ב ר י   פ ר י ג ת
סופר ומתשבץ
ס י פ ו ר   ק צ ר    ל מ ב ו ג ר י ם

שלושה סיפורים קצרים שפורסמו בשבועון לאשה                                        חזרה למסך הקודם

ה ר י   א ת   מ ק ו ד ש ת

ליאורה יצאה בצעד נמרץ ממשרד ההפקות והחלה לצעוד אל תחנת האוטובוס ברחוב המקביל. עוד יום עבודה הסתיים וליאורה כבר עסקה בתיכנון מוקדם של יום העבודה הבא. עד שתגיע הביתה, ודאי יצוצו במוחה מספר רעיונות מבריקים. תמיד זה קרה כך.
היום לא! לפתע ראתה אותו עומד בפינת הרחוב וליבה החסיר פעימה. עמד שם - גבוה, חתיך ולבוש באלגנטיות כהרגלו. כמעט לא הִשתנה מאז ראתה אותו בפעם האחרונה. עמד וחייך אליה חיוך נבוך כשאצבעות ידיו אחוזות זו בזו. ליאורה התגברה על הרצון להסתובב ולהתרחק ממנו אף במחיר של הכפלת הדרך. הפּרשה חייבת להסתיים ומוטב שתסתיים כאן ומיד. היא המשיכה להתקדם ונעמדה מולו, מביטה בו מלמטה למעלה ללא כל רגשי נחיתות.
"כן, קלמן," היכתה בו בעקב אכילס שלו.
"קמי," תיקן אותה בקול הבס שלו.
"קמי," ויתרה. מה הטעם להרגיז אותו? "מה אתה רוצה ממני?"
"לדבר איתך."
"טלפנת אלי חמש פעמים בשבוע האחרון. בכל פעם אמרתי לך לרדת ממני וטרקתי מיד. אתה לא מסוגל להבין 'לא'?"
"לא!"
"מדוע?"
"את רואה? גם את לא מסוגלת להבין 'לא'," התלוצץ. חוש ההומור המתוחכם שלו הצליח לא פעם להוציא אותה מהכלים וכעת לא חשה כל רצון להתלוצץ.
"נו, מה אתה רוצה?" התקיפה. "תעשה את זה קצר ונגמור. אני ממהרת הביתה ואפסיד את האוטובוס."
"בואי, אני אסיע אותך," הציע בתנועת יד רחבה. "תרוויחי נסיעה באוטובוס ובדרך נוכל לדבר."
ליאורה היססה לשנייה ומשכה בכתפיה. ובכן, מדוע לא?
מכוניתו של קמי חנתה בחניון סמוך. מכונית חדשה שהחליף אחרי שנפרדו. קמי שילם עבור שעת חניה והם יצאו לדרך.
"ליאורה," אמר קמי בקולו הרדיופוני, מביט בה ובכביש לסירוגין. "אני רוצה שתחזרי אליי."
אם סבר קמי שליאורה תקפא במקומה ותביט בו בפה פעור, הרי שטעה.
"מה?" התכעסה. "אתה רוצה שאחזור אליך? הרי לא עזבתי אותך. אתה עזבת אותי."
"אני רוצה לחזור אלייך," תיקן.
"מה קרה פתאום?" לגלגה בעודה חושבת במהירות. היא לא היתה מופתעת. בטוחה היתה שלכך חתר, החל מאותה שיחת טלפון ראשונה שטרקה לו בפרצוף בטרם הספיק להבהיר את כוונותיו.
"גיליתי שאני לא יכול בלעדייך," הודה. "כל יום הרחק ממך היה אסון. הייתי חוזר אליך כבר מזמן, אבל הגאווה המטופשת שלי החזיקה אותי על אש קטנה. יום אחד התפרץ בתוכי הר-געש והבנתי שחבל על כל יום מבוזבז. ליאורה, אני אוהב אותך כמו אז. בעצם, אפילו יותר. אני משתוקק אלייך בגופי ובנפשי. אני רוצה לחזור אליך ולהמשיך מאותו מקום. אני נשבע שאני אפצה אותך על כל מה שגרמתי לך. רק תגידי כן."
"איך שאתה מצליח להפוך את העניינים לפשוטים כל כך," סיננה. "אתה בכלל מסוגל להבין מה עבר עליי?"
"אני מוכן לנסות," הציע.
"לפחות תפסיק להתבדח כעת," פלטה ברוגז.
"לא התכוונתי להתלוצץ," אמר בקול רציני ובלם את המכונית ליד ביתה. ליאורה נותרה לשבת כשגבה צמוד אל הדלת.
"אני לא מאמינה שאיזו בחורה עברה חצי ממה שעוללת לי," פתחה במונולוג שהעיק עליה מאז אותו רגע פרידה נורא. "אתה היית בשבילי הכל. אהבתי אותך בכל ליבי. לקחת ילדה תמימה והפכת אותה לאשה בוגרת. אתה, בעל הניסיון, לימדת אותי את כל מה שאשה צריכה לדעת. לא הייתי מסוגלת לחיות יום אחד בלעדיך. היית כל עולמי והייתי מטורפת אחריך. כשהצעת לי נישואין, הייתי המאושרת בבנות. ספרתי את הימים עד לחתונה. הזמנו אולם, הדפסנו הזמנות, בחרנו תזמורת וצלם, התחלנו להודיע למשפחה הקרובה ואז..."
ליאורה הפסיקה בבת-אחת וקמי הרכין את ראשו בשתיקה. "ואז," המשיכה ליאורה, "הופעת אצלי בבית, הסתגרת איתי בחדר שלי והודעת לי שאתה מבקש לבטל את החתונה. מזל שהורי לא הספיקו לשלוח את ההזמנות. רציתי לקבור את עצמי מרוב בושה וייאוש. על ארבע התחננתי בפניך שלא תעולל לי דבר כזה. תיארתי לך מעומק ליבי עד כמה אני אוהבת אותך. העיקר שתגיד לי שזו עוד אחת מהבדיחות שלך. זו לא היתה בדיחה. הנישואין בוטלו והעולם שלי נחרב. למה? למה?"
"זה לא היה בדיוק כך," פלט קמי במבוכה.
"לא? אז איך זה היה בדיוק?" צעקה ליאורה אל תוך אוזניו.
"לא רציתי לבטל את החתונה אלא לדחות אותה," הסביר. "ליאורה, תאמיני לי. הייתי עוד ילד קטן. פשוט לא הייתי מסוגל עדיין להתחתן. לא הייתי מוכן לעול הזה. פתאום הבנתי שמוטב שנמתין עוד שנה או שנתיים לפני שאהפוך מבחור לאיש. הרי היינו כמעט ילדים. את בקושי גמרת צבא ואני עוד בלי כלום בידיים. לולא לחצת עלי להתחתן..."
"אני לחצתי עליך?" צרחה באי-אמון.
"טוב, זה היה הדדי," התחרט. "אבל את רצית בכך לא פחות ממני. ליאורה, היינו עושים טעות חמורה אם היינו מתחתנים אז. תוך זמן קצר היינו מבינים מה הפסדנו והיינו אוכלים זה את זה. הבעיה היתה שהתגובה שלך היתה בלתי הגיונית. כשלא נכנעתי להפצרות שלך, השלכת אותי מהבית שלך וטרקת אחריי את הדלת. בשנייה של כעס, ללא מחשבה, הרסת את כל הקשרים הנפלאים שבנינו לאורך תקופה ארוכה ומשותפת. אני ביקשתי דחייה ואת הפכת אותה לביטול מוחלט. יכול להיות שטעיתי, אבל את טעית עוד יותר. מה יצא לשנינו מזה? אחרי שחיינו כמעט כמו זוג נשוי, נפרדנו ונותקנו, והחיים לבד היו עונש נורא. אבל אפשר לתקן את הטעות, ליאורה. גם בעבר רבנו פה ושם וידענו להתפייס."
"איך שאתה מצליח לפשט את העניינים," אמרה בעייפות. "תמיד ידעת לדבר יותר טוב ממני ותמיד יצאתי בסוף זו שלא צדקה. כשגבר מבטל חתונה, הוא בטח הופך לגיבור. האם אתה יכול לתאר לעצמך לאיזו בדיחה הפכתי אני בעקבות הביטול? שבועות לא יצאתי מהבית וכמות הבכי והדמעות ששפכתי יכלה להטביע עיר גדולה. הוריי כמעט קברו את עצמם מרוב בושה. כל המכירים שלי הורו עליי באצבע כאילו הייתי בעלת-מום. עדיין לא ברור לי איך יצאתי שפויה מהאירוע הזה. ועכשיו אתה בא ורוצה להמשיך הלאה כאילו כלום לא קרה?"
"אני בא ורוצה להמשיך הלאה למרות מה שקרה," תיקן. "אני אוהב אותך, ליאורה. זה מה שקובע. תני לי הזדמנות נוספת. אל תמעכי אותי סתם כך כאילו הייתי יתוש בלתי נחשב. אני נשבע לך שלא תתחרטי."
"כל אלו הן מילים יפות, אבל רק מילים," התיזה ליאורה. "אני סבורה שהבנתי את הרעיון. אם נתמצת אותו - אתה אוהב אותי, אתה רוצה שנחזור להיות חברים ואתה סבור שכל מה שקרה, ניתן לעבור עליו לסדר היום לטובת עתיד משותף. אז תן לי לומר לך ש..."
"רק רגע," קטע קמי את דבריה התקיפים. "חכי. אל תעני לי כעת. לא ביקשתי תשובה מיידית על עניין כל כך גורלי. תחשבי על כך יום-יומיים בראש שקט. אני אתקשר אליך כדי לשמוע מה החלטת, ומה שתחליטי - אני אקבל."
והוא רכן אליה ונשק לה על שפתיה כמו באותם ימים נפלאים. ליאורה נותרה קפואה לרגע ואז השתחררה מזרועותיו וברחה החוצה בטריקת דלת כשליבה הולם בפראות ועיניה מלאות דמעות. קמי הביט בה מתרחקת עד שנכנסה לביתה. כשנעלמה מעיניו, התניע ונסע לדרכו בפנים מהורהרים בחוסר ודאות. אותו לילה התקשה להירדם ותהה אם ניגש אל ליאורה בדרך הטובה ביותר.
אחרי יומיים, בשעת ערב מאוחרת, חייג אליה באצבעות רועדות. תוך שניות יוכל לדעת אם כן או לא. למבוכתו נותר ללא תשובה סופית. ליאורה לא השיבה בשלילה. בקול נמוך פקדה עליו לאסוף אותה תוך עשר דקות במכוניתו מפינת הרחוב הסמוכה לביתה. איכשהו הצליח לעמוד במשימה ונאלץ להמתין לה רבע שעה נוספת עד שהגיעה. לו רק יכלה לדייק בפגישותיהם. תמיד הצליחה להכעיס אותו באדישותה לנושא זה.
"כן?" שאל, מקווה שזו תהיה גם התשובה.
"סע לאיזשהו מקום," אמרה במתיחות.
"לאן?"
"לא חשוב לאן. אני יודעת? סע לשפת הים."
קמי עשה זאת. החנה את המכונית על החול בחוף השומם שמחוץ לעיר והם ישבו במכונית והביטו אל החשיכה הגדולה שמולם.
"נו?" שבר לבסוף קמי את השתיקה. "דברי כבר. אני לא מסוגל להמתין יותר."
"אתה רוצה לדעת אם התשובה תהיה חיובית או שלילית?" שאלה.
"בוודאי."
"אם הייתי מסרבת, היית שומע על כך בטלפון," אמרה.
"אז את מסכימה?" שמח.
"גם זה לא!" השיבה.
"מה זה צריך להביע?" נדהם קמי.
"אני אגיד לך, קמי," אמרה. "חשבתי המון ביומיים האחרונים. בקושי ישנתי ובקושי עבדתי. בהתחלה רציתי כמובן לזרוק אותך לצד השני של כדור הארץ. אחר-כך נזכרתי בזמנים היפים שלנו יחד והתחלתי להסס. הרי אהבתי אותך והרגש לא כבה לגמרי בתקופת הניתוק שלנו."
"ו..." שאל כשהפסיקה לדבר.
"אני פשוט לא יודעת מה לעשות," הודתה. "הצלחת להדליק אותי מחדש. הייתי חוזרת אליך, אבל אני לא בטוחה."
"כדאי לך," ניסה לשכנעה. "אולי יהיה לך קשה בהתחלה, אבל תוך זמן קצר נהפוך להיות הזוג המאושר בתבל."
"אתה מעוניין לשאת אותי לאשה?" תקפה בבת אחת.
"בוודאי," הופתע אך ענה בלי להסס. "הרי לשם כך חזרתי אלייך."
"תיארתי לעצמי," הרהרה בקול.
"אני לא מבין," גנח.
"אז בוא ואסביר לך," אמרה. "הבעיה אינה בעיית הרגש. אני יכולה לאהוב אותך לא פחות מאז. לא זו הבעיה. מפריע לי מה שקרה בפעם הקודמת. הוכחת חוסר בגרות מוחלט. לא עבר זמן רב מאז. מאיפה אני יכולה לדעת שכאשר תאריך הנישואין יתקרב שוב, אתה לא תחטוף פחד נישואין חדש והפעם תהרוס אותי כך שיותר אני לא אקום על רגליי?"
"ליאורה!" קרא בזעזוע. "על מה את מדברת? זה לעולם לא יקרה."
"איך אתה יכול להיות בטוח?" שאלה. "הרי זה כבר קרה פעם."
"אני לא יכול להיות בטוח," הודה ביושר לאחר היסוס קל. "אני יודע שאני לא אעשה את זה שוב אבל אני גם מבין את החשש שלך."
"אז מה יהיה?" שאלה.
"האם לא תוכלי לבטוח בי?" התחנן.
"אני מפחדת," אמרה. "מי שניכווה ברותחין..."
"כיצד אוכל להוכיח לך מראש?" שאל בייאוש כשהפסיקה והביטה בו בחשיכה.
"לא תוכל," פסקה. "תמיד יהיה קיים הסיכוי. אני לא מוכנה לחשוף את עצמי לפגיעה נוספת. אבל יש לי רעיון טוב יותר, קמי."
"כן. מה שתרצי," אמר.
"חשבתי עליו הרבה ואני מאמינה שכך יהיה טוב יותר לשנינו," אמרה. "ביצוע הרעיון יבטיח אותי מפני שיגעון פתאומי נוסף שלך ויצמצם את הפגיעה בי לאפס. מצד שני, אם תהיה אתה בסדר, הכל יהיה בסדר. הקשב לי היטב, קמי. אנחנו נקבע תאריך לנישואינו. עד אז נשמור על יחסים קורקטיים וזהירים. לא נתכנן שום דבר מעבר לחתונה. רק אחרי הנישואין נתחיל לחפש דירה חדשה ולאחד את רכושנו. רק אחרי הנישואין נעבור לגור ביחד ועד אז נתראה לעיתים לא קרובות מדי. כך אני אהיה בטוחה שאם אתה תתחרט, אני לא אפגע פגיעה קשה מדי."
"איך אוכלים דבר כזה?" אמר במבוכה לאחר שעיכל את דבריה.
"אתה גרמת למצב הזה, לא אני," הזכירה לו. "אם אתה אוהב אותי, תוכל להמתין עד ליל הכלולות ואז אהיה כולי שלך."
"מה? עד ליל הכלולות לא נוכל ל...?" קרא בזעזוע.
"נכון."
"אבל... אבל מדוע?" נשבר קולו. "הרי כבר עשינו את זה."
"דווקא משום כך," הסבירה. "אני משתוקקת לכך לא פחות ממך, אבל אני חייבת להגן על עצמי. אתה יכול לבחור, קמי. הזמן עד החתונה יעבור מהר ואחר-כך אתה תיהנה אפילו יותר ממה שכל כך חיכית לו."
קמי שתק לרגע ארוך והחליט. "בסדר," הסכים. "כשאני חושב על כך, יתכן שאת צודקת מבחינתך. זה מגיע לי. אוקיי, מכיוון שאני יודע שלא אתקפל שוב, אני מוכן לעמוד בכל ניסיון. אני אסיר תודה על ההזדמנות הנוספת שניתנה לי ולא אחמיץ אותה. אני מקבל את התנאים שלך, ליאורה, ואת לא תתחרטי על כך."
"יפה," הנהנה בראשה בחשיכה. "אם כך, שנינו מרוצים על תנאי. העתיד יוכיח אם נישאר מרוצים. בסדר, אתה יכול להחזיר אותי הביתה."
"ולפני כן, עוד פרט קטן," אמר, גחן לעברה ונשק לה. שפתיה פגשו את שפתיו בנשיקה לוהטת וארוכה.
"עד כאן, זוכר?" אמרה לו כשהתנתקה ממנו ודחפה את ידו לאחור. "הבטחת."
"מעולם לא נענש מישהו כה קשה כמו שאני נענש על מעשיי," נאנח. "לו רק ידעת עד כמה אני רוצה בך, ליאורה. מה לא הייתי נותן כדי לבלות אפילו לילה אחד איתך. אבל אין דבר. אצלנו, בניגוד למקובל כיום, יהיה ליל הכלולות הפיצוץ הגדול ביותר שקרה אי פעם לזוג נשוי טרי."
"אני מקווה שתחשוב כך גם אז," צחקה ליאורה. "וכעת סע."
קמי נסע אך גילה שהוא מתקשה לעמוד בניסיון. ודאי שלא עלה בדעתו לעזוב שוב את ליאורה. להפך, תנאי ההסכם נשמרו והפכו את חייו להמתנה איומה. כתוצאה מכך עשה הכל כדי לזרז את העניינים עד כמה שאפשר ובלי להתווכח על אף פרט שנוי במחלוקת. הם קבעו תאריך מהיר לנישואין וקמי הזמין אולם חתונות מפואר לפי בחירת ארוסתו. עד אז נפגשו פעם בשבוע ונמנעו מלדבר על הממתין להם בחיי הנישואין. קמי ניסה להגביר את קצב הפגישות עם ארוסתו אך ליאורה לא ויתרה. קמי נאלץ לסבול יותר ויותר וספר את הדקות עד לחתונה.
היום הגדול הגיע. בערב התייצבו קמי, הוריו ושתי אחיותיו בפתח אולם החתונות והמתינו לאורחים. המסריטים כבר נמצאו בתוך האולם והתזמורת ניגנה. קמי המתין בקוצר-רוח לבואה של ליאורה. רצה לבוא ולאסוף אותה מהמספרה, אך ליאורה התעקשה להגיע בעצמה עם הוריה וגם הפעם ויתר קמי.
ההמולה בפתח הבניין היתה רבה. היו בבניין שלושה אולמות וכולם הוזמנו לאותו ערב. למרבה המזל נקבעה כל חתונה לשעה אחרת. קמי יתחתן בשמונה וחצי בערב ולא יהיה אחרון. הזוג הראשון החליט להתחתן כבר בשמונה, וכתוצאה מכך זרמה תנועה בלתי פוסקת לעבר אולם הכניסה וממנו לאולם הימני.
ליאורה כבר איחרה מעט. קמי החל להילחץ. לפחות שלחתונה שלה תגיע בזמן. האורחים כבר החלו לטפטף והוריו עסקו בקבלתם. איזו צורה זו שהכלה עדיין איננה? למרבה המזל היו עד כה כל האורחים מהצד שלו. מה יעשה אם הוריה לא יגיעו בזמן והאורחים מהצד שלה ייעלבו? אם ליאורה לא תגיע מיד, הוא ישכח את כל ההתאפקות שלו בתקופה האחרונה ו... טוב, רק שלא יקרה לה משהו דווקא הערב.
אם חשש שמשהו יקרה, טעה. ליאורה הגיעה. עלתה במדרגות בצעד בטוח והוא עצר את נשימתו כשנוכח לדעת עד כמה יפה נראתה. קמי רצה לחוש אליה, כשעיניו זינקו מארובותיהם ופיו נפער לרווחה באי-אמון. לצידה של ליאורה צעד בחור ממוצע קומה, לבוש בחליפה כהה וזרועו שלובה בזרועה. מסריט בלתי מוכר לקמי רץ לאחור והסריט את בואם כשהוריה עולים אחריהם בפנים קורנים. ליאורה ובן-זוגה נעמדו על המדרגה העליונה והביטו זה בזה במבטים מלאי אהבה. לאחר מכן פנו שמאלה והחלו לצעוד לעבר אולם החתונות שהוזמן לתשע בערב ולכן היה עדיין ריק ממוזמנים.
סחרחורת איומה אפפה את קמי שחש כיצד מתקפלות רגליו. איכשהו הצליח להישאר לעמוד, נשם עמוק ופתח בריצה מטורפת אחרי בני הזוג. הוא הדביק את ליאורה ממש בפתח האולם.
"ליאורה!" קרא כמו טיפש. "התבלבלת! את מתחתנת באולם ההוא, איתי!"
ליאורה הסתובבה והביטה בו בתימהון.
"סליחה?" אמרה באדישות.
"מה... מה קורה כאן?" החל קמי להתאושש.
"מי אתה בכלל?" התערב בן-זוגה של ליאורה. "מה אתה רוצה מהכלה שלי? השתגעת? זו הבדיחה הכי חסרת טעם ששמעתי מימיי."
"ליאורה, תגידי לו!" צרח קמי.
"מה אתה רוצה ממני?" הרימה גם ליאורה את קולה. "להרוס לי את החתונה? זה הופך אצלך להרגל, או מה?"
"מה... מה..." גמגם קמי שהאמת חדרה סוף-סוף אל מוחו.
"מה קורה כאן?" החל בן-זוגה של ליאורה לאבד את סבלנותו.
"אני צריך להתחתן הערב," ניסה קמי להסביר.
"אז לך תתחתן," אמר השני. "הכלה שלך בטח תגיע עוד מעט. וכעת, אם לא אכפת לך, אתה מעכב אותנו והזמן שלנו קצר ויקר, שלא לדבר על אי-הנעימות שאתה גורם לנו ולאורחים שלנו."
ליאורה וחתנה פנו ממנו, הסתובבו ונכנסו לאולם. קמי רצה לומר משהו. לצרוח על העוול שנגרם לו. לגרום לשערורייה. לעצור את הכל. להתחנן לפני ליאורה או אולי להתנפל עליה. העיקר לעשות משהו.
הוא לא עשה מאום. ברגליים כושלות גרר את עצמו חזרה אל הוריו הנדהמים ואל אורחיו הממתינים לשווא. אם היתה זו דרכה של ליאורה להתנקם בו על מה שעולל לה בזמנו, היתה זו דרך נוראה שבעתיים.
והוא עוד עמד על כך, כמו אידיוט, שכל הוצאות החתונה יהיו על חשבונו.

ע ד   ש ה מ ו ו ת   י פ ר י ד    ב י נ י נ ו