ב ר י   פ ר י ג ת
סופר ומתשבץ
ס י פ ו ר   ק צ ר    מ ע ו ל ם    ה מ ח ש ב י ם

סיפור קצר שפורסם בשבועון אנשים ומחשבים                                               חזרה למסך הקודם

ע ת י ד

קיצורי-דרך הם הדרך הקצרה ביותר לפָּרָדוֹקס
פרופסור מ. נרקונסקי

                                                                              1.
הסטודנטית הצעירה הביטה בפרופסור הזקן ברוגז קל. "איך בכלל נותנים לזקן כזה ללמד באוניברסיטה?" חשבה. "הוא כבר מזמן היה צריך לצאת לפנסיה."
למרבה הפלא צדקה. הפרופסור היה בן 70 והגיל נתן בו את אותותיו. בשלושים השנים האחרונות שימש כדיקן הפקולטה למדעי המחשב ושמר בקנאות עיקשת על התפקיד מול ניסיונות לבעוט אותו למעלה. גם גיל הפרישה עדיין לא יכול לו.
"מדוע שלא תתכונני טוב יותר למועד השני?" הציע בחיוך אבהי. הוא לא יעלה לה ציון, לתינוקת הזו, שיכלה להיות נכדתו.
"אבל בשאלה השלישית..." פתוה הסטודנטית בקול מתחנן, כשסדרת נקישות על הדלת קטעה את דבריה.
פרופסור משה נרקונסקי איבד את שלוותו ונדרך בעצבנות. רק אדם אחד נהג לנקוש כך - הנקישות נוגנו בצורת קטע הפתיחה של להיט פופ ידוע.
הפרופסור החל לומר "יבוא..." אך הדלת כבר נפתחה והנוקש פלש פנימה.
"הלו, מוישלה," אמר בעליזות. "הנה אני... היי, תִראו מי יושבת פה. את משוכנעת שלא נפגשנו באיזשהו מקום, דובשנית?" וכבר חיבק את כתפיה. "את בטוחה שאת עסוקה הערב?"
"הו, לך לכל הרוחות," נהמה הסטודנטית, השליכה את ידו הצִדה וקמה על רגליה. "בסדר, פרופסור. אני אתכונן למועד השני. ואתה, שלא תעז שוב לשים עליי יד, מבין?"
והדלת נטרקה מאחוריה.
"ראית קשוחה? כולן אותו דבר," נאנח הנכנס. "להתייחס ככה אל הבחור הכי מקסים באוניברסיטה... מה שלומך, מוֹיש?" הוא התיישב על קצה השולחן.
"רד מהשולחן," נזעק פרופסור נרקונסקי. "אתה יודע שכבר התייאשתי מהתקווה שאראה אותך? חשבתי שסידרת אותי ונעלמת. לפני חודש אמרת שגַיְא ואתה כמעט מסיימים ו..."
כן, אני יודע," שיסע אותו שלמה בגסות וצנח בחבטה על הכיסא. הוא שלף חפיסת סיגריות מכיסו והצית אחת. הפרופסור הביט בו בייאוש וניער ממנו והלאה את ענן העשן.
"כבה את הסיגריה!" דרש ממנו. "אל תשכח שאתה נמצא כעת בחדר שלי."
שלמה הביט בו בעיניים מכוּוצות, נאנח וכיבה את הסיגריה על כלי זכוכית ששימש לפרופסור משקולת נייר.
"אז מה המצב?" ביקש שוב הפרופסור לדעת.
"טוב מאוד," ענה האורח.
"טוב מאוד? מה בדיוק אני צריך להבין מהתשובה הזו?" רטן הפרופסור.
"שסיימנו לבנות את המחשב," השיב שלמה באדישות מכוּונת.
"מה?" ניתר הפרופסור על רגליו ועיניו הבריקו. "מה אתה אומר?"
"אני אומר שהגיע הזמן, לא?"
                                                                              *
בשנת 1974 נסעו פרופסור יצחק קליין ודוקטור שלמה מילר אל העבר במחשב שתכנן ובנה הפרופסור הנוסע. הם לא שבו משם לעולם. פרופסור משה נרקונסקי שהשתתף כניצב בפרויקט, נאלץ לעכל את העובדה המרה כי שוב לא יִראה אותם.
אבל על הפרויקט הוא לא ויתר בקלות. אשתו של פרופסור קליין אִפשרה לו גישה אל כתביו הרבים של בעלה. פרופסור נרקונסקי בילה לילות רבים בחקר הכתבים בניסיון לפענח את סוד המחשב אך נכשל במאמציו, מה גם שתפקידו הותיר לו זמן פנוי מועט מאוד. ניסיון שלו לבנות מחשב זהה נחל כישלון חרוץ ומביך והפרופסור איבד כל חשק להמשיך בניסיונותיו.
השנים חלפו והמחשב נשכח ממנו. לפרופסור נרקונסקי העסוק היו עניינים חשובים יותר לעסוק בהם. שלושים שנה חלפו. המפנה הגדול חל בשנת 1995. בשיחה אקראית שניהל עם דוקטור שלמה מזור מהפקולטה למדעי המחשב, נגרר הפרופסור ופלט משפט לא זהיר. רק אז התברר לו שהדוקטור הסקרן ניחן באינטואיציה ועט על הנושא בלהיטות. פרופסור נרקונסקי הוציא מבן-שיחו הבטחה לשמור על סודיות והמשיך וסיפר הכל.
דוקטור שלמה מזור נחשב לאדם מחונן אבל גם חסר-גבולות. אופיו הילדותי והבלתי-יציב גרם לו צרות רבות, בעיקר ביחסיו עם בחורות. מאידך, הוכיח הדוקטור יכולת מדהימה בענף המחשבים ונחשב לילד פלא. נישואיו היחידים נכשלו לאחר שבעה חודשים אחוזי תזזית ודוקטור מזור נותר בודד ממשפחה, אך בעל חיי חברה סוערים. את חבריו הקרובים יכולה היה למנות על אצבעות ידו האחת. את נערותיו היה יכול למנות רק בעזרת מחשב...
דוקטור שלמה מזור החל לעבור על הניירות של פרופסור קליין. לאחר זמן-מה, כשהצליח לפענח את הבעיה, צירף למחקר את חברו הטוב - דוקטור גיא לביא. גיא היה בעל ידי-זהב בניגוד לשלמה, שהיה גאון בתיאוריה. במשך שנתיים השקיעו השניים בפרויקט את כל זמנם הפנוי, ורק "המטרייה" של ראש הפקולטה הצילה אותם מסיבוכים.
וכעת הגיע הרגע המיוחל.

                                                                              2.
"אבל אני לא מבין," גנח פרופסור נרקונסקי. "אתה לא אמרת שסיימתם לתכנן את המחשב. אמרת שסיימתם לבנות אותו. אבל איך? הרי דרושים לכך מקום ותקציב ענק..."
"שטויות!" קטע אותו שלמה והתיישב שוב על קצה השולחן, מתחיל לשרבט קשקושים חסרי-משמעות על גב השולחן. "היית צריך להיות פרופסור להיסטוריה. בתפקידך כדיקן הפקולטה למדעי המחשב עליך לזכור ש..."
"לא!" נזעק לפתע הפרופסור שהבחין בקשקושים המלכלכים את שולחנו. בחיפזון חטף משלמה את העט ולשווא ניסה לנקות את ציורי הבחורות בעזרת רוקו.
"תִראה מה עוללת..." החל לקונן.
"אוי, באמת," שיסע אותו שלמה כהרגלו. בינתיים נטל לידו את המבחן של הסטודנטית והחל לעיין בו.
"מספיק!" שאג הפרופסור בזעם ותלש את המבחן מידיו של שלמה. "רד מהשולחן. אתה תגרום לי התקף לב..."
"כן, כן," צחק שלמה והתיישב על הכיסא. "על מה דיברנו? כן, הצלחנו לפענח את סוד המחשב של פרופסור קליין. אבל מה שחשוב הוא העיקרון ולא המחשב. בשלושים השנים האחרונות הצליחו יצרני המחשבים למזער את המחשבים בצורה שלא תיאמן. מחשב שתפס לפנים חדר שלם, אפשר היום להכניס לתוך הפה ולבלוע. כדי לבנות את המחשב של קליין היה צורך באולם ובתקציב של מטוס. למזלי, גיא הוא מומחה במִזעור מחשבים. הוא יִשׂם את התיאוריה שפיתחתי ובנינו מחשב פשוט פי כמה מהמחשב של פרופסור קליין. המחשב שלנו מורכב מחגורה גדולה שאותה חוגרים סביב למותניים וזהו!"
פרופסור נרקונסקי נעץ בו עיניים נדהמות. לרגע איבד את קולו. שלמה מזור המתין בסבלנות כשחיוך מהתל על שפתיו.
"בחיי שאתה מטורף!" לחש לבסוף הפרופסור. "צדקו כל אלה שטענו שאתה לא שפוי. לשווא בזבזת שנתיים. המחשבים נעשו אמנם קטנים, אבל עדיין יש צורך במינימום הגיוני. אי-אפשר לבנות מחשב כמו ש... שאמרת שבניתם."
"באמת?" קרא שלמה והלם בכף-ידו על השולחן שלפניו, עד שכל החפצים קיפצו והיטלטלו. "בדיוק בעוד שבועיים תחזה בי ממריא לעתיד!"
"לעתיד?" זינק הפרופסור ממקומו. "אבל סיכמנו ש..."
"אל תצעק!" ביקש שלמה. "עור התוף שלי יקר לי. מי סיכם? אתה? אל תשכח שאני בניתי את המחשב. טיסת הבכורה תהיה שלי."
"אני אקבע לאן טסים!" התקצף פרופסור נרקונסקי. "אל תשכח מיהו ראש הפקולטה..."
"בבקשה," גיחך שלמה בחוצפה וקם על רגליו. "מחר אני אחזיר לך את כל הניירות של פרופסור קליין יחד עם מכתב ההתפטרות שלי. תוכל למצוא לך ארכיאולוג שיבנה לך מחשב ענק שיטוס לעבר. שלום..."
"רגע!" זעק הפרופסור החיוור. "אל תלך. שב! בסדר, ניצחת," הנמיך את קולו בעייפות. "ידעתי שאתה תסדר אותי. אי-אפשר לסמוך עליך."
"אני יודע שאתה להוט לטוס לעבָר ולחפש את פרופסור קליין הנעלם," אמר שלמה. "מילא, הוא חיכה שלושים ושלוש שנים, שיחכה עוד כמה ימים. הטיסה לעתיד מעניינת פי כמה. מה כבר יש לראות בעבר? דינוזאורים? אירועים שקָרו ושאנחנו כבר יודעים אותם? הלא אינך יכול לשנות את ההיסטוריה, ואני מצטט כאן את קליין עצמו."
"לעתיד צריך להגיע בתהליך המקובל של הזדקנות," טען פרופסור נרקונסקי. "קיצורי-דרך הם הדרך הקצרה ביותר לפָּרָדוֹקס. שלא לדבר על-כך שידיעת העתיד יכולה להיות מסוכנת. את תשכח שכמו שאי-אפשר לשנות את העבר, אי-אפשר לשנות גם את העתיד..."
"מדוע?" פרץ שלמה בצחוק. "הרי העתיד טרם נקבע. כיצד אני אוּכל לשנות אותו? אפשר לשנות רק משהו קיים. מוישלה יקירי, אני אקבע את העתיד!"
"נפוליאון חדש," נאנח הפרופסור. "אתה תקבע את העתיד. אתה אפילו לא יודע מה מצפה לך שם..."
"בוודאי שלא אותו משהו שחיכה לפרופסור קליין," הטיח שלמה בקול חד. הפרופסור הסמיק, השתתק ושקע בכיסאו בחוסר-אונים. "פרופסור, אני אשלח לך הזמנה להמראת הבכורה. להתראות."
וכבר נמצא במסדרון. מבעד לדלת הפתוחה יכול היה הפרופסור לשמוע - "וואו, חבל על כל רגע שאת לא אִתי, דובשנית. הערב אני פנוי בדיוק בשבילך. לערב כזה חיכית כל חייך..."
פרופסור נרקונסקי חייך בקורת-רוח כשקול הסטירה המצלצלת הגיע לאוזניו.
                                                                              *
חגורת המחשב הקיפה את מותניו של שלמה מזור.
היתה זו חגורת מתכת עבה במקצת. חריץ דק חרץ אותה סביב לכל אורכה. פרט לכך נראתה רגילה ביותר.
באמצעות בוהן וזרת ידו השמאלית לחץ שלמה על מנוף נסתר. כמעט מיד נפתחה החגורה לכל אורך החריץ. שני החלקים התאזנו כדי מאה ושמונים מעלות ונוצרה חגורה דקה כדי מחצית אבל רחבה פי שתיים. חלקה הקדמי שנחשף הכיל לוח בקרה ממוזער.
פרופסור נרקונסקי הביט במחשב בעיניים מכוּוצות. יחד אִתו ועם שלמה נמצא באולם גם דוקטור גיא לביא שישב בשקט והמתין. אפשר ששתקנותו הנודעת אִפשרה לו להסתדר היטב עם דוקטור שלמה מזור.
"אז כמו שסיכמנו," אמר שלמה לעמיתיו. "אני אסע לזמן בלתי-מוגבל. לאחר שאני אעזוב, אתם תנעלו את דלת החדר שלי מבחוץ ואיש לא יורשה להיכנס לכאן עד שאני אחזור. אני מקווה שאנשי העתיד בכלל ירשו לי לחזור. חמש דקות במחיצתי והם יכתירו אותי למלך שלהם."
"סע כבר," חרק פרופסור נרקונסקי בשיניו. "אם הם לא ירשו לך לחזור, אני אשלח להם מתנה יקרה..."
שלמה לא ענה. פניו הרצינו ועיניו התמקדו על נקודה סתמית. ידיו רפרפו במיומנות על-פני החגורה המעוטרת בלחצנים זעירים. הזנת הנתונים היתה פשוטה ביותר ודרשה שניות ספורות. גיא והפרופסור הביטו בו במתיחוּת. רגע האמת הגיע.
שלמה הזדקף ולחץ.
שיגור!
ודוקטור שלמה מזור נעלם.

                                                                              3.
שלמה מזור צף בחלל כשגופו מצוי בתנוחה עוּבּרית והוא מתהפך סביב ציר דמיוני לרוחב בטנו. מסביב נצצו כוכבים רבים. לא הרחק ממנו זרח הירח, ירח לבן ומוּכּר. ים הגשמים ואוקיינוס הסוּפוֹת הִכהוּ את פניו. מרחוק זרחה השמש, צהובה ומסנוורת. החוֹם שהקרינה פגעה בשלמה. חוֹם מלווה בקרניים קוסמיות שלא יכלו להגיע לכדור-הארץ תודות לאטמוספירה.
אבל... היכן כדור-הארץ? הוא לא היה במקומו הקבוע. הוא נעלם!
שלמה נחת בתוך חלל ריק.
הדם פרץ למוחו. הוא נחנק.
                                                                              *
הוא נמצא כעת על כדור-הארץ. מסביבו שׂררה חשֵׁכה מוחלטת. מעליו נצצו שוב מיליוני כוכבים. גם הירח זרח, אך היה גוש סלעי אפל לחלוטין, כמו בשעת מוֹלד.
אבל... כשהירח מצוי במולד, הוא זורח ביום. כעת לילה. הירח היה צריך להיות כמעט מלא. מדוע אין הוא מחזיר את אור השמש?
השמש כבתה! שוב לא נשלחו קרניה אל כדור-הארץ כדי לחמם אותו, כדי להעניק לו חיים. הכול היה קפוא. מת. שום יצור חי לא היה מסוגל לשׂרוד בתנאי טמפרטורה של קרוב לאפס המוחלט.
שלמה קפא בבת-אחת לנציב קרח. נשימתו נפסקה ושוב לא נע.
מוחו התערפל והכרתו אבדה.
                                                                              *
כדור אש ענק הלך וטיפס מעלה מעלה, מסנוור את עיניו של שלמה בכאב מסמא. כדור האש צָבע את השמים ואת העננים בצבעי אדום, כתום וצהוב. כדור האש קיבל כעת צורה של פטרייה, ההולכת וצומחת במהירות כאילו בעקבות גשם קסמים.
מסביב היה החול כולו ירוק. האוויר היה רווּי רדיואקטיביות. רק זוחלים יכלו להחזיק מעמד בתנאים כאלה. שלמה חש כיצד מתקלף עורו מעליו. בשרו החשוף צרב נוראות כשבא במגע עם האוויר המורעל. עיניו הפכו להיות זוג דמעות גדולות.
הוא צנח על החול.
                                                                              *
היצורים התנפלו עליו.
הם היו יצורי בלהות. חצייהּ התחתון של הגולגולת היה חשֹוּף. הגוף היה נטול עור ובשׂר, ורק האיברים הפנימיים נותרו בין העצמות. שיניהם נקשו בקול מחריד. לכל אחד מהם היתה רק עין שמאלית. במקום עין ימנית היתה ארובה אפלה וריקה.
לכל יצור היה זוג ידיים, אך הן התחברו במרפקים ליד אחת שהסתיימה באגרוֹף חסר אצבעות. הרגל הימנית היתה רגילה, אך בַּשנייה חסרה השׁוֹק, וכף-הרגל צמחה ישירות מהברך. היצורים התקדמו אליו בקִרטוע ובצליעה, אך בזריזות של לולייני קרקס.
הם הגיעו אליו. שלמה חש בשיניהם החדות הננעצות בגופו. הוא ניסה להיאבק בקניבלים הנוראים אך כוחם היה רב משלו. הכרתו התערפלה.
                                                                              *
הוא נמצא כעת על שולחן בוהק ונקי.
מעליו רכנו שלושה אנשים לבושי לבן ועטויי מסכות מנתחים. איבריהם החשופים - ידיים וראשים - היו חסרי שׂערות לחלוטין. הוא נמצא בחדר גדול עם כלובים מלאים חיות ניסויים. אחד מהרופאים האיר לתוך עינו השמאלית בפנס דק ורב עוצמה. שלמה ניסה לעצום את עיניו ונכשל. עפעפיו היו דבוקים לבשר.
"לנתח בלי הרדמה," אמר רופא אחר בקול שנשמע כאילו יצא מבטנו.
"זה יהיה ניסיון מעניין ומועיל למדע," הסכים השלישי.
הראשון נטל סכין חדשה וקירב אותה לבטנו החשופה של שלמה. שלמה רצה לזעוק, אך הסיכה התקועה בתוך מיתרי גרונו, שיתקה אותם. הסכין חתכה בבטנו לרוחבה. חיתוך נוסף יצר סימן + על בטנו עד למפשעה. החתכים היו עמוקים. שלמה חש כיצד המעיים פורצים החוצה דרך הפתח בבטנו. הוא התעלף.
הסיוטים החלו לפגוע במוחו. תת-ההכרה נמחצה.
                                                                              *
הוא צלל לתוך אוקיינוס רחב-ידיים.
תל-אביב לא היתה עוד. גם לא ישראל. האוקיינוס כיסה את כל המזרח התיכון. אפילו קצה של יבשה לא נראה באופק. רק מים. שלמה החל לשחות אף שלא היה בכך כל טעם. עדיף היה פשוט לצלול ולטבוע. ידיו ורגליו נעו מוּכנית קדימה והצִדה.
העייפות השתלטה על גופו. נשימתו השתנקה. הוא בלע מים.
                                                                              *
המים היו מתוקים!
ואז, בבת-אחת, התנגש ראשו בקיר.

                                                                              4.
שלמה מזור ישב על ספת הבריכה וניסה להתייבש. ובכן, אם בעתיד קיימת בריכת-שחייה, אפשר שהעולם לא הִשתנה הרבה כמו בסיוטים שחווה בדרך לכאן. שטח הבריכה היה ריק מאדם. הלילה זה עתה גווע והשמש עמדה לזרוח. שלמה החל לנתר במקומו כדי לנער מעליו את הטיפות. שיטה פרימיטיבית, אך טובה ממנה לא היתה לו.
לפתע, כשדָרך על מרצפת אדומה, פרץ מתחתיו זרם אוויר חם ותוך חמש שניות היו בגדיו וגופו יבשים לחלוטין. שלמה מיהר לדלת הצִדה בטרם יהפוך הייבוש לצלייה. האור גבר. שלמה לִכסֵן את מבטו אל החגורה, אל שעון הזמן.
2447.
שלמה חלף על פני 450 שנים בדיוק.
המחשב שבנה היה משוכלל יותר מזה של פרופסור קליין. שלמה יכול היה לקלוע עם סטייה מכסימלית של עשרים וארבע שעות לכאן או לכאן. הוא יצא לדרך באחד בנובמבר 1997. ובכן, התאריך בו נחת הוא בין השלושים באוקטובר לשניים בנובמבר 2447.
שלמה סגר את החגורה שנצמדה לאורך החריץ. אסור לאיש פה לדעת עליה. זוהי דרכו היחידה חזרה לעבָר...
אם בכלל יש אנשים בעולם רפאים זה. עד כה לא נראה אפילו איש אחד. שלמה "לקח" נשימה עמוקה, טיפס על השער ויצא לרחוב.
תל-אביב של העתיד נראתה משעממת וחדגונית עוד יותר מסוף המאה העשרים. ברור שנהרסה ונבנתה מחדש, לפחות באזור רמת-אביב. סידור הרחובות הישרים בשיטת שתי וערב התבסס על שיטה מקבילה לזו שברובע מנהטן בניו-יורק. כל הבניינים היו גורדי שחקים בגובה זהה של למעלה ממאה קומות. בִּמקום כבישים ומדרכות נעו בין הבניינים סרטי הובלה. לכל צד נעו מספר סרטים מקבילים בצבעים שונים ובמהירויות שונות. ברור שלאזור הזה של העיר לא נכנסו כלֵי-רכב ממונעים. האנשים פשוט עלו על הסרטים הנעים - כמו במדרגות נעות - והתקדמו אל מחוז חפצם. לא היה בשיטה זו כדי להפתיע את שלמה. כבר במאה העשרים חזו שיטת תחבורה כזו בתוך הערים, והיה זה אך טבעי ששיטה זו הוּצאה אל הפועל.
שלמה יצא לדרך. בזריזות דילג על הסרט האיטי וממנו לסרט מהיר יותר, שם התיישב על כיסא והמתין. אפשר שאם ינוע, יפגוש בחפץ או באדם שיאפשרו לו לפעול.
זמן מה נע ברחוב ריק כשלפתע ראה את התושב הראשון של העתיד. מולו, בכיוון הנגדי, נסעה בחורה כבת 17 לבושה בשורטס ירוקים בלבד שהלמו את שׂערה הירוק. שלמה הביט בה בהתרגשות אך הבחורה התעלמה ממנו. בטרם הספיק להגיב, כבר נעלמה. שלמה קילל חרש. עד שיספיק לעבור אל הצד השני, היא כבר תהיה רחוקה מדי.
והנה נע מולו גבר בגיל העמידה. גם הוא היה לבוש במכנסיים בלבד וישב ועיין בעיתון.
האם חולצה מהווה חריג בעולם העתיד אליו הגיע? מסתבר שלא. בדקות הבאות חלפו על-פניו אנשים ונשים במספר הולך וגדל. חלקם עטה לבוש מלא, ומאידך הבחין שלמה בנוסע עירום לגמרי.
ומה כעת? מסתבר ששטח תל-אביב של העתיד היה גדול. אין טעם להמשיך ולנסוע כך דרומה עד אינסוף. שלמה דילג מהסרטים ונחת על המדרכה.
שני אנשים יצאו מפתח הבניין הסמוך. אחד מהם, שצעד במהירות, נתקל בזרועו של שלמה ופלט סליחה מנומסת בלא לעצור. שלמה קפא ועיניו הבריקו בהקלה. בקשת הסליחה נאמרה באנגלית. ובכן, לפחות לא יהיו לו בעיות שפה ותקשורת בעתיד.
בסדר. הוא יכול לדבר עם אנשי העתיד. אך על מה? אין הוא יודע מאום על עולמם. שיחה קצרה תחשוף אותו מיד והוא ייאלץ להימלט חזרה לעבר, למאה העשרים, בלא שהשיג דבר.
הוא היסס.
אך הצעד הבא לא היה שלו ושלמה חטף את ההלם של חייו.
מישהו מאחוריו קרא בשמו.

                                                                              5.
היא היתה מושלמת!
היתה זו הבחורה היפה ביותר שראה שלמה אי-פעם. שׂערה הבלונדי גלש על כתפיה החשופות. לגופה לבשה שורטס בצבע שׂערה ורגליה היו יחפות. כנראה אופנה מקובלת.
הבחורה דיברה שוב. באנגלית.
"מה שלומך, שלמה?" שאלה בעודה מתקרבת אליו.
"מי את?" שאל שלמה בקול ניחר. "מאיפה את יודעת את שמי?"
הבחורה פרצה בצחוק עליז.
"שמי שירלי, שירלי אור," הכריזה. "ואתה הנך דוקטור שלמה מזור מהפקולטה למדעי המחשב באוניברסיטת רמת-אביב."
השיתוק אחז בשלמה. משהו השתבש בחישוביו. המחשב השתגע. כיצד ייתכן שנערת עתיד נפלאה זו מכירה אותו?
אלא אם כן... חיוך רחב מתח את שפתיו. כמובן! איך הוא לא חשב על כך מיד? כשחזר למאה העשרים מביקורו בעתיד, הפך שלמה להיות האדם המפורסם ביותר בדורו.
"אני ודאי מפורסם כאן כהוגן," אמר בסיפוק. "כולם..."
"לא!" קטעה אותו שירלי. "לא התפרסמת בעבר, אם לכך התכוונת."
"אז איך את מכירה אותי..." החל שלמה, ולפתע הבין. "איך לא חשבתי על כך מיד? את קוראת את המחשבות שלי."
"שוב טעית," חייכה שירלי. "במאה העשרים וחמש לא קוראים מחשבות בדיוק כמו שבמאה העשרים לא קוראים אותן. הגעת אלינו באחד בנובמבר 2447. אך מדוע שתשבור את הראש שלך, שלמה? הרי הכול יתברר לך תוך זמן קצר."
שלמה הביט בה בייאוש, חיוור כסיד. לא לפתיחה כזו ציפה במאה העשרים וחמש. מחכה לו בחורה שלא ראה מימיו, והיא מכירה אותו היטב. כיצד זה אפשרי?
"מה דעתך לגשת לדירה שלי ולהמשיך שם בשיחה?" הציעה שירלי.
שלמה התעורר מקיפאונו וחייך.
"בוודאי," אמר ונטל את ידה בידו. "חבל על כל רגע. אנחנו מוכרחים להכיר זה את זה הרבה יותר טוב, דובשנית..."
"אל תתלהב יותר מדי," קטעה אותו שירלי פעם נוספת והעיפה את ידו הצִדה. "כדאי שנזוז לפני שנמשוך תשומת-לב מיותרת ומסוכנת."
                                                                              *
דלת הדירה נפתחה בדחיפה. לא היה מנעול. הדלת נצמדה למשקופים בהצמדה מגנטית. בצד הפנימי היתה ידית למשיכה.
היתה זו דירה ענקית בגובה ארבעה מטרים. חדר-האורחים נראה יותר כמו אולם. הקירות כוסו בחומר לא-מוּכּר. על הרצפה נפרשׂ שטיח מקיר אל קיר, וכשהוזמן לחלוץ נעליים, נהנה שלמה מן המגע בכפות-רגליו. בדירה נמצאו עוד ארבעה חדרים גדולים ושלמה התקשה להבין לשם מה זקוקה שירלי לדירה כה גדולה. אחר-כך למד שזהו הסטנדרט בבנייה.
המטבח בדירה היה קטן והכיל רק ארונות. חדר-האמבטיה הכיל אמבט ענק בגודל מדהים של עשרה על עשרים מטרים, כולל ציוד למקלחת ולייבוש אוטומטי.
"שְׁאל!" אמרה שירלי והתיישבה לידו.
"מה?" התעורר שלמה. "אה, בטח. אבל אולי אפשר קודם לאכול?"
"אתה רוצה לטעום או לשׂבּוֹע?"
"מה?" תהה שלמה. "מה זאת אומרת? אני רוצה לאכול."
"אתה יכול לשׂבּוע על-ידי אכילת גלולות מזון מרוכזות, או לאכול ממש, רק שזה יגזול יותר זמן וידרוש חילוף חומרים מוגבר. תבחר."
"אני מעדיף לאכול ממש," החליט שלמה.
שירלי הלכה למטבח וחזרה עם שלוש קופסאות שימורים.
"שימורים?" התאכזב שלמה. "איזו מין ארוחה זו?"
"חשבתי שאתה רוצה לטעום. אם תִרצה גם לראות, נצטרך ללכת למסעדה. אבל מי הולך לשם בימינו? רק לעתים רחוקות. שם מגישים אוכל מגוון."
ושלמה למד שקופסאות השימורים מקוטלגות וממוספרות ואפשר להזמין אותן לפי הצורך מהמחשב העירוני.
"אבל איפה הפותחן?" נזכר שלמה.
"אתה רואה את הלחצן בצד הקופסה? לחץ עליו."
שלמה לחץ. המכסה העליון נעלם כהרף עין. בתוך הקופסה היה נוזל צמיג בצבע חום-אדום. שלמה עיקם את אפו.
"מה זה?" שאל בגועל. "אני שונא דייסות."
"זוהי ארוחה לטעימה," אמרה שירלי בסבלנות. "אל תסתכל. פשוט תתחיל לאכול. הקופסה מכילה תרכיז של לחם עם סלט. הקופסה השנייה מכילה תרכיז חביתה והשלישית מיץ פירות, וכולם מועשרים בויטמינים."
תוכן הקופסה היה מצוין ושלמה זלל ברעבתנות עד שסיים לרוקן את שלוש הקופסאות.
"יש לך גם ויסקי?" שאל כשסיים.
"מה זה?"
"אלכוהול."
"תשכח ממנו. כבר מאות שנים שהמשקה הזה נמצא מחוץ לחוק."
"ואני עוד חשבתי שהעולם שלכם מושלם," רטן שלמה, הוציא מכיסו קופסת סיגריות והביט מסביב.
"אוּף, שכחתי את המצית שלי. איפה אני יכול לקבל גפרורים?"
לתדהמתו זינקה אליו שירלי ומשכה מידו את קופסת הסיגריות. בטרם הספיק למחות, תחבה את קופסת הסיגריות אל תוך חור בקיר המטבח וחזרה עם שתי קופסאות שימורים.
"השמדתי את הסיגריות," אמרה. "אם היית מדליק סיגריה, המחשב העירוני היה מכריז על אזעקת עשן."
"מה עשית?" מחה שלמה בפנים אומללים. "זו היתה הקופסה היחידה שלי."
"אסור לעשן!" פסקה שירלי. "גם הסיגריות כבר לא קיימות מאות שנים. זה היה תהליך שהתחיל עוד במאה העשרים והסתיים לחלוטין אחרי מאה שנים. אל תהיה כזה מסכן. הבאתי תחליף טוב יותר, גלידה."
שלמה נטל קופסה ובהבעת פנים חמוצה לחץ על הלחצן.
המכסה התחתון נעלם. שלמה החזיק את הקופסה במהופך.
שירלי פרצה בצחוק. "פּשׁוֹט את המכנסיים שלך ואני אנקה אותם מיד," הורתה לו. "רוצה בינתיים את הגלידה שלי?"
"לא, תודה," נסוג שלמה. הוא פשט את מכנסיו ולתימהונו חש נבוך. הוא כבר שכח מתי נוכחות של בחורה הביכה אותו, אפילו במצב כזה.
שירלי לקחה את מכנסיו וחזרה תוך פחות מדקה כשהמכנסיים נקיים לחלוטין, יבשים ומוכנים ללבישה.
"תתלבש ותפסיק להסתכל עליי כל הזמן במבטים כאלה," לגלגה ולפתע הרצינה. "תגיד, אתה רוצה בי?"
"מה... מה? אני... בטח!" התלהב שלמה. "עוד לא ראיתי בחורה כל כך נפלאה כמוך. אני מרגיש שאנחנו הולכים להיות זוג מן השמיים..."
"מוטב שתקצר," אמרה לו שירלי. "כדאי שתדע שבעולם שלנו במאה העשרים וחמש אין מגע גופני."
"מה?" התפרץ שלמה. "אני לא מאמין! זה בלתי אפשרי. איך אתם יכולים להתרבּוֹת?"
"ברחם מלאכותי, כמובן. כבר במאה שלך התחילו בזה. לשם מה לגרום לאשה אי-נוחות?"
"אי-נוחות? רק רגע, תני לי להבין. את רוצה לומר לי שאתם לא נהנים ממגע גופני?"
"מדוע אתה חושב כך?" שאלה שירלי. "אבל כדי ליהנות, את לא צריך לגעת."
שלמה נראה אותו רגע לבטח כשוטה מושלם.
"ואיך את רוצה שאני אעשה את זה?" קרא. "עם שלט-רחוק?"
שירלי לא השיבה. היא פתחה מגירה והוציאה ממנה קופסה עגולה, מתוכה שלפה גלולה צהובה.
"אני מאמינה שרק אם נעבור את השלב הזה, אתה תוכל להירגע ולהפסיק להביט בי כך. בְּלע את הגלולה. אני אמתין לך עד שתגמור."
"את לועגת לי?" התרגז שלמה.
"חס וחלילה," חייכה שירלי. "וכשאתה בולע את הגלולה, הבט בי!"
שלמה משך בכתפיו בהשלמה ובלע.

                                                                              6.
בבת-אחת נדלקה אש בגופו של שלמה. מוחו התערפל ורק תמונתה של שירלי נותרה בו. הוא התקרב אליה בהיסוס וחש הקלה כשגילה שכעת היא לא התרחקה ממנו. להפך, היא צנחה אל בין זרועותיו ושפתותיהם נפגשו.
היתה זו חוויה מדהימה כמוה טרם חווה. שירלי היתה כעת כל כך שונה ומשתפת פעולה עד הסוף. היא היתה הדבר הנפלא ביותר שאי-פעם קרה לו בחייו. כשסיים, היה זה שיא השיאים!
הערפל התפזר במוחו. הוא מצא את עצמו שוכב על הספה כשחזהו עולה ויורד בשריקה. אבל איך זה יתכן? הוא עדיין לבוש. והיכן שירלי?
שירלי ישבה בקצה הספה הארוכה, הביטה בו משועשעת, ולא נראה עליה כאילו נמצאה קודם בזרועותיו.
היא לא נמצאה!
"לא ייאמן. גמרת כל-כך מהר. שכחתי. אתה עדיין לא יודע להאריך את משך הגלולה. איך נהנית?"
"נהניתי!" נאנח שלמה והתיישב באיטיות. "אני לא מבין כלום. מהי הגלולה הזו?"
"הגלולה פותחה עבור טייסי-החלל בדיוק כמו גלולות המזון," הסבירה שירלי. "אחר-כך היא נכנסה לשימוש עממי והחליפה את המגע הגופני הפחות נוח עד שהוא הופסק לגמרי. כשבני-זוג רוצים להתאחד, הם מביטים זה בזה וכל אחד בולע גלולה. כך בטוח ששניהם נהנים תמיד ואין לאף אחד תסביכים. אם רק לאחד מבני-הזוג יש חשק, גם זו אינה בעיה, כמו שראית. אתה גם יכול להביט בתמונה בִּמקום להביט באדם חי וכך תוכל לגוון ללא סוף."
"ממש מדהים," התלהב שלמה. "ספרי לי עוד על המאה העשרים וחמש."
"את העיר ראית. כל עיר בנויה במתכונת זהה. אנחנו שולטים במזג-האוויר ואפשר לנוע בעיר ללא בעיות אקלים. תחבורה בינעירונית קיימת רק מתחת לקרקע או באוויר. מה עוד אתה מעוניין לדעת?"
"ראיתי שיער ירוק..."
"כן," קטעה אותו. "כולנו נולדים עם שיער שחור וצובעים אותו לפי החשק. ממה שראיתי בספרי ההיסטוריה, נדמה לי שאצלכם לא היה שיער ירוק, נכון? איזה מזל שבחרתי בצבע לבן, אחרת היית ודאי נמלט ממני."
"ואת אומרת שנולדת בתוך מבחנה?"
"רחם מלאכותי, שלמה. תוך שישה שבועות מרגע ההפריה החוצ-גופית מגיע התינוק לעולם, בריא לגמרי. מחלות לא מסוכנות כמו מחלות לב או כליות נוהגים לנתח כבר ברחם המלאכותי."
"לא מסוכנות?" תמה שלמה.
"זוהי המאה העשרים וחמש," הזכירה לו שירלי.
"וסרטן?"
"מה?" התרחבו עיניה. "כעת נזכרתי. אתה מתכוון לגידול פראי של תאים? כל תינוק מקבל חיסון ויראלי עוד ברחם. התפרעות תאים פיסית במהלך חיי האדם מחוסלת מיד."
"איזה עולם מאושר," הרהר שלמה בקול. "בלי מחלות."
"את זה לא אמרתי," השיבה שירלי. "טרם נמצא פתרון לנזלת המצויה. ומה עם הקרשת או הנשרת?"
"מה?" תהה שלמה.
"הקרשת היא המחלה הנוראה מכולן," דקלמה שירלי. "תוך שניות נקרש הדם בכל הגוף והאדם הנגוע מת מיד. עדיין לא נמצאו חיסון או דרך לאבחן את המחלה לפני שהיא פורצת. מזל שאין זו מחלה נפוצה. הנשרת נפוצה הרבה יותר, בעיקר אצל אנשים מעל גיל 170. העור מתחיל לנשור במהירות. החולה נזקק לאינקובטור ונידון לחיי כלא..."
"מה? גיליתם את סוד חיי הנצח?" הפסיק אותה שלמה.
"מה? איך הגעת למסקנה כזו?"
"170 שנים?"
"אה, זה? הרופאים הצליחו להאט את ההתפתחות הגופנית של האדם לשליש בלי לפגוע בהתפתחות הרוחנית. תוחלת החיים שלנו היא 230 עד 240 שנים. בת כמה אני לדעתך?" התקיפה פתאום בשאלה.
"אני יודע? עשרים?" ניחש שלמה.
"לפני חודשיים מלאו לי 62!"
"את זקנה," גנח שלמה. "לא ייאמן. גילך כפול מהגיל שלי!"
"בעולמך הייתי בת 21," אמרה שירלי. " לו הייתי באמת בת 20, היה לי גוף של ילדה בת שש בעולמך... אוה!" פלטה קריאה לאחר שהביטה בשעון-היד שלה. "אני מצטערת, שלמה," אמרה לו. "אני חייבת ללכת לסדר משהו. זה לא ייקח הרבה זמן. תיאלץ לחכות עד שאני אחזור. כדאי שתישאר פה בינתיים בדירה שלי. כך יהיה בטוח יותר עבורך."
שלמה הנהן בהסכמה. "ומה אני אעשה בינתיים?" שאל.
"תוכל לשמוע מוסיקה או לצפות בסרט. אם תרעב, תמצא אוֹכל במטבח."
"איך שומעים או צופים?" התעניין שלמה.
"באמצעות חיוג למחשב העירוני. יש לך מדריך קטלוגי על המדף. תוכל להזמין כל מה שתרצה."
"אבל אין פה מסך או רמקולים."
"הרמקולים האוקטפוניים קבועים בקירות, בפינות החדר. הקיר יהפוך למסך ברגע שתזמין סרט או שידור. תוכל להגדיר את שטח המסך באמצעות החייגן. אבל מספיק עם השאלות. אני מצטערת. אני חייבת ללכת. תסתדר בעצמך."
"עוד שאלה אחת," אמר שלמה וקם על רגליו, מתקרב אל שירלי ומביט ישר אל תוך עיניה הכחולות. מצחה התקמט בציפייה.
"איך את יודעת על-אודותיי?" באה השאלה שניקרה כל העת במוחו.
"מחר תדע!" באה התשובה.
והדלת נסגרה מאחורי שירלי.

                                                                              7.
שלמה צנח על הספה כשראשו מזמזם מרוב מחשבות. העתיד התגלה כחלום מוצלח שהתגשם. ואיזה מזל שפגש מיד את שירלי. כל הבעיות נפתרו. לולא הפגישה הזו, מי יודע מה היה גורלו. פשוט נס!
אך כיצד היא מכירה אותו? השאלה הציקה לו ולא נתנה לו מנוח. כל ההשערות שהעלה היה חסרות בסיס. יהיה עליו לחכות ליום המחר.
שירלי! בינו לבין עצמו נאלץ להודות כי התאהב בה. זו לא היתה סתם הרפתקה לערב אחד. אם ישכנע אותה להשיב לו אהבה, יזכה באושר הסופי. לחיות בעתיד המושלם עם בחורה מושלמת כמו שירלי - מי צריך יותר?
שלמה לקח פסק זמן מהמחשבות ונטל לידיו את החייגן. על החייגן נמצא צג קטן שבאמצעותו אפשר היה להזמין רשימות מקוטלגות בכל נושא. ראשית בחר בתקליט שבמאה העשרים וחמש נקרא נגן מוסיקה אוקטפונית. מסתבר שמוסיקת העתיד חוּבּרה רק על-ידי מחשבים. הרעיון מצא חן בעיניו. מתוך רשימת לחנים בנושא "מוסיקת רקע" בחר באקראי במנגינה והאזין בהנאה למוסיקה הנעימה והמרגיעה.
שלמה המשיך לדפדף בקטלוג. לבסוף הזמין משהו שנראה מעניין ואקטואלי: סיכום מקוצר של חמש-מאות השנים האחרונות, מעודכן לתחילת השנה הנוכחית. הסיכום הוקרן על המסך הגדול שהופיע על הקיר מולו.
ההתחלה היתה מוּכּרת והשחזור אמין. שלמה חזה בקצרה בסיום מלחמת העולם השנייה, היווצרות הגושים, המצב במזרח התיכון, שקיעתם של איי אינדונזיה ודרום הפיליפינים לתוך הים. כמובן, מה שקרה לפני טיסתו לעתיד, היה מעניין פחות. (ושוב תזכורת - הסיפור נכתב בתחילת שנות השמונים, והחיזוי שלי לעתיד לא היה מוצלח במיוחד...).
בעיניים נדהמות חזה ברעידת האדמה שהרסה לחלוטין את לוס אנג'לס ובמלחמה שפרצה בין צרפת הקומוניסטית למערב גרמניה. הבעיות במזרח התיכון טרם נפתרו.
אבל השיא אירע בשנת 2008. באותה תקופה שלטו המחשבים על המלחמה הקרה. הכול החל כתוצאה מטעות מחשב תמימה, שגרמה להתלקחות קרב חלל בין לוויינים משני הגושים. המחשבים הרוסיים הגיבו ומחקו את איי הוואי. התוצאה - מלחמה גרעינית כוללת.
שלושים השנים הבאות כונו ימי-הביניים של המאה העשרים ואחת. המעטים ששרדו דאגו קודם לכול להישאר בחיים, והמזון עמד בראש סולם העדיפויות. עם הזמן קמו מנהיגים מקומיים שליכדו את האנשים סביבם. עד סוף המאה הצליחו בני-האדם לשקם את כדור-הארץ. ועדיין היו מלחמות, כשמנהיגים רבו על אזורי שליטה. איכשהו נבלמה התופעה, וכדור-הארץ פתח את המאה הבאה עם ממשלה מרכזית. נחקקו חוקים שאסרו ייצור נשק. הערים נבנו מחדש. הרבה מידע אבד לאדם במלחמת העולם השלישית, אך תוך זמן קצר הדביקו האנשים את הפיגור...
המאמר נמשך עוד ועוד ושלמה בלע בעניין את תוכנו. דווקא למחשבים שגרמו למלחמה הקטלנית נכון היה תפקיד חשוב במאות הבאות. פיתוח המחשבים נמשך בקצב מואץ וכיום שלטו בעולם אדם לצד מחשב. למעשה טיפל המחשב בכל הדרוש. והתושבים? הללו עבדו עבור המחשב והיו כולם אנשי מחשב בצורה זו או אחרת. ובכן, עוד נקודה שמצאה חן בעיני שלמה.
המאמר הסתיים. שלמה הזמין סרט מצויר של וולט דיסני והצפייה המשעשעת הרגיעה אותו. מסתבר שלא כל אוצרות המאה העשרים נכחדו. אחר-כך הזמין מהדורת חדשות מקומית מקוצרת. חשוב לדעת מה קורה היום, אלא ששלמה התקשה להבין את רוב הנושאים ששודרו. מוטב להתבדר. הוא חייג את מהדורת חדשות הספורט. בדיוק החלו להעביר בשידור ישיר את מרוץ הקרוקודילים מהקרוקודיון, כששירלי חזרה.
"מה שלומך?" שאלה, צונחת על הספה. "איזה יום קשה עבר עליי. אני מתה מעייפות."
"חם פה," ציין שלמה. שירלי הפעילה את מיזוג-האוויר באמצעות חיוג למחשב העירוני.
"דווקא חשבתי להציע שנצא קצת למרפסת," אמר שלמה.
"למרפסת?" הופתעה שירלי. "אין פה מרפסות או חלונות. מי צריך אותם? האוויר בדירה תמיד טרי ונקי. והנוף? אין בתל-אביב נופים, כמו גם בכל הערים האחרות. כל העיר נראית זהה - בניינים ועוד בניינים. הפארקים נמצאים בתוך הבניינים. ואם אתה רוצה נופים, המחשב העירוני יספק לך בשפע. מעוניין למשל בטיול בהרים מכוסי שלג?" היא חייגה ולפתע הפכו כל הקירות והתקרה למָסַכים. שלמה ראה סביבו הרים נישאים ומושלגים וחש כאילו מצוי הוא ממש שם. המראה היה מדהים ומרהיב גם יחד והנוף הלך והתקדם, ממש כאילו היה שלמה בתנועה במרכזו.
שירלי חייגה שוב והמָסַכים חזרו והפכו לקירות.
"יש לנו נופים ככל שיתחשק לך," אמרה, "החל משחזורים של נופים שהיו על כדור-הארץ ואינם עוד וכלה בטיסות לחלל."
"ממש נפלא," העיר שלמה. "אפשר לשבת שעות ולהביט, אלא שבינתיים אתם בטח מתנוונים, כשהנוף מטייל ונע במקומכם."
"הספורט אצלנו הוא חובה," השיבה שירלי. "הייתי לוקחת אותך לאולם ספורט, אבל מוטב שתישאר כאן."
שלמה נשאר בדירה. שירלי עזבה שוב אחר-הצהריים וחזרה בערב. בינתיים בילה שלמה את זמנו במספר "טיולים" מהממים, כולל טיול על הירח וטיול בחלל, שהותירו אותו נפעם ומלא חוויות. כמו כן צפה בסרט הדרכה למחשבים והבין מעט מאוד. יהיה עליו ללמוד את המקצוע מבראשית.
בשעת ערב מוקדמת אכל שלמה ופרשׁ לישון בחדר פרטי משלו. הוא היה עייף מעומס החוויות שעברו עליו ונרדם מיד. כשהתעורר, מצא כי שירלי מצַפה לו. יחד אכלו ארוחת-בוקר בחדר-האורחים ואחר-כך ישבו והמתינו. לבסוף נשבר שלמה והתפרץ.
"עד מתי נשב ונחכה פה?" שאל בקוצר-רוח. "הבטחת לי תשובה היום. מאיפה את מכירה אותי, שירלי?"
"אתה ממש יוצא מן הכלל," חייכה שירלי. "במאה שלנו אין אנשים חסרי-סבלנות. אבל אל תדאג. בדיוק בתשע תקבל תשובות על כל השאלות שלך."
"בתשע?"
"נכון. אבל במקום להמתין במתח, אולי נשנה נושא?"
"מחשבים," אמר שלמה. "המחשבים שלכם מפותחים עד לשלמות."
"עדיין יש הרבה מה לשפר," התנגדה שירלי. "אבל נכון שיחסית למחשבים בדור שלך, חלה התקדמות עצומה."
"אם כך, איך לא הצלחתם לבנות מחשב שיטיס אתכם לעבר?"
האם היה נדמה לו, או שפניה קדרו באמת.
"הייתי מעדיפה לדלג על הנושא," אמרה לבסוף. "בחמש מאות השנים האחרונות היו ניסיונות לבנות מחשב כזה. הפעם האחרונה היתה לפני כשבעים שנה, כשעסקו במונטריאול בבניית יחידת מחשב בעלת תנועת זמן. באותה תקופה בדיוק פותחה בבודפסט תיאוריה שטענה כי מסע לעבָר עלול לגרום לשרשרת פָּרָדוֹקסים שיגרמו להרס כדור-הארץ והיקום כולו. ועדת המחשבים העליונה החליטה לגנוז את הנושא כבלתי-מועיל לענף המחשבים בפרט ולעולם בכלל. מאז לא התקדם מאום בנושא הזה, וכל החומר שנאסף, הושמד. עיסוק במחשב בעל תנועת זמן מהווה עבירה על החוק. עד היום כלל לא היה ברור אם אפשר להביא לגמר בניית מחשב שינוע בזמן. אבל אם אתה הגעת אלינו, אז..." והיא השתתקה במבוכה.
שלמה הביט בשעון-היד שלו. נותרו ארבע דקות עד לשעה תשע. הוא הביט בשירלי. היא ישבה בסבלנות ולא טרחה כלל להציץ בשעונה. בחורה עם עצבי ברזל.
לְמה הם ממתינים? מהי אותה תשובה ששלמה יקבל מיד?
ארבע הדקות חלפו.
תשע!
הדלת נפתחה בפתאומיות ואדם נכנס פנימה.
גם לוּ יחיה אלף שנים, לא ישכח שלמה את הרגע המדהים הזה. הוא קיבל הלם משתק ונותר קפוא כמו פסל. הוא לא היה יכול להאמין למראה עיניו.
כי לחדר נכנס דוקטור שלמה מזור!

                                                                              8.
התדהמה שיתקה את שלמה. הוא ניסה לקום על רגליו, אך הן לא נשמעו לו והוא צנח חזרה על הספה.
זה היה בלתי-אפשרי ובכל זאת קרה. מעולם לא היה לו אח תאום. וגם כך, זה לא היה אח תאום. זה היה הוא עצמו. אבל כיצד?
"מה?" מצא שלמה את קולו ופנה אל שירלי. "מה זה? מי הוא?"
"שלמה מזור," אמר האורח בחיוך קל. "צר לי אם נבהלת, אבל לא היתה דרך אחרת לסיים את העניין."
שלמה בלע את רוקו.
"אמרת שאתה... שאתה..."
"דוקטור שלמה מזור."
"אבל אני דוקטור שלמה מזור," אמר שלמה בייאוש. האם שירלי מנסה לשגע אותו באיזשהו טריק של המאה העשרים וחמש?
האמת הבזיקה במוחו והוא ידע את התשובה עוד בטרם נאמרה.
"אני הוא אתה!" השיב הכפיל. "שנינו אותו אדם!"
"אבל איך זה ייתכן?" התפרץ שלמה ובקושי הכיר את קולו. "מעולם לא קרה שאדם יפגוש את עצמו. מה אני, אמבה?" הוסיף בהברקה אומללה של חוש הומור.
"נסה להירגע," יעץ לו הכפיל וניגש אל שירלי, מתיישב לצִדה.
כמובן, שלמה הבין הכול. שירלי אור הכירה אותו בפגישתם הראשונה, מכיוון שלמעשה הכירה את הכפיל. הוא הביט בה ונדהם לגלות מבט אוהב - שנשלח אל הכפיל. ובכן, שירלי אוהבת את כפילו. הקנאה בערה בו. לקנא בעצמו. איזה טירוף ממתין לו בהמשך?
"מוטב שאסביר את עצמי," אמר הכפיל. "גם אני דוקטור שלמה מזור. אתה יצאת לעתיד באחד בנובמבר 1997 והגעת לכאן באותו תאריך בשנת 2447. כעת אתה תשוב לשנת 1997, ולאחר שלושה ימים תחזור לעתיד ותגיע לכאן בתאריך 13 בספטמבר 2447, כלומר חודש וחצי לפני שהגעת בפעם הראשונה. אי לכך, כאשר יגיע השניים בנובמבר, אתה תהיה כאן פעמיים - פעם אחת מטיסתך הראשונה לעתיד ופעם שנייה מטיסתך השנייה. הטיסה הראשונה זו אתה, השנייה זו אני!"
שלמה פער את פיו ומראהו עורר רחמים.
"וזה עדיין לא הכול," המשיך הכפיל. "אתה תשוב כעת לשנת 1997, ותחזור שוב לעתיד. בשניים בנובמבר תהיה פה במקומי, ואז תפגוש בעצמך שיצא לדרך בפעם הראשונה. אתה תהיה השני והוא הראשון - במקומך כעת."
השתררה דממה. שלמה ישב ועיכל את האמת המדהימה. לבסוף נכנע.
"מה עליי לעשות כעת?" שאל בקול נמוך.
"חזור לשנת 1997, חכה שלושה ימים, כוון את המחשב לתאריך 13 בספטמבר 2447 וחזור הנה," הציע הכפיל.
"לעזוב את שירלי?" התקומם שלמה. "לא..."
"אל תהיה שוטה!" צחק הכפיל. "כשתשוב לעתיד, שירלי תמתין לך, ואז היא תהיה שלך. מספר שתיים זוכה בשירלי ומספר אחת חוזר לעבָר כדי להפוך למספר שתיים. אך מדוע להרבות במילים? חזור לעבָר והכול יסתדר על הצד הטוב ביותר."
שלמה נכנע. באיטיות פתח את החגורה והחל להזין את המחשב בנתונים לחזרה. הכפיל ושירלי הביטו בו בסבלנות
"היי," פנה לפתע שלמה אל כפילו. "היכן חגורת המחשב שלך?"
"איננה. הירגע. גם על כך תקבל תשובה בבוא הזמן," השיב הכפיל. "דרך צלחה."
"להתראות, שירלי," אמר שלמה והפעיל את המחשב.
שיגור!
ושלמה נעלם.
                                                                              *
הטלפון צלצל. גיא לביא קילל בזעם כשהרים את השפופרת. תוך כדי כך הביט בשעונו. רבע לחמש לפנות בוקר. אם זו טעות במספר...
"גיא? זה שלמה," שמע קול מוּכּר, ושרידי התנומה נעלמו.
"שלמה? זה אתה? איפה אתה? מתי חזרת?" קרא בהתרגשות.
"אני בחדר שלי באוניברסיטה," השיב שלמה מזור. "תוכל להגיע לכאן?"
"מיד," השיב גיא ואכן עשה זאת מיד, להפתעתה של אשתו.
שלמה מזור המתין לו בחדרו. גיא פרץ פנימה, טפח על שכמו ודרש - "ספר הכול!"
"תן קודם להירגע," חייך שלמה. "רק בנס נותרתי בחיים. הסתלקתי מהעתיד בלי לחשוב. בִּמקום לנסוע למקום בו נחתתי ומשם להמריא בחזרה, יצאתי לדרך כמו טיפש ממקום אחר. למרבה המזל צומח גם כיום בתל-אביב בית רב-קומתי בדיוק באותו מקום. נחתתי בו בקומה שלפני האחרונה ואיזו זקנה התחילה לצרוח עליי ולקרוא למשטרה. בקושי הסתלקתי משם. לקחתי מונית לכאן ולוויתי כסף מהשוער כדי לשלם לנהג. מה התחדש פה?"
"מה? כלום! הרי נעדרת פחות מעשרים וארבע שעות. העתיד לא האיר לך פנים אם חזרת כל כך מהר."
"לצערי," שיקר שלמה ללא בושה. "עזבתי בלי לראות כלום ואני מתכוון לחזור לשם, והפעם להצליח יותר." כשחיכה לגיא, הוא כבר החליט שהעתיד יישאר סודו הפרטי.
                                                                              *
"אתה חוזר לעתיד?" נהם פרופסור נרקונסקי בזעם. "הרי סיכמנו שכעת תורי לטוס לעבר..."
"רק אחרי שאחזור שוב מן העתיד," שיסע אותו שלמה.
"בשום פנים ואופן..." הסמיק הפרופסור.
"חבל על הוויכוח," חתך שלמה בהחלטיות. "דוּבּר שקודם אטוס אל העתיד. לצערי הטיסה נכשלה ואינה נחשבת. בעוד שלושה ימים אשוב לשם עם מידע מוקדם ואצליח להישאר וללמוד בטרם אחזור לכאן בידיעה שהשלמתי את המשימה. אחר-כך אמסור לך את המחשב ותוכל לטוס כמה פעמים לאן שתרצה."
לפני עשר שנים היה מתלקח ויכוח קשה בין השניים, אך פרופסור נרקונסקי הרגיש לפתע זקן מאוד.
"ארור אהיה," אמר בהשלמה. "לפעמים נדמה לי שמוטב שלא הייתי פוגש בך מעולם. סע לעתיד והלוואי שמישהו ישבור לך את המפרקת."
והוא יצא מן החדר בטריקת דלת.
"מה אוֹכל אותו?" תהה גיא לביא.
"מה זה חשוב?" הניע שלמה בידו. "כל עוד רק אנחנו יודעים לבנות מחשב כזה, הוא יכול לשיר אפילו אופרה שלֵמָה..."
                                                                              *
החמישי בנובמבר 1997. שש בבוקר.
באולם הסמוך לאולם ממנו המריא שלמה לראשונה אל העתיד, ליוו הפרופסור וגיא את יציאתו השנייה. שלמה בחר באולם סמוך כדי להימנע מצלילה מחודשת לתוך בריכת-השחייה.
בשלושת הימים ערך שלמה סידורים אחרונים לקראת החזרה לעתיד. רכושו הופקד בידי עורך-דין עם הוראות מתאימות למקרה שלא ישוב תוך שנה. איש במאה העשרים לא יתאבל על היעדרו.
החגורה היתה פתוחה ושלמה סיים להזין את הנתונים. גיא לביא לחץ את ידו ופרופסור נרקונסקי מלמל משהו לא ברור.
"אני אודיע לכם ברגע שאחזור," נפרד שלמה מעמיתיו.
"שלא תעז לחזור שוב באמצע הלילה," העיר גיא.
שלמה חייך.
לחיצה!
שיגור!
ושלמה נעלם.
                                                                              *
פרופסור משה נרקונסקי נאלץ להמתין שוב. גם הפעם חלפו שבועות וחודשים, וכמו פרופסור קליין לפניו, גם שלמה מזור לא חזר. הפעם הושתק העניין ללא התערבות המשטרה וללא שערורייה.
גיא לביא סירב להמשיך בפיתוח ובניית המחשב, לאחר שאיבד את ידידו הטוב. פרופסור נרקונסקי נאלץ להיכנע. הגיל עשה את שלו ושוב לא יעסוק בנושא עד יום מותו.

                                                                              9.
שלמה מזור פקח את עיניו והביט מסביב. מצוין! הנחיתה היתה מושלמת.
לאחר רגע קצר שוב לא חשב כך. אמנם נחת מחוץ לבריכה, אך משהו הִשתנה מאז נחיתתו הראשונה. היום האיר! מספר מתרחצים נמצאו בבריכה.
הם לא היו רבים. עם אמבט ביתי כה גדול אין בכך פלא. שניים או שלושה אנשים הבחינו בו צץ מן הכלום, אך לא הגיבו. ודאי ייחסו זאת לחוסר-ריכוז, כפי ששלמה היה עושה במקומם.
שלמה נשם לרווחה בהקלה. רגליו נשאו אותו אל מחוץ לבריכה אל הפגישה אִתה. מאחוריו יצא אדם והחל לעקוב אחריו. שלמה לא הבחין בו במסעו אל ביתה של שירלי.
"האם היא תהיה בבית?" חשב בהתרגשות. "אני מקווה שלא איאלץ לחכות לה זמן רב מדי. היא לבטח תופתע ותשמח כהוגן לפגוש אותי."
הוא נכנס לבניין בו גרה שירלי. הלוח האלקטרוני על הקיר הראה על 13 בספטמבר 2447, שעה 15:24.
העוקב חיכה בפינה. שלמה הזמין מעלית ונכנס לתוכה. העוקב המתין עד שהמעלית נעצרה, רשם את הפרטים ויצא מן הבניין.
שלמה פנה אל דלת דירתה של שירלי אור. לבו הלם בפראות. בדחיפה זהירה פתח את הדלת.
שירלי לא שמעה אותו נכנס. היא ישבה על כורסה עם גבה אליו והאזינה למוסיקת מחשב. עיניה היו עצומות ורק ידה נעה קלות בקצב.
היתה זו שירלי שלו עם אותו לבוש זהה בדיוק. עיניו של שלמה הבריקו. הוא רצה לרוץ ולחבק אותה, כשנזכר באיסור המגע הישיר. לכן התקרב בשקט אל שירלי ונעמד מאחוריה.
"הפתעה!" קרא.
היתה זו הפתעה ועוד איך. שירלי זינקה ממקומה ונעצה בשלמה מבט נדהם.
"נבהלת?" שאל שלמה בצער. דומה שהבדיחה היתה מוגזמת מעט.
"נבהלתי?" אמרה שירלי בזעם. "מה אתה חושב לך? מי אתה?"
"אני?" צחק שלמה. "מה זאת אומרת? אני שלמה מזור. פתאום את לא מכירה אותי?"
"צא מכאן!" אמרה שירלי וידה הורתה על הדלת.
"מה?" נדהם שלמה. "מה קרה, שירלי? האם את לא שמחה לראות אותי?"
"אם אתה לא יוצא מיד, אני מחייגת למחשב העירוני," איימה שירלי. "איזה מין טיפוס. לראשונה בחיי פורץ מישהו לדירה שלי ללא הזמנה ועוד בלי שאכיר אותו בכלל."
"את בטח מתלוצצת!" נאנק שלמה.
אך שירלי לא התלוצצה. היא נטלה את החייגן והחלה לחייג. שלמה לא היסס, זינק עליה ותלש מתוך ידה את החייגן. בתגובה ספג סטירת לחי מהדהדת ולחיו בערה בסומק עז. ובכן, בכל זאת קיים מגע גופני במאה העשרים וחמש.
שלמה נסוג לאחור בתדהמה.
"מדוע?" שאל בקול אומלל. "שירלי, אם שוב אינך רוצה בי, פשוט אלך מכאן. אבל לפני כן, אני מבקש רק דבר אחר - ספרי לי מדוע את מתנהגת בצורה כל כך מוזרה."
"ואיך אתה קורא להתנהגות שלך?" החזירה שירלי. "בחור מוזר שכזה. אתה טוען ללא הרף שאני צריכה להכיר אותך. הרי מעולם לא ראיתי אותך."
"לא ראית?" לחש שלמה בבלבול. "הרי הייתי כאן בחדר הזה באחד בנובמבר השנה..." הוא הפסיק וקפא, בעוד שירלי מביטה בו בבהלה.
"חשבתי שאתה מוזר, אבל לא - אתה מטורף!" אמרה. "אנחנו נמצאים בספטמבר. האחד בנובמבר טרם הגיע."
שלמה לא ענה לה. פשוט עמד ועיכל את המצב. איזה שוטה הוא. כיצד צריכה שירלי להכיר אותו כעת? לפני 13 בספטמבר היא לא פגשה מעודה את שלמה מזור וכעת היא רואה אותו בפעם הראשונה. נכון, הוא פגש בה באחד בנובמבר, אך אז היא כבר הכירה אותו כי נפגשה אִתו בתאריך 13 בספטמבר ואילו הוא לא הכיר אותה, כי אז פגש בה בפעם הראשונה! סדר הפגישות שלו עם שירלי התרחש ביחס הפוך. הפגישה הראשונה שלו היתה השנייה שלה ולהפך!
הוא הסביר לה הכול. שירלי עמדה ועדיין לא הגיבה. הוא סיים.
"סיפור מטורף!" אמרה לבסוף. "אפילו המחשב לא היה ממציא סיפור דמיוני כזה. החגורה הזו היא מחשב, מה? האם ידוע לך מה אומר החוק על מחשב כזה?"
"שאסור לבנות אותו," אמר שלמה. "אני מניח שאסור גם לייבא אותו מהעבר," הוסיף בחיוך קל.
"זה לא נושא לצחוק עליו," אמרה שירלי. "שלמה, זה שמך, נכון? אם יתפסו אותנו כאן עם המחשב הזה, אתה תגורש חזרה לזמן שלך, אבל אותי ישלחו לעשרים שנה לכלא הקפוא. שמחתי להכיר אותך, שלמה. אם אתה אוהב אותי כמו שטענת, כוון את המחשב שלך בחזרה למאה העשרים וצא מיד לדרך."
"לא חזרתי אלייך כדי לעזוב," מחה שלמה.
"ומה גורם לך לחשוב שאני מעונינת בך?" שאלה שירלי בתרעומת.
שלמה לא חשב. הוא ידע.
"ניתן לזמן לעשות את שלו," הציע.
שירלי הביטה בו בהיסוס ולפתע חייכה.
"בחיי שאתה משעשע," אמרה. "זה מוצא חן בעיניי. אתה כה שונה מהגברים במאה שלנו. אני גם סקרנית להיווכח אם הסיפור הפנטסטי שלך הוא גם נכון. בסדר, תוכל להישאר פה."
"מצוין. תודה," שמח שלמה.
"רק שקודם תיפטר מחגורת המחשב שלך."
"להיפטר?" תהה שלמה.
"הכלא הקפוא!" הזכירה לו שירלי. "תבחר ביני לבין המחשב."
שלמה כבר בחר. בזריזות הסיר את החגורה ושירלי תחבה אותה לתוך פתח ההשמדה. תוך שניות נאכל המחשב בתוך חומצה מלאכותית חריפה ששימשה כמחסל אשפה לדיירי הבניין. ובכן, יהיה אשר יהיה, שלמה כבר לעולם לא ישוב אל המאה העשרים. איכשהו גרמה לו הידיעה להרגשת הקלה בלתי צפויה.
מישהו נקש על הדלת. גופה של שירלי התקשח. ביקור בלתי-צפוי נוסף באותו יום? היא פתחה את הדלת. שוטר ורובוט נכנסו פנימה.
"שירלי אור," אמר השוטר. "האם את מארחת בביתך אדם שהגיע... הו, הנה הוא. רובוט, אסור אותם. אתם באים אִתי לתחנת המשטרה."
"באיזו אשמה, אם מותר לי לדעת?" שאלה שירלי ודומה שנרגעה מעט.
"בדירה זו נמצא מחשב בעל יכולת תנועה בזמן," אמר הרובוט בקול מתכתי.
"זה לא נכון!" קפץ שלמה.
"אדוני, מוטב שלא תשקר," יעץ השוטר. "הרובוט מקליט את דבריך. אתה הגעת אלינו מתקופה אחרת. הופעת בשטח בריכת-שחייה עירונית מתוך הריק. אזרח ששהה בבריכה הבחין בך והבין מיד במה מדובר. הוא עקב אחריך עד לכאן ודיווח למחשב העירוני."
שלמה נשך את שפתיו. עוד טעות מטופשת. היה עליו לחזור לחדר בו נחת בשובו מן העתיד ומשם לצאת לדרך. כך היה מגיע ישר אל דירתה של שירלי. צמרמורת חלפה בגבו. כעת תישָׁלח שירלי לכלא הקפוא, והכל באשמתו.
"שוטר, דבריך נכונים," התערבה שירלי. "אבל כדאי שאני אוסיף פרט קטן. המחשב האסור שאותו אתה מחפש, הושמד ואינו קיים יותר."
השוטר לא האמין. הרובוט ערך חיפוש יסודי בדירה, אותו סיים בידיים ריקות.
"המחשב איננו בדירה," סיכם הרובוט. "מיד לפני שהגענו, הושמד חפץ בגודל של חגורה בפתח ההשמדה. הוראה חדשה התקבלה ברגע זה מהמחשב העירוני. פקודת המעצר מבוטלת."
"אז אם כך, המצב הִשתנה," אמר השוטר. "אתה תוכל להישאר פה עד שתוזמן לבירור בנושא בפני המחשב העירוני."
השוטר והרובוט עזבו את הדירה. שירלי פרצה בצחוק מלא הקלה.
"הרגליים כבר החלו לקפוא לי מרוב מחשבות מסוימות. איזה מזל שלא חיכינו עם המחשב שלך," אמרה. "מה אתה אומר? רוצה לאכול משהו? נעשיתי רעבה."
"בהחלט," הסכים שלמה וזיק שובב הִבהֵב בעיניו. שירלי נכנסה למטבח ושלמה ניצל את ההזדמנות והחביא חפץ קטן בכף-ידו הימנית. שירלי חזרה עם מגש ועליו קופסאות שימורים.
"לפני שנאכל, אני חייב לך משהו," אמר שלמה. שירלי הביטה בו בתימהון והוא המשיך - "עצמי את עינייך ופתחי את הפה שלך. אני אשים משהו על הלשון שלך ואני מבקש שתבלעי אותו."
שירלי היססה לרגע קצר אך עשתה כדבריו. שלמה הניח על לשנוה את הגלולה הצהובה שהוציא מהקופסה במגירה ושירלי בלעה אותה.
"פקחי את עינייך והביטי בי!" ציווה שלמה.
שירלי הביטה בו. טיפות זיעה הופיעו על מצחה ועיניה הזדגגו. גופה צנח לאחור על הספה והחל להתפתל בעווית. התגובה נמשכה כחמש דקות. שירלי ידעה לנצל היטב את הגלולה. לבסוף הִתרפּה גופה ועיניה הכחולות חזרו להבעתן הרגילה. שלמה הביט בה בחשש והוקל לו כשפרצה בצחוק עליז.
"אתה נבל!" צחקה. "אף איש מהמאה העשרים וחמש לא היה מעז לעשות דבר כזה לאשה. אתה יודע, שלמה? זה בכלל לא היה רע. כבר מזמן לא נהניתי כל-כך מגלולה." צחוקה גווע. "בסדר, שלמה. אתה יכול להישאר. נדמה לי שאני אוּכל ללמוד ממך כמה דברים מעניינים."

                                                                              10.
הבירור בפני המחשב העירוני היה קצר. שלמה מזור אינו יכול לחזור לעבָר ולכן יישאר במאה העשרים וחמש. את עבירת בניית המחשב ביצע שלמה במאה העשרים ולכן לא עבר על החוק הקיים ולא יוענש אם יתחייב לא לבנות מחשב נוסף.
שלמה התחייב ללא היסוס. לאחר מכן קיבל אישור להתגורר בדירתה של שירלי אור ונשלח לבית-ספר ללימודי המחשב כדי לרכוש ידע מעודכן. גילו הנוכחי - 32 פלוס - עבר הסבה ונקבע לגיל 97! מעתה יתחיל לקבל טיפולי האטת הזדקנות.
שלמה התאקלם בעתיד ובילה הרבה עם שירלי. שעות הפנאי במאה העשרים וחמש היו מרובות. כפי שידע מראש, התאהבה בו שירלי והם החליטו להתחתן בשלושה בנובמבר.
באחד בנובמבר עזב שלמה את הדירה, לא לפני שסיכם עם שירלי שישוב למחרת בדיוק בתשע בבוקר. כמו כן הסביר שלמה לשירלי היכן בדיוק תפגוש את כפילו.
                                                                              *
השניים בנובמבר - תשע בבוקר.
שלמה פתח את הדלת אל דירתה של שירלי ונכנס פנימה. הכול אירע כפי ששלמה ידע מראש. כפילו ניסה לקום מן הספה, אך רגליו בגדו בו והוא נשמט לאחור.
"מה?" גִמגם הכפיל ופנה אל שירלי. "מה זה? מי הוא?"
"שלמה מזור," אמר שלמה בחיוך קל. מסכן הכפיל. נבהל כהוגן. "צר לי אם נבהלת, אבל לא היתה דרך אחרת לסיים את העניין."
נראה שהכפיל הזדעזע באמת.
"אמרת שאתה... שאתה..." החל לגמגם.
"דוקטור שלמה מזור," השלים שלמה.
"אבל אני דוקטור שלמה מזור," אמר הכפיל בייאוש.
"אני הוא אתה!" גיחך שלמה. "שנינו אותו אדם!"
"אבל איך זה ייתכן?" התפרץ הכפיל בקול צרוד. "מעולם לא קרה שאדם יפגוש את עצמו. מה אני, אמבה?"
"נסה להירגע," יעץ שלמה. שירלי חייכה אליו והוא ניגש והתיישב לצִדה.
"מוטב שאסביר את עצמי," אמר לכפיל שלו. "גם אני דוקטור שלמה מזור. אתה יצאת לעתיד באחד בנובמבר 1997 והגעת לכאן באותו תאריך בשנת 2447. כעת אתה תשוב לשנת 1997, ולאחר שלושה ימים תחזור לעתיד ותגיע לכאן בתאריך 13 בספטמבר 2447, כלומר חודש וחצי לפני שהגעת בפעם הראשונה. אי לכך, כאשר יגיע השניים בנובמבר, אתה תהיה כאן פעמיים - פעם אחת מטיסתך הראשונה לעתיד ופעם שנייה מטיסתך השנייה. הטיסה הראשונה זו אתה, השנייה זו אני!"
הכפיל פער את פיו בזמן שניסה להבין.
"וזה עדיין לא הכול," המשיך שלמה. "אתה תשוב כעת לשנת 1997, ותחזור שוב לעתיד. בשניים בנובמבר תהיה פה במקומי, ואז תפגוש בעצמך שיצא לדרך בפעם הראשונה. אתה תהיה השני והוא הראשון - במקומך כעת."
נראה שהכפיל סוף-סוף הבין.
"מה עליי לעשות כעת?" שאל בקול נמוך לאחר שחשב מעט.
"חזור לשנת 1997, חכה שלושה ימים, כוון את המחשב לתאריך 13 בספטמבר 2447 וחזור הנה," הציע שלמה.
"לעזוב את שירלי?" קפץ הכפיל. "לא..."
"אל תהיה שוטה!" צחק שלמה. "כשתשוב לעתיד, שירלי תמתין לך, ואז היא תהיה שלך. מספר שתיים זוכה בשירלי ומספר אחת חוזר לעבָר כדי להפוך למספר שתיים. אך מדוע להרבות במילים? חזור לעבָר והכול יסתדר על הצד הטוב ביותר."
מסתבר שהכפיל נכנע, וכעת התחיל להכין את המחשב לחזרה לעבר. שלמה המתין בסבלנות. עוד רגע קט ו...
"היי," נזכר לפתע הכפיל. "היכן חגורת המחשב שלך?"
"איננה," השיב שלמה. "הירגע. גם על כך תקבל תשובה בבוא הזמן."
"להתראות שירלי," נפרד ממנה הכפיל, הניע אצבע ובבת-אחת נעלם.
"זהו זה!" קרא שלמה וקם על רגליו. "כעת, כשהעבר נמחק באופן סופי, נותר לנו רק העתיד. אנחנו מוכרחים לחגוג את הרגע הנפלא הזה."
"בוודאי," הסכימה שירלי והוציאה שתי גלולות צהובות מן הקופסה..."

                                                                              11.
שלמה מזור הגיע לעתיד ופגש את שירלי אור. לאחר יום פגש את כפילו וחזר לעבר כדי לשוב למאה העשרים וחמש חודש וחצי לפני. שוב פגש את שירלי, ולאחר מכן את עצמו, ששב לעבר וחוזר חלילה.
פרשה זו אינה עתידה להסתיים לעולם, אלא תמשיך לנוע כך לנצח בלולאה ספִּירָלית אינסופית, היות ואת הזמן אי-אפשר לעצור.
אך למרות הכול, נשאלת שאלה קטנה אחת, שיוצרת פָּרָדוֹקס בלתי-מובן - כאשר הגיע שלמה מזור הראשון בפעם הראשונה לעתיד, את מי הוא פגש שם?
ובמילים אחרות -
                          כיצד זה התחיל?