא כעת בבטן המבנה. פרופסור קליין נפרד משני עמיתיו, נכנס פנימה והתיישב על הכיסא השמאלי. הוא הפעיל מתג צהוב והדלת ההרמטית נסגרה ללא קול, מנתקת אותו ואת שלמה מן העולם שבחוץ. הפרופסור והדוקטור שבחוץ התיישבו על שני כיסאות סמוכים בשורה השלישית, נעצו מדי פעם מבטים בשעוני-היד שלהם וחיכו בחוסר סבלנות לתחילת המסע של הפרופסור והדוקטור שבפנים.

                                                                              4.
שלמה נראה כעת רע מאוד. פרופסור קליין חש בכך וטפח בעידוד על כתף שותפו למסע.
"תירגע, שלמה," אמר בקולו הרך והסבלני. דומה שמעולם לא איבד את קור-רוחו. "אל תיתן למתח לשלוט בך. אסור לך לטעות."
"יהיה בסדר," פלט שלמה והכריח את עצמו לפקוח את עיניו. הוא חייך חיוך מסכן. "לוּ היה הפרופסור יודע את האמת, היה משליך אותי החוצה אפילו עכשיו," חשב והחל מתקתק נתון נוסף למחשב. היה זה מספר ענק - 12 מוכפל בעשר בחזקת 18. שלמה תקתק את המספר במהירות שלא היתה מביישת כתבנית בעלת ניסיון.
באותו רגע קרא לו פרופסור קליין והסב את תשומת-לבו למכשיר שהיה קבוע בצד שמאל. שלמה ערך חצי סיבוב שמאלה והביט במכשיר. הקירות סגרו עליו ושלמה בלע את רוּקו בקול. הפרופסור צדק כמובן. המכשיר זייף. שלמה עזר לו לכייל את המכשיר.
ובאותו זמן הודיע המחשב על-גבי מכונת הכתיבה כי גילה תקלה בנתון האחרון שהוזרם. המחשב קיבל 12 מוכפל בחזקה מאופסת של עשר, כלומר - 12 בסך-הכל, וזאת בגלל מהירות התקתוק. המחשב ביקש לדעת האם הנתון מאושר וחזר פעמיים נוספות על ההודעה. מיד לאחר מכן פלט שורות נתוני ביניים חשובים פחות, וכשחזר שלמה וביצע חצי תפנית ימינה, התרחקה כבר הידיעה במעלה הנייר ונעלמה מעיניו. המחשב עיכל את המספר המופחת והמשיך לדרוש נתונים. שלמה המשיך לתקתק בלא להתייחס לשמונה-עשר האפסים החסרים. בקרביו של המחשב שבקומה השנייה הלכה ונבנתה תוכנית שונה ממה שפרופסור קליין תכנן.
הזרמת הנתונים הסתיימה. שני הנוסעים ביצעו בדיקה מהירה אחרונה של לוח הבקרה וחגרו את חגורות-הבטיחות. שלמה התרווח בכיסאו ועצם את עיניו. כעת יכול היה להדחיק את הלחץ הנורא לזווית מוחו. מוטב שיֵישב בעיניים עצומות עד היציאה לדרך. כך גם יחסוך לעצמו שפשוף מוגזם מדי של עינו השמאלית
נותרה דקה לשיגור. פרופסור יצחק קליין מחה את הזיעה ממצחו. המתח הרב לא פסח גם עליו. רק המחשב לא התרגש. הוא לא היה אנושי, ואף שספר יחד אִתם את השניות עד לשיגור, עשה זאת באופן מכני, אפילו שהוא יהיה זה ש"ילחץ על הכפתור" וישגר אותם לדרכם.
תשע ארבעים וחמש.
שיגור!
ולנגד עיניהם הפקוחות לרווחה של פרופסור נרקונסקי ודוקטור אסולין נעלם המבנה בבת-אחת מן העין!
                                                                              *
השניים ציפו למבנה הנעלם במשך כשעתיים ומשלא חזר, נשמו לרווחה, עזבו את האולם ונעלו את הדלת הכבדה.
הם ציפו למבנה במשך שבוע, אך לשווא. השומרים שהופקדו על שמירת האולם לא דיווחו מאום. הם ציפו למבנה במשך כחודש והייאוש אחז בהם כשהמבנה טרם חזר. מלאי המזון של הנוסעים היה כבר צריך לאזול, הגם שלא יחסר להם מזון במקום אליו הגיעו.
גם אחרי שלושה חודשים לא חזר המבנה. פרופסור נרקונסקי נאלץ להודות כי קרוב לוודאי שאירוע לא רצוי התרחש, וספק אם המבנה ישוב. באותו זמן הטרידה גברת קליין ללא הרף את פרופסור נרקונסקי בחיפוש אחר מידע. היא ידעה לאן נסע בעלה, והפרופסור הצליח רק בקושי לשכנע אותה לא לפוצץ את הפרשה. ללא הוראותיו המוקדמות של פרופסור קליין עצמו, ספק אם היה מצליח בכך.
אך דווקא רבקה מילר הסירה את המסך מעל המתרחש. בנה נעדר במשך שלושה ימים והיא פנתה אל יוסף אסולין וביקשה פרטים. רק פלא הוא כיצד הצליח הדוקטור למשוך אותה במשך שבועיים בטרם פנתה למשטרה. העקבות הוליכו אל האולם, אך השוטרים לא מצאו שם מאום היכול לחשוף את אשר קרה, ופרופסור נרקונסקי ודוקטור אסולין מילאו את פיהם מים.
שלמה מילר ופרופסור יצחק קליין הוכרזו נעדרים ושוב לא נודע מה עלה בגורלם. עבור רבקה מילר היתה זו מהלומה סופית ומוחצת. בנה היה כל עולמה, ומשנעלם, איבדה כל טעם לחיות ומשהו בתוכה גווע בייסורים.
שלמה נעלם בשנת 1974. בתחילת 1976 נפטרה רבקה מילר משבץ. האמת היתה שהיא מתה, פשוט מפני שלא רצתה לחיות.

                                                                              5.
שיגור!
שלמה חש כיצד מתחיל הדם לדהור בעורקיו. חולשה התפשטה בכל גופו והוא התקשה לשמור על עֵרנוּת. ככלות-הכול, איש טרם חווה מסע כזה. הוא ניסה לפקוח את עיניו אך לא הצליח. הכרתו הלכה ואבדה במהירות. לידו נאנק פרופסור קליין וראשו צנח הצִדה. שלמה ניסה לצעוק, אך אפילו קול בודד לא נפלט מגרונו.
שלמה נע כעת בתוך מסדרון אינסופי. הקירות חלפו סביבו במהירות עצומה, נראים כמו פסי אור. נקודה הופיעה מולו, הולכת ומתקרבת במהירות. שלמה זיהה אותה מיד. היתה זו אִמו. היא הביטה בו ללא הבעה, הולכת וגדלה, עד שמילאה את כל המסדרון ואז נעלמה...
נקודה נוספת הופיעה מרחוק ונעה במהירות לא פחותה. שלמה הביט בה וניסה לעכל את המראֶה. היתה זו חברתו תמי, אלא שהחזה שלה היה כעת בולט לפחות פי חמש... וגם היא נעלמה.
המסדרון נמוג. שלמה מצא את עצמו לכוד בתוך תא ענק אפוף ורידים ופועם. התא סגר אותו מכל עבר, לוחץ ומוחץ. שלמה ניסה לפלס את דרכו החוצה. התא נסגר סביבו והחל להדחיק אותו לעבר פתח בקצהו. שלמה נדחף החוצה, כשראשו ולאחר מכן גופו נמחצים במעבר הצר, ואז מצא עצמו בחוץ ופרץ בבכי קטוע...
וכעת נמצא בתוך חדר קטן ועמוס מדפים מלאי ספרים. מולו ישב אדם נמוך קומה ומזיע. כיצד זה התחיל? שלמה נזכר בפגישה בחדרו של פרופסור יצחק קליין.
"נאלצתי לבחור שותף לנסיעה מבין אנשי הפקולטה למדעי המחשב," אמר הפרופסור לאחר דברי פתיחה רשמיים. "יוסי, דוקטור אסולין, שבנה יחד אִתי את המחשב, לא יכול לנסוע יחד אִתי. אשתו מתנגדת בכל תוקף." פניו הראו את דעתו הנחרצת על איש מדע שנותן לאשתו לשלוט בו. אצלו זה לא קרה ולא יקרה. "חבל, יוסי היה פרטנר טוב, אבל כיבדתי את רצונו. חיפשנו מועמד חלופי מתאים ויוסי המליץ עליך. הבנתי שאתם חברים טובים. מה בדיוק סיפר לך יוסי?"
"כלום," משך שלמה בכתפיו. "אמר שאתה תמסור לי את הפרטים."
"יפה," הִנהן הפרופסור בשביעות רצון. "זה מה שאני אוהב אצלו. יוסי ואני הצלחנו לפתח מחשב המכיל יחידה מקורית המהווה קפיצת דרך בעולם המדע. המחשב שלנו מתבסס כמובן על חלקי מחשב שיובאו מארצות-הברית, מתוצרת חברות מחשבים ידועות. היחידה שפיתחנו היא החלק העיקרי שהופך את המחשב למה שהוא כעת. היא מאפשרת לתא נייד בו יותקן המחשב, לנוע בממד הזמן לכל תקופה שהיא בעבר!"
לקח לשלמה רגע ארוך כדי לעכל את דבריו של הפרופסור. לו היה אדם אחר מספֵּר לו סיפור כזה, היה פורץ בצחוק פרוע.
"אמרת שהוא יכול לנוע לכל תקופה בעבר?" שאל לאיטו. "מה בקשר לעתיד?"
"גם לעתיד," צחק הפרופסור. "וכי כיצד רצית לחזור מן העבר?"
וכך יכול היה שלמה להבין כי הפרופסור מציע לו להצטרף אליו למסע אל העבר הרחוק, בתקופה בה חיו עדיין דינוזאורים על כדור-הארץ. הפרופסור הניח שמכיוון ששלמה הוא רווק, לא תהיה בנמצא אשה שתמנע ממנו לצאת למסע. אפשרויות הקידום שלאחר מסע כזה חלפו במהירות בראשו של שלמה וההיסוס הראשוני החל לפוג. אשה? הוא עדיין לא התפנה לחשוב על אִמו וגם עובדה זו היתה יוצאת דופן.
"והמחשב יעבוד?" שאל.
"ועוד איך יעבוד!" השיב הפרופסור בחדות, כך ששלמה לא העז לפתח את הנושא. הוא הרהר לרגע.
"האם אתה לא חושב מיצירת פָּרָדוֹקס כתוצאה משינוי ההיסטוריה?" שאל.
"שאלה יפה," הנהן הפרופסור בחיוך. "מי יודע כיצד תקבל ההיסטוריה שינוי רב-משמעותי? התיאוריה שפיתחנו טוענת שכּוֹל שינוי קטן-ערך ייעלם ויתמזג במרוצת השניות או השנים כאילו לא היה. מאידך, אי-אפשר יהיה לבצע שינוי שלא ייטָמע בהיסטוריה הידועה לנו. תוכל לקטוף עלה מעץ אך לא תוכל למנוע, למשל, את הרצח של ג'ון קנדי, אלא אם כן אין לכך משמעות עבור העתיד... וזה בהחלט לא נראה לי סביר. אתה מבין? זוהי התיאוריה שלי ואני מאמין שלמרות-הכול, אינך יכול לשנות את ההיסטוריה. מכל מקום, בתקופה שאליה אנחנו ניסע, יהיה לך קשה פי כמה לבצע שינויים משפיעים..."

                                                                              6.
שלמה מילר פקח באיטיות את עיניו. הלחץ בראשו נעלם וכעת חש הרבה יותר טוב.
"הגענו", אמר פרופסור קליין לשמאלו של שלמה. "זכור את ההוראות. אסור לנו לצאת החוצה בלי תת-מקלע צמוד. התקופה אליה הגענו עלולה להיות מסוכנת מאוד. דינוזאור ענק יכול להתנפל... אה!"
"מה קרה?" נבהל שלמה והִפנה את פניו אל עמיתו. הלה השיב בקללה בלתי אופיינית.
"משהו לא בסדר!" הוסיף במלמול. "רְאֵה. שעון הזמן מורה על שנת 1947 לספירה. אני לא מבין מה קרה. השעון היה מוכרח לעבוד בסדר. כנראה שהוא התקלקל תחת לחץ. לא ייתכן שנסענו רק 27 שנים לאחור אל העבר."
"לא נורא," ניחם אותו שלמה וכיוֵוץ את עיניו. שוב הקלאוסטרופוביה המעיקה. האם מיזוג-האוויר הפסיק לפעול או שמא זהו חום פנימי.
"זה לא מוצא חן בעיניי," המשיך הפרופסור למלמל ומחה את הזיעה ממצחו. הוא קם מכיסאו, עקף את שלמה, התכופף אל מכונת הכתיבה של המחשב ותקתק משהו.
"מה לכל..." נפלטה מפיו צעקה. "מה קרה כאן, שלמה? שעון הזמן לא טעה ככלות-הכול. הגענו באמת לשנת 1947 לספירה. פספסנו בכמה עשרות מיליוני שנים. אבל איך זה קרה?"
"אולי השעון סתם נע ובכלל לא זזנו משנת 1974?" פלט שלמה בהארה פתאומית. הפרופסור התלקח בבת-אחת.
"זוז הצִדה!" נהם והדף את שלמה. הלה הופתע, אך עבר לכיסא השמאלי. הפרופסור משך אליו את דף הנייר-הרציף הארוך והמפותל שיצא ממכונת הכתיבה. הדף היה מכוסה בשורות צפופות של אותיות ומספרים. הפרופסור החל לעבור במהירות על הנתונים בעודו ממלמל בלחש.
לפתע נפסק המלמול. הפרופסור התרכז בקטע של הדף ועיין בו שוב ושוב.
"מה זה?" התיז לעבר שלמה. "הבט הֵנה. המחשב לא קלט את האקספוננט (חזקה) של 12. איפה תיקנת את זה?"
שלמה הביט בדף בתימהון.
"אני לא זוכר שראיתי בכלל את ההודעה הזו," הודה לבסוף.
"לְמה אתה מתכוון?" רתח הפרופסור. "האם כך מלאת את התפקיד שלך? טיפש שכמותך! רְאֵה מה עוללת. הרסת הכל. לפחות מזל שלא פספסת חזקה שלילית, אחרת היינו צפים כעת בחלל ביליוני שנים לפני הספירה ומחפשים לשווא אחר כדור-הארץ שטרם נוצר."
"בסדר, תירגע," ביקש שלמה בהיסוס וכיווץ את עיניו. הרגשת החנק גברה.
"לא לצעוק?" צרח הפרופסור. "כעת ייקח לנו עשרים דקות לפחות כדי להזין את המחשב מחדש בנתונים לנסיעה משנת 1947 במקום משנת 1974..."
"האם לא כדאי שנחזור לשנת 1974 ונתחיל מחדש?" הציע שלמה.
"ואז נבזבז זמן כפול בהזנת נתונים?" לא השתכנע הפרופסור. "וזה אומר שאנחנו גם נכפיל את האפשרות לשגיאה נוספת... היי, מה קורה לך?"
הקירות הלכו וסגרו על שלמה. הוא עצם את עיניו בחוזקה, אך לשווא. קיבתו החלה לטפס אל גרונו והרגשת הבחילה היתה מחליאה.
"אני נחנק..." פלט בחרחור נואש. "הקירות. הם זזים! הם מוחצים אותי. הצילו!"
ובעיצומה של המילה האחרונה ספג סטירה מידו של הפרופסור. שלמה השתתק בבת-אחת ופקח את עיניו. הפרופסור הביט בו בסקרנות.
"אתה סובל מקלאוסטרופוביה, מה?" שאל בקול רך. "הייתי צריך להבחין בכך עוד מקודם. אין דבר, שלמה. צר לי שסטרתי לך, אבל המקום כאן צר עבור בחור היסטרי. אני מקבל את ההצעה שלך. מיד אכין את המחשב לחזרה לשנת 1974 ולפני שאצא שוב לדרך, אחליף אותך במועמד מתאים יותר, שאינו נלחץ ורצוי גם שאינו טועה. ועד שאסיים... כן, זה יכול להיות רעיון טוב. בינתיים צא החוצה וטייל קצת. האוויר בחוץ ישפר את ההרגשה שלך."
שלמה עצם ופקח את עיניו. הבחילה חלפה ושוב לא חש נחנק. החוצה! עליו לצאת החוצה. אמא, היכן את?
"אבל איפה אנחנו נמצאים?" נזכר לפתע.
פרופסור קליין קימט את מצחו.
"לא הקדשתי לכך מחשבה," הודה. "אני מניח שאנחנו נמצאים כעת באוניברסיטת רמת-אביב בשנת 1947."
"אבל..." שלמה היסס לרגע. "אבל בשנת 1947 טרם הוקמה האוניברסיטה!"
"מיד ניווכח," הנהן הפרופסור והפעיל את המתג. הדלת נפתחה.
הם נמצאו בלב שדה פרא שצמח מסביבם. מרחוק נראה אדם לבוש כפייה שהתרחק מהם. פרט לכך היה האזור שומם לחלוטין.
"לא ייאמן," הניד הפרופסור בראשו. "איך שהמקום השתנה."
משמאלו שחרר שלמה את האוויר מריאותיו בנשיפה קולנית. הרגשת החרדה נטשה אותו במהירות וכבר חש הרבה יותר טוב.
"איזה מזל שנחתנו באזור כזה," אמר הפרופסור בהקלה. "כך לפחות לא ישגיחו בנו. חבל על כל שנייה. צא החוצה ותתאוורר קצת ואני כבר אתחיל להזין את הנתונים לחזרה. רק עשֵׂה לי טובה ואל תתרחק. כל שנייה שנחסוך כאן תפחית את הסיכון שאנחנו נתגלה."
"בסדר," הנהן שלמה וכבר עמד על רגליו והתכופף. העיקר לצאת החוצה מהרחם הענק והדחוס. בחוץ ירגיש כאילו נולד מחדש.
לאוויר היה טעם משכֵּר ושלמה נשם אותו לרווחה. הזיהום העירוני טרם העכיר את האוויר. הוא סקר את סביבותיו בעודו צועד לכיווּן מערב. מדרום נראו בתיו של כפר ערבי קטן. ממערב, על קו האופק, הבהיק הפס הכחול של הים. האם זוהי רמת-אביב שהכיר? חבל שאין באפשרותו לערוך סיור קטן דרומה לכיוון הירקון אל העיר תל-אביב של שנות הארבעים. הדבר היה מסוכן מדי והפרופסור לבטח יתנגד.
לפתע נעצר. כה היה שקוע בהרהורים עד שלא הבחין עד כמה הרחיק מהמבנה ומהפרופסור. שלמה הביט לאחור. הסיוטים נמוגו לגמרי. הגיע הזמן לחזור. האם יוכל לשכנע את הפרופסור שייתן לו הזדמנות נוספת לנסוע אִתו לעבר?
הכול התרחש כעת בזמן קצר להפליא. מחלקת החיילים הבריטיים הסתערה בבת-אחת על המבנה המוזר שעמד ללא תנועה בשדה הגדול. שלמה שמע את הצעקות והפקודות וללא היסוס נשכב על האדמה בתוך שקע קטן. גופו החל שוב לרעוד, אך הפעם היה זה הפחד.
החיילים הלבושים במדי החאקי המוזרים הקיפו את המבנה. שלושה מהם פרצו פנימה דרך הדלת הפתוחה. שלמה הרים את ראשו והבין במתח במתרחש. מה עליו לעשות כעת? האם יש טעם למהר אל המבנה או אולי עדיף להמתין להתפתחויות ואז לפעול בהתאם...
לשון אש אדירה פרצה לפתע מתוך המבנה והבזיקה דרך הדלת. רעש הפיצוץ הִכּה באוזניו של שלמה ולרגע ארוך לא שמע מאום פרט להד המתגלגל. לאחר מכן הָלם בו ההדף העז וחלף מעליו בלי לפגוע בו. ראשו התכווץ בין כתפיו והוא נדחק עוד יותר לתוך השקע.
רגע ארוך עוד יותר חלף בטרם העז לזקוף שוב את ראשו. המראה גרם לגופו להישטף בייאוש מחריד. המבנה נמחה כמעט לחלוטין ורק שרידים עשֵׁנים נותרו במקום בו עמד. כל תכולתו נהרסה והאנשים ששהו בתוכו באותו רגע נהרגו מיד כאילו לא היו. מסביב שכבו חיילים בריטיים הרוגים ופצועים כשאותם חיילים בני-מזל שלא נפגעו מסייעים להם.
את השינויים שחוללו פרופסור קליין והמחשב שלו תמחַק ההיסטוריה תוך זמן קצר.

                                                                              7.
במשך שעה ארוכה נותר שלמה מילר לשכב בשקע וכמעט לא נע. גופו התאבן מרוב אימה וייאוש. למרבה המזל היה מרוחק משרידי המחשב והחיילים לא יוכלו להבחין בו.
ובכן, זהו זה. הדרך חזרה אל עולמו, אל 1974, נחסמה בפניו. הוא תקוע פה לנצַח. כמובן, הוא יוכל לחזור אל 1974, אך בדרך הקשה והארוכה - אם ימתין בסבלנות 27 שנים. ובאיזה גיל יהיה אז? זקן בן 53!
"אמא!" נזכר לפתע. "אמא. לעולם לא אראה אותך יותר. לעולם לא אשוב אלייך. אמא. מה אני אעשה בלעדייך? איך אני אצליח להסתדר?"
והוא החל מתייפח. היה זה בכי של ילד קטן ואובד.
מוזר. השמש עמדה לשקוע. כיצד לא שם לב לכך מיד? הם יצאו לדרך בבוקר, אך לא היתה כל סיבה שינחתו באותה שעה של היממה. אולי מוטב כך. בחסות החשיכה יהיה לו קל יותר להתחמק. בינתיים החל השטח לשרוץ בריטים ושלמה ידע שאם יגלו אותו, יסתבך בצרה גדולה.
לבסוף הצליח להשתלט על עצמו ולהתאושש. שלמה השיג תואר של דוקטור למדעי המחשב תודות למוח חושב והגיוני. ההכרה במצבו השתלטה עליו ודחקה הצִדה את רגשותיו. קשה לומר שהיה מאושר ממצבו, אך בניגוד לפרופסור שלו, מזלו שיחק לו והוא עדיין חי, ומוטב לחיות בעבר מאשר למות.
הוא נמצא כעת בעולם אחר, עולם בו אנשים חושבים ומתנהגים אחרת. מדינת ישראל העצמאית טרם קמה, והבריטים שולטים בארץ. תל-אביב היא עיר קטנה בת פחות מארבעים שנה ועם אוכלוסייה קטנה בהרבה מאשר כיום... אז... כלומר בשנת 1974. הכול שונה כעת - מחירים, מנהגים, הווי, המציאות עצמה, בקיצור - הכול. טוב יעשה אם ישכח במהרה את 1974 וייטָמע בעולם הנוכחי.
אסור לו לטעות. את האמת לא יוכל לספֵּר, ועל העתיד לא יוכל לדווח. עליו להפוך להיות אחד מרבים ולהיזהר בלשונו. אם לא יטעה, אפשר שיצליח לשרוד.
הדרך אל העיר היתה ארוכה, והחשיכה רק הִקשתה עליו. תל-אביב עצמה קיבלה את פניו באווירה מאופקת. שלמה צעד ברחובותיה כמו סהרורי ולטש את עיניו במראה המדהים. הרחובות היו אותם רחובות, אך הבתים והחנויות היו כה שונים. והמכוניות, והלבוש... איזה מזל שיצא לדרך לבוש בגדי חאקי, שהתמזגו בנוף הכללי. תלבושת של שנות השבעים היתה מושכת מיד תשומת-לב.
כך צעד במשך זמן רב עד שהצליח לעכל את המַראות ולהתאושש. הרחובות החלו להתרוקן. שלמה העיף מבט בשעון-היד ולפתע התאבן. השעון - שעון דיגיטלי משוכלל מתוצרת ארה"ב - היווה סכנה בלתי-צפויה. לשעון כזה אסור להימצא בשנת 1947. במהירות תר אחר פינה אפלה, הסיר את שעונו והחל דורך עליו עד שמעך וריסק אותו כליל. את השאריות השליך לפח אשפה. בהזדמנות ראשונה יצטייד בשעון-יד מתאים.
קיבתו קרקרה כעת ותבעה אוכל. לוּ רק אכל היטב לפני היציאה לדרך, אך המתח מנע זאת ממנו וכעת הצטער על כך. בחצר אחת מצא ברז ולפחות הצליח להשקיט את צימאונו.
הרעב לא הטריד אותו כמו בעיה קשה פי כמה. אין לו מקום לינה ואסור שייתפס משוטט ברחובות ללא מטרה. עליו למצוא מקום בו יעביר את הלילה.
"פסססססט!" לחש מישהו מתוך אחת החצרות. שלמה ניתר בבהלה ורק בקושי מנע מעצמו לפתוח בריצה.
הלוחש היה אשה כבת ארבעים. פניה היו מפורכסים וצבועים וכוסו באיפור. שלמה סקר את החזה הגדול שלה וחש ברטט התרגשות. היא נראתה כה אימהית ומבינה.
"רוצה לעלות אליי?" לחשה אליו האשה בקול שניסה להישמע תאוותני. "לא תשכח אותי הרבה זמן." לעזאזל הגיל. מעולם לא בילה עם יצאנית, אך המטרה מקדשת את האמצעים. ייתכן שיוכל להשיג לעצמו לינת לילה ואולי אפילו ארוחה קלה.
"כדאי לך עם אלישבע," לחשה האשה ואחזה בזרועו. "בוא, מתוק שלי. הדירה הקטנה והמקסימה שלי ממתינה לנו."
"בסדר," הסכים שלמה. "אני אבוא. אבל רק בתנאי שאני אוּכל לישון בדירה שלך עד הבוקר."
אלישבע נרתעה והביטה בו בתימהון. אחר-כך משכה בכתפיה.
"ממילא לא הולך לי הערב, מתוק," החליטה. "איך שאתה רוצה. אבל אתה תצטרך לשלם לי כפול, ומראש."
שלמה, שהחל להיגרר בעקבותיה, נעצר במקומו ונשימתו נעתקה להרף עין. כמובן, לפני שהדלת נסגרה, הפקיד את ארנקו עם כספו ומסמכיו בידי דוקטור יוסף אסולין. וכי יש טעם לקחת כסף לעידן שלפני עשרות מיליוני שנים? וכעת היה חסר-כול. אחר-כך הבין שגם לוּ היה מביא אִתו את הארנק, היה הכסף חסר-תועלת והיה נחשב למזויף.
"מה קרה, מתוק שלי?" חייכה אליו אלישבע ונצמדה אל כתפו. "מה זה משנה מתי תשלם לי, לפני, אחרי? פשוט אסור לי להסתכן עם בחור, שאפילו אין לו איפה לישון בלילה."
"שיניתי את דעתי," החליט שלמה והתרחק ממנה. אלישבע הביטה בו בתחינה שהתחלפה בזעם.
"בסדר, עלוב שכמוך," התיזה. "מכירים אתכם. רצית לבוא אליי ואחר-כך היית בורח באמצע הלילה ומסתלק בלי לשלם..."
קללותיה ליוו אותו כברת-דרך ארוכה ופסקו לפתע. נראה שגילתה לקוח פוטנציאלי אחר. אבל שלמה כבר לא התעניין בה ושכח ממנה מיד.
ובכן, מכּוֹל הצרות שבעולם גם כסף אין לו. זו רק שאלה של זמן עד שייתפס. הפעם אף לא ניסה להילחם בייאוש המתגנב ללבו.
הרחוב בו נמצא כעת היה ריק לגמרי. שלמה מילר צעד לאיטו וניסה לפלח במבטיו את החשיכה. לפתע שמע קול מוזר. לאחר רגע קצר זיהה בו מישהו מזמר. לפי המבטא, מדובר היה בשיר-עם אירי כלשהו, והזמר שר אותו באנגלית מוזרה ובקול בס בלתי-יציב.

         "יוֹ הוֹ הוֹ הנהר שאנוֹן... היק!
         החוֹצה את עירי היפה לימריק.
         היק... ולו אשאר האירי האחרון... היק...
         עלייך לחשוב לא אפסיק."

הזמר המזייף היה שיכור כלוט והלך בצעדים מתנודדים. לבוש היה במדים של הצבא הבריטי ובידו אחז בקבוק משקה חריף. שלמה עצר והביט בו. החייל הבחין בשלמה, ניגש אליו וחיבק בידיות את כתפו. פיו הסריח מאלכוהול.
"אתה הידיד הכי טוב שיש לי בעולם," מלמל באנגלית. "אתה זוכר איך גדלנו יחד בבלפאסט? אלה היו ימים, חבר... היי! לאן אתה הולך?"
שלמה ניער מעליו בשאט-נפש את היד הכבדה והחל ללכת. השיכור מעד אחריו, התקדם שני צעדים, הסתבך ברגליו וצנח ארצה. שלמה הסתובב אליו.
השיכור לא נפגע. הוא שכב על הארץ והחל שוב לשיר -
         "יו הו הו הנהר שאנון..."
ולפתע החל לנחור.
שלמה שפשף את עינו השמלאית ובחן בהתרגשות את החפץ שהיה מונח על המדרכה ליד ראשו של החייל הצפון-אירי. היה זה ארנק שנשמט מכיסו בשעת הנפילה.
גניבה, רק כך אפשר לכנות את מעשהו, אך שלמה לא התפנה לנהל ויכוח עם מצפונו. הוא זקוק לכסף יותר מהשיכור, ופרט לכך היה הלה חייל בריטי, כלומר אויב. שלמה הרים את הארנק ופתח אותו. בארנק מצא תעודה על שם סטנלי קאלאהן בן 32, חבילת שטרות נפוחה ושני קלפים - מלכת לב ואס יהלום. הנשדד חזר כנראה ממשחק קלפים ולבטח לא הפסיד. שלמה הכניס את חבילת השטרות לכיסו ואת הארנק החזיר למעילו של השיכור הישן.
שני רחובות משם מצא שלמה קיוסק פתוח והשׂביע את רעבונו במשהו שבקושי ניתן לקרוא לו ארוחה. חבילת השטרות החדירה בו ביטחון. ברגע שבעיית הכסף לטווח קצר נפתרה, דומה שרוב הסכנות חלפו. לראשונה מאז הגיע לעבָר, חש שלמה מילר שקט ומעט יותר רגוע.

                                                                              8.
שלמה פקח את עיניו ומצמץ קלות. אור הגיח דרך חרכי התריס המוגף-למחצה והעיר אותו. עדיין לא מיהר לקום. נעים היה לשכב על גבו ולהיזכר במאורעות יום אתמול. כאן במיטה היה בטוח. לבסוף הכריח את עצמו לקום ולהתלבש.
פקיד הקבלה הקירח הביט בו בחשד. אורח ללא מזוודה.
"איך אפשר לאכול כאן?" שאל שלמה.
"כאן אי-אפשר לאכול," ענה הפקיד בגסות. "אתה חושב שאנחנו מסעדה?"
"סליחה," נסוג שלמה. "דרך אגב, איזה יום היום?"
"אתה מתבדח?" החמיץ הפקיד פנים. "כמה לילות אתה חושב שישנת? היום יום שני, ברנש חכם."
"בסדר, בסדר," מלמל שלמה בקול מפייס. מאחר ששילם מראש עבור לילה אחד, הִפנה את גבו ונמלט החוצה.
לא הרחק משם מצא מסעדה פתוחה והזמין ארוחת-בוקר קלה. בזמן שהמתין לה, משך את תשומת-לבו עיתון בוקר שהושלך על כיסא סמוך. בעליו ודאי סיים לקרוא בו והשאיר אותו מאחור.
העיתון היווה "חתיכת" היסטוריה שהותירה את שלמה נפעם. דוּבּר בו על הבריטים, הערבים, ההעפלה, ההגנה ועוד נושאים ששלמה למד, שמע וקרא עליהם, אך לא בעיתון יומי - של היום. הוא קרא בלהיטות, ואת ארוחת-הבוקר אכל בהיסח-דעת.
לא היתה בעיתון כל ידיעה על המבנה המוזר עם המחשב שהתפוצץ. האומנם זהו אירוע בלתי-מעניין עבור העורך, או שמא צִנזרו זאת הבריטים? בכל מקרה, מוטב כך.
מודעת דרושים הופיעה בזווית עינו ולכדה את תשומת-לבו. בית-החרושת לבגדים "מטלון" מחפש מנהל חשבונות בדחיפות. מבטיח תנאים טובים. פרטים במקום. מספר טלפון מצורף.
שלמה נשען על גב הכיסא ורק בקושי נמנע מלפרוץ בצחוק. חייל בריטי ישב אל שולחן סמוך, ושלמה, כאמור, לא היה מעוניין למשוך תשומת-לב לא רצויה.
איזה צירוף מקרים. הרי הוא הכיר היטב את בית-החרושת שהפך להיות מפעל משגשג. כשהחל ללמוד באוניברסיטה, חיפש עבודה צדדית ועבר קורס מזורז בהנהלת חשבונות. אִמו שפרשׁה מעבודתה כמזכירה במפעל "מטלון", סידרה לו עבודה כעוזר למנהל החשבונות הראשי.
צחוק הגורל! חשב שלמה. שאני אצליח להתקבל לעבודה בה כבר עבדתי מאוחר יותר.
המפעל נבנה מחדש לאחר קום המדינה ושלמה התקשה למצוא את הכתובת שצוינה בעיתון. המבנה בו שכן בית-החרושת היה קטן ולא מרשים.
יעקב מטלון, בעליו של בית-החרושת, הזמין אותו להיכנס לחדרו. מטלון דמה לתמונת הפורטרט שנתלתה במשרד של בנו הצעיר דניאל, שירש את המפעל בעקבות תאונת-הדרכים הקטלנית בה נהרג האב לפני שנים רבות... יעקב מטלון היה אדם גבוה ונאה בעל פנים מוצקים וכהים מעט. ליד שולחנו עמדה בחורה צעירה ושלמה התעלם ממנה. היא לא היתה יפה במיוחד ופרט לחזה המרשים שלה, לא היתה מושכת. יעקב מטלון שילח אותה מהחדר וביקש משלמה לשבת.
למזלו של שלמה לא השתנתה הנהלת החשבונות הבסיסית בחמש-מאות השנים האחרונות. הוא עבר בנקל את החקירה המדוקדקת וצירף את סיפור הרקע שהכין בדרך לכאן: פליט מן השואה, שאיבד את משפחתו והגיע לארץ חסר-כול. הספיק ללמוד הנהלת חשבונות בחו"ל אך יש ניסיון לו מועט בלבד. אין לו מקום מגורים קבוע. מעוניין מאוד בעבודה.
למזלו של שלמה היתה התקופה מתאימה לסיפור רקע שהומצא ונבנה על רגל אחת. מכיוון שבכל-זאת היה בעל ניסיון בהנהלת חשבונות, נשמע משכנע בריאיון יותר ממועמדים קודמים שנדחו. הוא זכה במשרה. הם סיכמו תנאים ומטלון הוליך אותו אל החדר הסמוך. ליד שני שולחנות ישבו שתי בחורות צעירות וטיפלו בהזמנות ובניירת שוטפת. שולחן שלישי עמוס ניירות ניצב בפינה.
ברגע שהשניים נכנסו לחדר, השתתקו הבחורות והחלו לעבוד במרץ. מסתבר שמחכה לו בוס קפדן. בחטף סקר את השתיים. את האחת ראה כבר מקודם. השנייה היתה מבוגרת יותר, כבת שלושים, יפה יותר ועם טבעת נישואין על האצבע. היא הביטה בו באדישות והמשיכה לעבוד.
"אתה תעבוד כאן," הורה מטלון על השולחן השלישי. "אני צריך לצאת כעת. תכיר את חיה וריקי. ריקי תדריך אותך בראשית עבודתך. בשבוע האחרון היא מילאה באופן זמני גם את התפקיד של מנהל החשבונות. כשאחזור, אני אשב אִתך."
וכבר היה בחוץ. שלמה צנח על כיסאו ונאנח בהקלה. עוד שלב קשה מאחוריו. ידיו ליטפו את החולצה המשובצת שקנה בדרכו לכאן. אפשר למזלו האיר לו פנים. העניינים מסתדרים טוב משסבר.
יד נגעה בכתפו. הוא ניתר בבהלה והסמיק. היתה זו ריקי. הבחורה הצעירה הביטה בו במין מבט עצוב ששכן קבע בעיניה. הוא חייך אליה והיא השיבה בחיוך שתאם את מבטה. אך מדוע להתעצב ממבט עיניה?
הוא סקר אותה מקרוב וכעת היתה זו הבחורה שהסמיקה.
"מוכן להתחיל?" שאלה.
"בשביל זה משלמים לי," השיב בגסות וחש שנפגעה מנימת קולו. "מצטער," הוסיף מיד. "אני פשוט מתוח. את יודעת. עבודה חדשה."
היא הנהנה, משכה כיסא פנוי והתיישבה לצִדו.
ארבע שעות מפרכות עברו עליו. ריקי דקלמה שורות של נתונים ושלמה התאמץ לקלוט, אף שחש תשוקה עזה לישון. להניח את ראשו על השולחן ולעצום עיניים. כמעט התפתה לעשות זאת, אך חיה הצילה את המצב.
"הפסקת צהריים," הכריזה לפתע וניתרה על רגליה. "את באה, ריקי?"
"אני באמצע," השיבה השנייה. "אל תחכי לי."
חיה יצאה. ריקי פנתה אל שלמה.
"איפה אתה מתכוון לאכול?" שאלה.
"יש כאן מסעדה באזור?" השיב בשאלה.
"מסעדה? למי יש כסף לאכול במסעדה? אנחנו מביאות סנדוויצ'ים מהבית וקונות גזוז בקיוסק."
"אני לא הבאתי היום סנדוויצ'ים," הבהיר שלמה.
"אין דבר," חייכה ריקי את חיוכה העצוב. "בוא, אני אזמין אותך להתחלק בארוחת-הצהריים שלי."
בדרך לקיוסק סיפר לה שלמה בקיצור על עברו באירופה. אחר-כך הצליח לשכנע את ריקי לדבֵּר. מסתבר שדווקא היתה להוטה לפרוק בפניו משא כבד. גם היא היתה ניצולת שואה והגיעה לקיבוץ. דוד מטלון, בנו הבכור של בעל בית-החרושת, פגש בה והתאהב בה. ריקי עזבה את הקיבוץ והם נישאו. במשך שנה ויותר היתה מאושרת, כשיום אחד הגיעה הבשורה המרה - בעלה, חבר בארגון אצ"ל, נהרג בפעולה. האלמנה הצעירה שקעה בייאוש והסתגרות. למזלה היה זה יעקב מטלון, אבי בעלה המנוח, ששבר את המחסום שהקימה סביבה וכפה עליה לחזור לעולם שבחוץ. הוא הוציא אותה מהבית וגייס אותה לעבוד בבית-החרושת שלו. העבודה החזירה אותה לחיים. דרך אגב, שלמה הוא הבחור הראשון לוֹ סיפרה על כך.
כמובן, שלמה כבר הבין זאת מקודם. מבטיה דיברו אף יותר מאשר פיה. הוא רק הגיע לעבר וגם כאן מתחילות הבחורות לרדוף אחריו, והוא עוד נפל לידיה של בחורה מתוסבכת ואבודה... כמוהו. בחורה שמחפשת מחסה בזרועותיו. אך הרי הוא זקוק לבחורה אימהית שתוכל לגונן עליו... אמא! היכן את אמא?
ריקי המתינה לו לאחר סיום יום העבודה. בעיניה הבהיק ניצוץ חדש שלא היה בהן בבוקר. לוּ רק מצא עוז בנפשו להרחיק אותה ממנו. אבל המשׂרה קסמה לו ושלמה לא רצה לקלקל יחסים עם כלתו של הבוס. תוך מספר דקות נאלץ להודות בפניה שאין לו מקום מגורים קבוע והסכים שכדאי לו לשכור חדר. ממש במקרה התברר שבבניין בו גרה בשכירות, היה חדר פנוי. כמובן, לה ולבעלה היתה דירה משלהם, אך כשהחלה לעבוד, ניתקה את עצמה מהדירה ומהזיכרונות ועברה לגור בדירה שכורה בסמוך לבית-החרושת. זו היתה ההזדמנות האחרונה של שלמה לסגת מריקי. מאידך, היא הזמינה אותו הוא חש בודד והשתוקק לחברה. הוא הסכים.

                                                                              9.
קול נקישות על הדלת העיר אותו.
היתה זו ריקי, כמובן. אמש הזמינה אותו לארוחת-ערב בדירתה. בקושי הצליח להתחמק בחזרה לחדרו, לא לפני שתרם את חלקו לארוחה בשתי חביתות חרוכות. בבית אִמו מעולם לא נכנס למטבח. הוא נפל עייף עד מוות על מיטתו וישן היטב. כעת מיהר להתלבש ופתח את הדלת.
"חשבתי שהחלטת להתפטר," אמרה ריקי. "יעקב לא אוהב שמאחרים לעבודה. חיכיתי שתצא עד שהתייאשתי."
"אני רק מתגלח ו..."
"בפעם אחרת," שיסעה אותו. "בוא נרוץ. אל תתחיל את המשרה באיחור. תנעל נעליים ונצא לדרך. האם אכלת כבר ארוחת-בוקר? שאלה טיפשית. אין דבר, הכנתי לך פרוסה." אמרה כאילו ניחשה מראש והושיטה לו פרוסה עטופה. "תאכל בדרך. הכנתי גם סנדוויצ'ים עבור שנינו לארוחת-הצהריים."
שלמה חש ברטט חוֹם שעבר בגופו. ריקי מלאת החיים נראתה כעת כל-כך אימהית. כך שבתה את לבו הרבה יותר.
שלמה נכנס לשגרה מבורכת. בעבודה, הסתדר היטב. את הערבים בילה עם ריקי - שהעצב בעיניה נעלם כשהתנהגותה הפכה לאקטיבית - או שבילה בחדרו בקריאה. הוא מצא לנחוץ לשאוב כמות גדולה ככל האפשר של מידע על המצב ערב קום המדינה. בכך יחסוך לעצמו פליטות פה מביכות ומסוכנות. בכל אופן, 1974 החלה להיטשטש בזיכרונו, ולעתים קרובות מצא שלמה את עצמו תוהה אם לא נולד בעצם בשנת 1921...
                                                                              *
ערב אחד, לאחר ארוחת-הערב המשותפת, נשאר שלמה בחדרה של ריקי. ריקי ביקשה ממנו להישאר מאחר שלא חשה בטוב.
"רוצה לשכב במיטה?" שאל שלמה. כשהיא תירדם, הוא יוכל לחזור לחדרו ולקרוא.
"לא, בוא נשב ונשוחח," אמרה והתיישבה לצִדו ומיד הניחה את ראשה על כתפו. עיניה החלו להבהב.
"את בטוחה שאת לא מרגישה דווקא יותר מדי טוב," שאל שלמה והדף אותה ממנו.
"תלוי אם אתה מתכוון לבריאות הגופנית או לרגשות שלי," אמרה ועיניה ירקו כעת גִצים. "לכל הרוחות, מה אני משחקת אִתך? נמאס לי! אני יכולה לחכות למילה ממך אפילו עשר שנים ואתה תמשיך להעמיד פנים שאתה לא מבין. עברתי מספיק בחיים שלי ואתה מוכרח להבין מה אני מקריבה כעת. אתה חושב שכּוֹל הערבים המשותפים הללו הם לשווא? אני אוהבת אותך, שלמה. התאהבתי בכך עוד באותו בוקר במשרד, כשהופעת לראשונה. חיכיתי הרבה זמן, אבל הסבלנות שלי פקעה. נמאס לי, אתה שומע? כמה זמן אתה מתכוון לשחק בי עוד? תחליט, שלמה מילר. או שתחבק אותי כעת או שתקום ותצא מחיי."
ריקי היתה כל כך בוגרת ואימהית. אלוהים אדירים! הן זוהי הבחורה שחיפש תמיד. שלמה היה בטוח שאִמו היתה מקדמת אותה בזרועות פתוחות. כדאי היה להגיע לעבָר רק כדי לפגוש את נערת חלומותיו. להניח את ראשו בחיקה ולתת לה ללטף את שערותיו ולכרוך את זרועותיה סביב ראשו. להיות מוגן ומנותק מהעולם האכזר שבחוץ.
אחרי שבוע התחתנו.
                                                                              *
התקופה הבאה היתה המאושרת בחייו של שלמה מילר. נכון, לא לעתיד (עבר) כזה נשא את עיניו כשלמד בפקולטה למדעי המחשב. בשנת 1947 לא יכלו כישוריו להגיע לביטוי. המחשבים עדיין היו ממנו והלאה ונמצאו בשלב הראשוני והגולמי שלהם. שלמה השלים עם המצב וגילה שבאפשרותו להפוך להיות מנהל חשבונות מוכשר. ריקי פרשׁה מעבודתה בבית-החרושת. יעקב מטלון נתן את ברכתו לנישואין ובהסכמתו עבר הזוג הטרי לגור בביתה של ריקי - הבית שנטשה לאחר מוֹת בעלה הראשון.
חייו של שלמה היו מרתקים. אם לחיות את ההיסטוריה, לפחות יעשה זאת באחת מן התקופות הגדולות של עם ישראל. רק בקושי התאפק לבל יהפוך להיות מגיד עתידות. הוא הסתפק בתואר משקיף ונהנה לראות כיצד מתרחשים המאורעות כפי שכבר הכיר.
אך חשוב יותר מכל, הרגע המאושר בחייו הגיע כשריקי בישרה לו שהיא בהיריון. הזוג המאושר תכנן את העתיד המשותף והמתין להולדת ילדם הבכור.
אלא שהגורל רצה אחרת ושלח את שליחיו - מדינות ערב - שהתקיפו את מדינת ישראל שזה עתה נוסדה. שלמה גויס לצבא החדש ועבר אימונים בכלי-נשק שהכיר ומאס בו - הרובה הצ'כי.
מלחמת השחרור היתה מלחמה קשה מכּוֹל אלו שידעה מדינת ישראל. שלמה נטל חלק במבצע נחשון לפריצת הדרך לירושלים ונלחם על הקסטל. במהלך הקרב אץ לעזור לחבר גוסס ונפגע קשה מכדור תועה.
שלמה מילר שכב על הגבעה כשניצוץ החיים דועך בגופו. חייו חלפו מול עיניו הפקוחות. הכול היה לפתע כל-כך ברור לו.
אמא! ריקי!
החושך הלך ואפף אותו כמו רחם ענק. שלמה שוב לא פחד. בתוך הרחם הרגיש כמו בבית. כעת כבר לא ראה ולא חש מאומה. רק רצה לישון, לנוח, להירגע ואז להיוולד מחדש בעולם אחר, בו ימתין לאִמו ולאשתו שתצטרפנה אליו ושוב לא ייפרד משתיהן.
שלמה נפח את נשמתו. אך דווקא באותה שנייה של סיום חיים, פלשה מחשבה אחרת למוחו - מחשבה על אדם אחר.
כיצד אמר פרופסור יצחק קליין?
אינך יכול לשנות את ההיסטוריה...

                                                                              10.
קשה לאבד בעל. לאבד שני בעלים תוך זמן קצר קשה שבעתיים. באורח פלא לא נשברה ריקי בעקבות הידיעה הנוראה על מותו של שלמה. הפעם השנייה היתה שונה.
לידתו של בנם נתנה לריקי חיים חדשים אותם מילאה בתוכן חשוב. שוב לא תינשא לעולם. בנה שלמה ימלא את כל חייה. באופן טבעי קראה לו על שם אביו שנפל בקרב למען המדינה, כדי שבנו יוכל לחיות בה. ריקי שימשה לבנה אם ואב גם יחד ופיתחה בו יחסי תלות עמוקים אליה. שלמה הקטן דמה דמיון מדהים לאביו, וככל שגדל, הפך לילד פיקח ונאה.
ריקי מילר שבה לעבודה במפעל הבגדים של יעקב מטלון. ערב אחד, בתום ישיבה ארוכה בחיפה, חזרו השניים לתל-אביב במכוניתו של מטלון. נהג שיכור ניסה לעקוף אותם, חתך ימינה מוקדם מדי והוריד את מכוניתם מן הכביש. יעקב מטלון נהרג מיד. ריקי נכוותה קשה בפניה.
במשך תקופה ארוכה שכבה ריקי בבית-חולים חסרת-הכרה או מתפתלת מכאבים איומים לסירוגין. היא עברה שורת ניתוחים פלסטיים שהעלו שוב עור על פניה ושינו את המראֶה שידעה בעבר. את הצלקות הרבות בפניה לא היה אפשר להעלים וריקי נאלצה להשתמש באיפור כבד תמידי כדי להסווֹת אותן. דווקא שלמה הקטן התייחס באדישות לשינוי בפניה של אִמו. כה שמח שהגיע הרגע בו אִפשרו לו להיפגש אִתה, עד שחיש קל שכח כיצד נראתה לפני התאונה, כדרכם של ילדים.
שלמה מילר, אף שהיה מסוגר וביישן וילד של אמא שלו, היה תלמיד מצטיין, אהוב על הבנות ומתרחק מחברת בנים שובבים. את בית-הספר התיכון סיים בהצטיינות והחל ללמוד באוניברסיטת רמת-אביב במקצועות מתמטיקה ומדעי המחשב. הצטיינותו במחשבים הביאה לו תואר דוקטור במדעי המחשב. יום אחד קיבל הזמנה לפגוש את הפרופסור יצחק קליין. בפגישה זו הציע לו הפרופסור לטוס אִתו אל העבר...
                                                                              *
נותרה דקה לשיגור. פרופסור יצחק קליין מחה את הזיעה ממצחו. המתח הרב לא פסח גם עליו. רק המחשב לא התרגש. הוא לא היה אנושי, ואף שספר יחד אִתם את השניות עד השיגור, עשה זאת באופן מכני, אפילו שיהיה זה הוא ש"ילחץ על הכפתור" וישגר אותם לדרכם.
תשע ארבעים וחמש.
שיגור!
והמעגל נסגר.

                                                                              11.
שלמה מילר נולד, גדל, חזר לעבר, נשא לאשה את אִמו, הוליד את עצמו ונהרג. שוב גדל, שוב חזר לעבר וחוזר חלילה...
פרשת אדיפוס מודרנית זו אינה עתידה להסתיים לעולם, אלא תמשיך לנוע כך לנצח בלולאה אינסופית, היות ואת הזמן אי-אפשר לעצור.
אך למרות הכול, נשאלת שאלה קטנה אחת, שיוצרת סתירה בלתי-מובנת - מי הוליד את שלמה מילר הראשון.
ובמילים אחרות -
                          כיצד זה התחיל?

                                                                                                                                חזרה למסך הקודם