ב ר י   פ ר י ג ת
סופר ומתשבץ
ס י פ ו ר   ק צ ר    ל מ ב ו ג ר י ם

סיפור קצר שפורסם בשבועון לאשה                                                                  חזרה למסך הקודם

מ כ ת   ח ש מ ל

גרשון סיים לשרוך את נעליו והזדקף.
"אני יוצא," אמר לאשתו. "כמו שאמרתי לך וחסר לך שתשכחי, אם ברוך יתקשר, תגידי לו שאני אתקשר חזרה כשאחזור הביתה. תכיני לי את הארוחה לשמונה בערב כמו שאני אוהב. כן, ואל תדברי שעות בטלפון. אם אני אצטרך להתקשר הביתה כדי להודיע על איחור, אני לא רוצה לבזבז שעה בחיוגים עד שהקו יתפנה."
"בסדר, גרשון," אמרה אסתר בהכנעה, אפילו מבלי להביט לעברו. "כבר חזרת על ההוראות הללו חמש פעמים. לך כבר ואל תפריע לי לספר לדנה את הסיפור."
גרשון משך בכתפיו, נשק לאשתו נשיקת אוויר ויצא מהבית. אסתר המתינה עד ששמעה את המכונית יוצאת מהחניה שמתחת לבניין וזינקה על רגליה. שילחה בטפיחת ישבן את בִּתה אל הטלוויזיה ומיהרה אל מכשיר הטלפון.
"סמדר," פתחה מיד. "אל תשאלי מה מרים סיפרה לי..."
רק אחרי שעה ויותר התפנתה אסתר להמשיך ולטפל במשק-הבית. ערימת כבסים המתינה לכביסה עוד מאתמול. אסתר העמיסה אותם בלחץ אל תוך התוף המסתובב. כשרצתה להפעיל את המכונה, נזכרה שכבר מזמן היתה צריכה לנקות את הפילטר אך התעצלה. באי חשק פתחה את שסתום הביטחון ושלחה שתי אצבעות עבות פנימה.
היטב ידעה שהוראות הבטיחות חייבו לבצע את הטיפול התקופתי כשתקע המכונה נמצא מחוץ לשקע. מעולם לא טרחה ליישם זאת ועובדה שתמיד עבר הכל בסדר. הפעם לא. מגע רופף כלשהו גרם לפח לספוג כמות גדולה של חשמל. ברגע שאצבעותיה נגעו בנקודה מסוימת, חשה אסתר בזרם שפלש אל תוכה בעוצמה עזה. גופה החל לרעוד ולפרפר כמו סרטן מתבשל במים רותחים. לאחר מספר שניות הוטחה לאחור ואיבדה את הכרתה.
כנראה שהצליחה לפלוט מפיה צעקת חרדה. מעל לרעש מהמסך הקטן שמעה בִּתה את הקול החד ומיהרה לראות מה קרה. הילדה בת השבע הבינה מיד מה התרחש. התכופפה אל האם המעולפת וניסתה להעיר אותה. משנכשלה, החלה לרוץ אל דלת הכּניסה כדי להזעיק עזרה מהשכנים, כשאסתר פקחה את עיניה.
"יה! נורא נבהלתי ממה שקרה לך," קראה דנה בשמחה. "את מרגישה בסדר?"
אסתר הביטה בה בתימהון וקימטה את מצחה.
"תגידי שהכל בסדר," התחננה דנה המבוהלת. אסתר הביטה מסביב ומה שראתה, לא הניח את דעתה. באיטיות קמה על רגליה. כאב עמום ניסר בראשה וליבה הלם בפראות, אך פרט לכך חשה כרגיל. שלחה מבט בשעון-היד שלה והופתעה לגלות שהחליפה אותו בשעון אחר. השעון החדש והפשוט הראה שהשעה כבר מאוחרת. נורית ודאי דואגת לה. מוטב שתחזור מיד הביתה.
"אמא, למה את לא מדברת אליי?" החלה דנה לבכות. אסתר בהתה בה וגירדה את ראשה. ברור שהסתבכה במשהו בלתי מובן לה. הילדה הזו נראית היסטרית ועצבנית ומדברת באופן מוזר. אסתר מיהרה אל חדר האורחים, סוקרת בתימהון את הדירה המאובקת והבלתי מסודרת. היכן הארנק שלה? לבטח מונח במקום כלשהו. הרי לא תצא מכאן בידיים ריקות. תיק בלתי מוכר לה היה מוטל על כיסא בפינת האוכל. הוציאה מתוכו ארנק ושלפה שלושה שטרות. לרגע קט חשה כמו גנבת, אך איזו ברירה אחרת היתה לה? כל אותו זמן עקבה אחריה הילדה כמו צל ואסתר חשה אי נוחות. רצתה לצעוק עליה ואולי לשאול אותה כמה שאלות, אך ויתרה. פתחה את דלת הכניסה ויצאה החוצה. הילדה המעצבנת ניסתה לבוא אחריה, אך אסתר טרקה לה את הדלת בפרצוף ומיהרה לרדת במדרגות אל הרחוב.
הסביבה היתה בלתי מוכרת. ראשית הלכה אסתר אל פינת הרחוב והביטה בשלטים. אנחת הקלה נפלטה מפיה. שמות שני הרחובות לא היו מהנפוצים ואחד מהם אף נקרא על שם ראש העיר המנוח. כלומר, היא נמצאה כעת בקצה השני של עיר מגוריה. מזמן לא הסתובבה באיזור הזה, אך תוכל להגיע ללא כל קושי אל ביתה. היכן יש כאן תחנת אוטובוס? מונית מתקרבת שינתה את דעתה. הושיטה יד וסימנה לנהג, שעצר לידה. מסרה לו את הכתובת ושאלה כמה זה יעלה לה בערך. הסכום שבידה הספיק. לאחר רבע שעה נמצאה מול ביתה וחשה שוב בטוחה בעצמה. מעניין מה עשתה בבית ההוא. כעת לא רצתה לדעת, אך בהזדמנות תברר זאת. אפילו לא זכרה כיצד הגיעה לדירה הבלתי מוכרת.
רצתה ללחוץ על כפתור האינטרקום של דירתה, כשהדלת נפתחה ושכן יצא החוצה. ברכה אותו לשלום והוא הביט בה בתימהון והמשיך ללכת. הזמינה את המעלית ועלתה אל דירתה. לחצה על הפעמון והמתינה.
הדלת נפתחה ונורית הביטה בה בהבעה מוטרדת. בטח הפריעה לילדה בעיסוק כלשהו.
"שלום נוריתי, מצטערת שאיחרתי," אמרה בקול מפייס והחליקה בידה על ראשה של הילדה. תוך כדי כך נכנסה וסגרה את הדלת מאחוריה. נורית נותרה לעמוד ליד הדלת והביטה בה בעיניים פקוחות לרווחה.
"איך היה היום בבית-הספר?" שאלה את בִּתה בניסיון להפשיר את האווירה.
"למה שאני אספר לך?" השיבה הילדה בחוצפה. "מי את בכלל? מאיפה את מכירה... אבא!" התרומם קולה לצעקה. "אבא, בוא תראה מה קורה פה עם האשה הזו."
"תגידי לה שאנחנו לא מעונינים לקנות כלום," שמעה את קולו המוכּר של בעלה רועם מן המטבח. "ובפעם הבאה אל תפתחי את הדלת לאנשים זרים."
"פנחס!" השיבה בצעקה.
לרגע השתררה דממה ולאחר מכן הגיח פנחס מן המטבח, חגור בסינור ובידיו סכין ומלפפון מקולף למחצה.
"מה? מי את?" שאל במבוכה.
"יהודית," ענתה אשתו. "מה קורה פה? כולכם השתגעתם, או מה? אחרי עשר שנות נישואין פתאום אתה לא מכיר אותי?"
"יהודית..." החל פנחס בקול רועד והתקרב אליה בצעד מהוסס. "מי את? את לא יהודית. זאת אומרת, את מדברת כמוה, אבל המראה שלך..."
"אני נראית בסדר גמור," קבעה. "תפסיק עם השטויות האלו. נורית, גשי לחדרך לסיים את השיעורים שבטח לא סיימת כשלא הייתי בבית. ואתה, פנחס, יכול לסיים להכין את הארוחה. לא אופייני לך, אבל אקבל זאת בברכה. ותפסיק להביט בי כמו תיש. נו, נורית? לכי כבר!"
נורית המבוהלת נעלמה בחדרה תוך שתי שניות. פנחס המשיך להביט בה באי-אמון.
"תפסיק להביט בי כאילו ראית רוח רפאים," ביקשה בחוסר סבלנות. "אתה מעצבן אותי."
"אבל... אבל את מתה!" גנח. "את רוח רפאים."
"אני נראית לך מתה?" התכעסה.
"שמעי, יהודית... או מי שתהיי. התעלול הזה רחוק מלמצוא חן בעיניי. אשתי נהרגה בתאונת דרכים לפני פחות משבועיים. רק סיימתי לשבת עליה שבעה וכעת את מופיעה ומדברת כמוה, עד שהייתי מוכן להישבע שאת היא. אבל היא מתה ואת לא נראית כמוה. היא היתה גבוהה ממך ורזה יותר. את אפילו לא דומה לה."
"כן," הנהנה אשתו. "שמתי לב שמשהו קרה לגיזרה שלי אבל הייתי מוטרדת מכדי להתרכז בכך." בעודה מדברת ניגשה אל מראת הקיר הגדולה ונעמדה מולה. צעקת תדהמה נפלטה מפיה והיא נסוגה לאחור בידיים מושטות כאילו מנסה להדוף מעצמה את בבואתה.
"אבל... אבל זו לא אני." נהמה בקול מרוסק. "זו מישהי אחרת לגמרי. מה קרה לגוף היפה שלי? היא אפילו זקנה יותר ממני. פנחס, מה קורה לי?"
"את באמת יהודית?" לא הצליח פנחס להשתכנע.
"בטח שאני יהודית," השיבה בהחלטיות. "כעת אני מבינה מדוע הגבת כך. משהו נורא קרה לי. ובכלל, מה כל הדיבורים האלו על שנהרגתי בתאונת דרכים?"
"עברת את הרחוב ואוטובוס שיצא מהתחנה, נאלץ לסטות ופגע בך. נהרגת במקום. אין לך מושג איזה אסון זה היה עבור נורית ועבורי. עד עכשיו לא קלטתי שאת אינך איתי, ופתאום את מופיעה פה באופן כל כך מדהים."
"אני מתחילה להיזכר במשהו," הרהרה בקול. "באמת חציתי כביש ושמעתי חריקת בלמים. מאז אני לא זוכרת כלום, עד שהתעוררתי פתאום בדירה זרה ובגוף אחר. פנחס, כנראה שמדובר בגלגול נשמות. נהרגתי, אבל הנשמה שלי הצליחה לחדור לגופה של אשה אחרת שנהרגה אחריי. הילדה בדירה ההיא, זו שקראה לי אמא, אמרה משהו שנשמע כאילו קרתה לי איזו תאונה, כנראה ממכונת כביסה. יתכן שהאשה לא מתה לגמרי. הנשמה שלה עזבה את הגוף שלה להרף עין וכשניסתה לחזור, תפסתי את מקומה. אבל מה זה משנה? אני זו אני, אפילו אם הגוף שונה. אני כאן אתך וזה מה שקובע. נוכל להמשיך לחיות כמו מקודם ונגיד תודה על ההזדמנות הנוספת שניתנה לנו. לגוף החדש נוכל שנינו להתרגל."
"זה נשמע פשוט מפיך, אולי מפני שנעדרת מאז התאונה," הזכיר לה פנחס. "באופן רשמי את מתה ונקברת. אני אלמן. את חושבת שתוכלי להיכנס ולגור כאן בגוף אחר בלי שאנשים יתחילו לשאול שאלות?"
"אתה צודק," הודתה לאחר היסוס קל. "אבל אני לא דואגת כמוך. תמיד אוכל להוכיח שאני יהודית. בכל אופן, כדי למנוע שערורייה עד שנמצא פתרון חוקי לסבך שנוצר, אני מעדיפה להימנע מחשיפה פומבית ומביכה. עד שהכל יסתדר, אני מציעה שאשאר בבית כל הזמן בלי לראות אף אחד. נורית ואתה תישמרו על קיומי בסוד ולא תזמינו אף בן-אדם לכאן. בינתיים אתה תִפנה לעורך-הדין שלך שיתחיל לטפל בנושא. תצטרך גם לסייע לי בהתאקלמות. אני אצטרך להחליף את כל המלתחה שלי, מפני שהבגדים הקודמים שלי יתפוצצו עליי. תִראה, מקודם היה לי חזה שטוח לגמרי והלכתי בלי חזיות. כעת יש לי חזה ענק שדורש תמיכה. החזייה שאני לובשת לא תספיק לי ותצטרך להביא לי עוד חזיות באותה מידה, כמו גם לבנים, בגדים ונעליים. פנחס, בחייך. תפסיק להיות מודאג. הכל יהיה בסדר."
"אני ממש לא יודע," משך פנחס בכתפיו. "אני צריך כמה שעות כדי להתאושש. מכיוון שארוחת הערב כמעט מוכנה, רוצה לשבת ולאכול?"
"אני לא רעבה," סירבה. "וחוץ מזה, תסתכל איך אני נראית. אני חייבת להתחיל דיאטה ולהוריד כמה קילוגרמים מיותרים. לגובה החדש אני אצטרך להתרגל, אבל כאן ההבדל פחות משמעותי. אני גם רואה שבזמן שנעדרתי מפה, הפך הבית לבלתי מסודר. אצטרך להבריק אותו שוב כמו מקודם. קצת עבודה פיזית לא תזיק לי."
אסתר, כלומר יהודית, החלה לעבוד מיד. פנחס קרא לנורית לאכול ארוחת ערב וסיפר לה מה התרחש. מספר משפטים מפי האם שכנעו את הילדה. האם המוזרה ידעה פרטים אינטימיים על הבת, פרטים שרק אם יכולה היתה לדעת. נורית נשבעה שבינתיים לא תספר לאף אחד. בשלב זה נמנעה יהודית להתקרב אליה כדי לא להלחיץ אותה. בהמשך הערב הלכה נורית לישון. פנחס הציע לאשתו לצפות בטלוויזיה.
"כמובן, מאז שנהרגת... כלומר, מאז מה שקרה, לא פתחתי בכלל טלוויזיה," אמר במבוכה. "אבל מכיוון שאת חיה, אין שום סיבה שלא נוכל לעשות את זה."
"בפעם אחרת," התנגדה. "אני מתה מעייפות. עבר עלי יום קשה ויוצא דופן. בוא נלך למיטה."
"למיטה? אה, כן! כמובן, למיטה," גמגם בטיפשות.
"מה יש? אני כבר לא יפה מספיק?" חקרה אשתו בדאגה.
"לא. זה לא איך שאת נראית, אלא איך שאת לא נראית," הסביר בבלבול.
"אל תדאג, פנחס," צחקה בהבנה. "אני מרשה לך לבגוד בי עם עצמי."
בחדר השינה התפשטה יהודית וסקרה את עצמה במראה. "בכל זאת יש לי גוף לא רע," אמרה בשביעות רצון. "מקודם הייתי חתיכה, אבל קצת שלד בשביל המיטה. תמיד טענת שהצלעות הבולטות שלי עושות לך סימנים כחולים. לא עוד. בוא כבר למיטה. זו הולכת להיות חוויה מעולם אחר."
הוא נכנס למיטה אך בדקות הבאות התקשה לשתף פעולה. יהודית הבחינה בכך והחלה לדבר ללא הרף כדי שיזכור שהיא אשתו. בהדרגה החל להירגע עד שסיימו ונרדמו.
ביום שלמחרת הלך פנחס אל עורך-הדין שלו וסיפר לו מה קרה. בתחילה פרץ עורך-הדין בצחוק, בהמשך כמעט וזרק את פנחס מהמשרד, אך לבסוף נעתר והסכים לבוא בערב אל דירתם.
"לא ברור לי מה בדיוק עלי לעשות," הודה במבוכה לאחר שהשניים גוללו בפניו את סיפורם. "מעולם לא נתקלתי בדבר כזה ולולא ראיתי, לא הייתי מאמין."
"ועכשיו, כשאתה מאמין, מה עליי לעשות?" הִקשתה יהודית. "אני מבינה שבאופן רשמי אני מתה."
"כמה שאת טועה," הניע עורך-הדין בראשו לשלילה. "באופן רשמי את חיה, אבל תחת זהותך הקודמת. מבחינה משפטית את תיאלצי לעבור את המסלול הבא. ראשית, אני אצטרך לאתר מי היית לפני כן, על סמך הכתובת המשוערת שסיפקת לי ותמונה שלך. אחר-כך תגישי תביעת גירושין נגד בעלך לשעבר. אני לא מאמין שהוא יתנגד לאחר שיווכח לדעת מה התרחש. כשתהיי גרושה, תוכלי להתחתן מיד עם פנחס ואז תגישי בקשה למשרד הפנים להחליף את שמך הפרטי ליהודית."
"זה נשמע פשוט מאוד," העיר פנחס.
"אולי, אבל תהיינה גם תוצאות לוואי," המשיך עורך-הדין. "אשתך לא תוכל להחליף את שמות ההורים הקודמים שלה, את שנת הלידה שלה, את הביוגרפיה שלה, את הלימודים והתארים שרכשה ועוד הרבה דברים נוספים. חלק מהדברים ניתן יהיה אולי לסדר בעתיד, אך חלק אחר יישאר כפי שהיה, בגלל הביורוקרטיה הבלתי מתפשרת שקיימת בארצנו."
"אני אצליח לחיות עם זה," אמרה יהודית. "זה לא כל כך נורא."
"לא אמרתי שזה נורא," חייך עורך-הדין. "להפך, יש גם צד רווחי למה שקרה. פנחס יוכל להגיש תביעה כספית רצינית נגד חברת הביטוח על תאונת הדרכים שהרגה את גופך הקודם. תקבלי פיצוי נכבד, אפילו שאת חיה. זה מה שנקרא - לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלֵמה."
"יוצא מן הכלל," שמחה יהודית. "וזה הכל?"
"יש עוד משהו," עורך-הדין נראה כעת רשמי פחות. "ברגע שהסיפור שלך יתפרסם, תעוט עליך התקשורת, וכל המומחים לפרה-פסיכולוגיה יעשו לך את המוות. תצטרכי עצבים חזקים לעמוד בכך."
"איזו ברירה תהיה לי?" משכה יהודית בכתפיה. "מה אני לא אהיה מוכנה לעבור, העיקר שאני חיה."
אבל פנחס חשב אחרת ואמר זאת לאחר שעורך-הדין עזב. "הלוואי שהייתי קר רוח כמוך," נאנח. "אני שונא פרסום. אני רוצה לחיות בשקט."
"אתה תוכל לחיות בשקט," ניחמה אותו. "אני אצטרך לסבול מהחשיפה ואתה תישאר בצל."
"אני משתגע מהביטחון העצמי שלך," נשף. "פעם לא היית כזו."
"לא הייתי?" הופתעה. "למה אתה מתכוון?"
"היית טיפוס רבגוני יותר משאת עכשיו," הסביר. "עברת מקיצוניות אחת לשניה עד שלפעמים חשבתי שאת סובלת מפיצול אישיות. לפעמים היית מבוגרת בנפשך, בטוחה בעצמך, קרת-רוח ויודעת בדיוק מה את רוצה להשיג. בזמנים אחרים השתנית לגמרי והתנהגת כמו תינוקת מפונקת שמתעצבנת ומתלקחת מכל דבר טיפשי, אם כי היית מקסימה, מלאת חיים ואופטימיסטית מושבעת, עד שקשה היה שלא לסלוח לך. התרגלתי לחיות עם שתי הדמויות שלך ולא היו לי טענות. אבל מאז שחזרת אליי בגופך החדש, את מפגינה רק את הצד הבטוח והשקול שלך. הילדותיות נעלמה ממך לגמרי. ותאמיני לי, ככה זה מוצא חן בעיניי יותר. תענוג לחיות לצד אשה שמתנהגת כל הזמן באותו אופן. לצדך אני חש בטוח בעצמי עד שלפעמים אני מתחיל להאמין שמה שקרה היה כדאי. כשאני בגיל 35, הילדותיות הספונטנית שלך ממש לא חסרה לי. אני רוצה לחיות בשקט ומקווה שבמהרה נגיע לכך."
לאחר יומיים התקשר עורך-הדין ונורית, שענתה, קראה לאִמה.
"מצאנו מי היית בעבר," בישר לה לאחר דברי הקדמה קצרים. "שמך היה... או שהוא עדיין - אסתר. את בת 36. שם בעלך גרשון והוא בן 42. יש לך ילד בן 14, ילד בן 12 וילדה בת 7."
"זאת אומרת שהתבגרתי בבת אחת בשלוש שנים," חישבה יהודית במהירות. "לא נורא. טוב שלא נכנסתי בטעות לגופה של זקנה בת שבעים או ילדה בת שנתיים. אני אצטרך להסתפק במה שיִיעֵד לי הגורל, אפילו שלא הייתי מתנגדת לקבל גוף של מלכת יופי."
"כדאי שתדעי שבעלך, גרשון, שכר משרד חקירות שמנסה לעלות על עקבותייך," המשיך עורך-הדין. "גם המשטרה החלה לגלות בך עניין בעקבות תלונותיו החוזרות ונשנות. למזלך אינך יוצאת מהבית, כך שאין אפשרות לגלות אותך. בכל מקרה, כעת תאלצי להיחשף. תצטרכי להגיש נגדו תביעת גירושין ואז תהיי מוכרחה לפגוש בו. זכרי שזה עלול להיות לא נעים לשניכם."
"מדוע שיהיה לי לא נעים?" תהתה. "הרי אני לא מכירה אותו."
אבל עורך-הדין צדק והמצב בהחלט לא היה נעים כשנפגשו. גרשון קיבל בתדהמה את תביעת הגירושין נגדו. כמובן שסבר שאשתו בגדה בו וכעת ברחה אל המאהב שלה. עורך-הדין של פנחס ניסה בעדינות להסביר לו מה אירע. גרשון סרב להאמין עד שיראה את אשתו. יהודית הסכימה להיפגש איתו כדי לשכנע אותו להסכים לגט. הפגישה נערכה בדירתה כשפנחס לצידה וגם שני עורכי-הדין, שלה ושל גרשון, נוכחים בחדר. כשנכנס, התנפל עליה גרשון בחיבוקים אך היא דחתה אותו בקרירות. כשהחלה לדבר, נותר המום ובלתי מאמין. ניסה לחקור אותה, בטוח שהיא מעמידה פנים, אך לאט-לאט החל להשתכנע שאכן עורך-הדין צדק. בשלב זה התבלבל לגמרי והתקשה להחליט.
"מדוע אתה מתעקש?" התערב פנחס לראשונה. "אתה לא רואה את חוסר הטעם שבדבר?"
"לך קל להגיד את זה," הגיב גרשון במרירות. "אבל יש לי רעיון. אני רוצה לדבר עם אסתר ביחידות למשך כמה דקות."
"בבקשה," הסכים פנחס מיד. "יהודית, קחי אותו לחדר השינה ואנחנו נמתין פה."
יהודית היססה לשנייה ואז קמה על רגליה והלכה לחדר השינה כשגרשון בעקבותיה. היא התיישבה על קצה המיטה הזוגית. גרשון נותר לעמוד.
"אסתר," אמר. "כל העניין הזה הוא טירוף גמור. אני לא יודע מה קרה לך, אבל עבורי את עדיין אסתר שלי והאמא של שלושת ילדינו שמתגעגעים אליך ורוצים שתחזרי הביתה."
"אבל אני לא אסתר. אני יהודית," אמרה יהודית בקול צונן. "נסה לחשוב בהיגיון. צר לי על מה שקרה לאשתך, אך היא איננה יותר בחיים. איך אתה חושב שאני אהיה מסוגלת לחיות אתך, כשאני כלל לא מכירה אותך?"
"זה לא משנה. תוכלי ללמוד להכיר אותי, אסתר," התחנן גרשון. "אני אהיה טוב אליך ואעניק לך חום ואהבה. לאט-לאט תוכלי לשוב ולהיזכר בעבר המשותף שלנו ולחזור ולאהוב אותי, עד שנתרגל ונשכח את מה שקרה ונחזור להיות מאושרים בדיוק כמו מקודם."
"אבל מדוע אתה לא מבין?" קראה. "אתה זר לי לגמרי. יש לי בעל ואני אוהבת אותו. נסה לא להביט בגופי, אלא להקשיב אליי. לא הגוף חשוב. חשובה הנשמה. תאר לעצמך שאשה נפגעת בהפצצה וצריך להשתיל לה לב וכליות וידיים ורגליים ועוד איברים. האם בעלה של תורמת האיברים יוכל אחר כך לבוא ולטעון שהאשה היא גם קצת אשתו? נסה להביט כך על האירוע. אשתך נהרגה ממכת חשמל, כפי שסיפרה בתך. אני נפגעתי בתאונת דרכים והשתילו לי את הגוף המלא של אשתך. האם אתה עדיין סבור שזה הופך אותי לאשתך?"
"אני לא יודע מה לחשוב," נהם גרשון בייאוש.
"כמובן, ההשתלה לא בוצעה באופן פיזי ולכן התעוררה בעיה," המשיכה יהודית. "אני נחשבת עדיין לנשואה לך מכיוון שאשתך לא נפטרה באופן רשמי. עדיף לשנינו שתיתן לי גט. תוכל למצוא לך אשה אחרת שתתאים לך ושאותה תוכל לאהוב על סמך מה שהיא. אל תקשה עליי. בבקשה תנהג בהיגיון."
גרשון הביט בה לרגע ארוך ולפתע התכופף ונשק לה על שפתיה. מופתעת, התנשקה אתו עד שניתק ממנה והזדקף. פניו אמרו הכל.
"לא," נאנח. "אפילו אינך מנשקת כמוה. השפתיים הם שלה, אבל לא הנשיקה. בסדר. אני אסכים לחתום לך על הגט בתנאים שעורך-הדין שלך הציע. לא תהיינה לך כל דרישות ממני והרכוש והילדים יישארו אצלי."
"בודאי," הסכימה יהודית וקמה על רגליה. "מכיוון שאני לא אסתר, אין כל סיבה שאבוא אליך באיזושהי תביעה. עורך-הדין שלי ביקש ממך בשמי רק דבר אחד - חלק מהמלתחה של אשתך. אתה לא זקוק יותר לבגדים שלה ולי הם יביאו תועלת. בסדר? אני מודה לך על ההסכמה שלך. אני מבינה את האסון שלך ואת הקורבן שאתה נדרש לו, ובאמת צר לי על מותה של אשתך."
תוך זמן קצר קיבלו הגירושין תוקף. ליהודית ולפנחס נקבע ברבנות תור לנישואין בחוג המשפחה המצומצם. בערב שלפני הנישואין ישבו בני-הזוג ושוחחו ביניהם על העתיד הממתין להם ועל הסערה המתקרבת בעקבות התפשטות הידיעה על מה שקרה. לפתע צלצל הטלפון. נורית זינקה אל המכשיר, הרימה את השפופרת והאזינה.
"אבא, בשבילך," קראה.
"מי זה?"
"לא יודעת, תבוא כבר," אמרה בקוצר-רוח. פנחס אחז בשפופרת.
"שלום, מי מדבר?" שאל.
"פנחס? מדברת יהודית!" שמע את אשתו מדברת.
"מה? מה? מה זה צריך להיות?" גמגם בתדהמה ונראה כמו אדם שבניין התמוטט על ראשו.
"מי זה?" שאלה יהודית - זו הנמצאת אתו בדירה.
"רק רגע," ביקש ממנה בליווי תנועת יד נואשת.
"פנחס, אתה שם?" שאלה המטלפנת. לא היה לו כל ספק באשר לזהותה. אמנם נשמעה צעירה יותר, אך חיתוך דיבורה והמבטא שלה היו של אשתו. "פנחס, אל תעכב אותי. המטבעות תכף ייגמרו לי."
"איפה את?" שאל בקול רועד.
"בנמל התעופה. רק עכשיו הגעתי," השיבה.
"מאיפה הגעת?"
"מארצות הברית כמובן. אל תשאל מה עבר עליי, פנחס. זה היה נורא. אני אפילו לא יודעת איך הגעתי לשם, אבל יום אחד מצאתי את עצמי תקועה בעיירה ליד שיקאגו בקרב משפחה שאינה יודעת מילה בעברית, ואתה יודע שהאנגלית שלי פשוט איומה. כשראיתי את עצמי בראי, חשבתי שאני משתגעת וגם הם חשבו שדעתי נטרפה עליי וניסו לאשפז אותי. למזלי הצלחתי לברוח ומכיוון שהתעקשתי לא לספר להם כלום על עצמי, לא ידעו לאן לרדוף אחריי. בדרך לא דרך הגעתי לניו יורק ופניתי לשגרירות. סיפרתי להם סיפור לא הכי משכנע על אובדן הדרכון וכרטיס הטיסה שלי. למזלי ישב שם למך אחד שלא טרח לחקור יותר מדי. הייתי בטוחה שהוא יעשה לי המון צרות, אבל הצלחתי לסובב לו את הראש. לאחר שהוא וידא שאני אכן קיימת בישראל ואני אכן אני, סיפק לי דרכון זמני ושלח אותי לארץ. המטוס נחת לפני כמה דקות. כמה טוב להיות שוב בישראל ואני כל כך מתגעגעת אליך, פנחס. אני לוקחת מונית ונוסעת ישר הביתה. רציתי קודם להיות בטוחה שאתה בבית ולכן טלפנתי. מה שלום נוריתי שלי? לא, אל תגיד לי. אני אברר את זה בעצמי. להתראות יקירי ותשאיר לי מקום לידך במיטה הלילה. צ'או."
"רק רגע, תשמעי..." צרח פנחס ההמום אך השיחה נותקה.
"מי זה היה?" שאלה יהודית בחשש. פנחס סיפר לה וחזר על תוכן השיחה כמיטב יכולתו.
"ומה אתה מבין מכך?" שאלה יהודית כשסיים.
"נדמה לי שאני מתחיל להבין משהו," הרהר פנחס בקול. "הצורה שהיא דיברה הזכירה לי משהו וכעת הבנתי פתאום. היא דיברה בקול ילדותי ומתפנק בלי לחשוב על מה שהיא אומרת. כך בדיוק נשמעה אשתי המנוחה כאשר היא לא התנהגה כמוך, אלא בקיצוניות השנייה. את יודעת מה זה אומר? גלגול הנשמות השתגע. כנראה שיהודית המנוחה סבלה באמת מפיצול אישיות. כשמתה, התפצלה נשמתה לשתיים. החצי הרציני שלה התגלגל בך. החצי הקליל שלה הגיע לאיזו בחורה אמריקאית שכנראה התחשמלה גם היא באותו יום או באותה שנייה כמוך. אני חושב שאני הולך להשתגע. מה אני אעשה כעת? הרי גם היא אשתי בדיוק כמוך. האם אני אצטרך כעת להתחתן עם שתיכן?"
"אל תדבר שטויות," לא איבדה יהודית את שלוותה. "כמובן שתצטרך לבחור בין שתינו. הצד השני של אשתך המקורית לא נשמע לי הכי מתאים לך, ובעצמך אמרת לי שהחלק הילדותי שלה לא חסר לך כעת. אם החצי השני שלי היא בעלת גוף של ילדה ומתנהגת כמו ילדה, מוטב שהיא תתבגר קודם ואחר כך תוכל היא למצוא לה בעל בגילה. תפסיק לרעוד ובוא אל זרועותיי - זרועותיה של אשתך האוהבת. ואל תדאג לה. אנחנו נקבל אותה יפה ואחר-כך נשלח אליה את התקשורת והפרה-פסיכולוגיה. היא ודאי תהנה מכך ואנחנו נוכל להישאר בצל."
כמו תמיד את צודקת," נאנח פנחס והשעין את ראשו על כתפה. בדיוק באותה שנייה השמיע טלפון הפנים צלצול צורם שקטע את המשך דבריו. פנחס זינק על רגליו בבהלה ורץ לפתוח. אחר- כך המתין לה ליד הדלת עד שעלתה במעלית. אל הדירה נכנסה בחורה בת 22, מחייכת וחושפת שיניים לבנות.
"פנחס!" קראה ונפלה אל בין זרועותיו. "פנחס שלי. כמה אני שמחה לראות אותך שוב. היו זמנים שחשבתי שאבדת לי לנצח. אבל מעכשיו יהיה הכל בסדר. אתה תהיה שוב שלי ותוך זמן קצר אני אשכח את התקופה הקשה שעברה עליי."
"באמת?" תהה פנחס וניתק ממנה כשהוא נסוג לאחור ונעמד ליד יהודית האחרת. הם הביטו בבחורה שחורת העור היפהפיה שעומדת מולם ומביטה בהם מגובה שני מטרים, והיה ברור לשניהם שאולי ההחלטה שלו במי לבחור תהיה קלה, אך התסבוכת הממתינה להם תהיה גרועה פי כמה.

                                                                                                                                חזרה למסך הקודם