ב ר י   פ ר י ג ת
סופר ומתשבץ
ס י פ ו ר   ק צ ר    ל מ ב ו ג ר י ם

סיפור קצר שפורסם בשבועון לאשה                                                                  חזרה למסך הקודם

ד ר י ס ת   ר ג ל

דובי בלם את מכוניתו ליד פתח חדר המיון. בבהילות נחפז פנימה והסתער אל אשנב הקבלה, נדחף בין הממתינים לתורם.
"מהר," צרח על הפקידה, "יש לי ילדה פצועה קשה במכונית. היא חסרת הכרה. תשלחי מהר אלונקה ורופא החוצה."
הבהילות בקולו פעלה כמו זרז. עד מהרה נבלעה הילדה בחדר המיון. דובי החנה את מכוניתו במגרש החניה הסמוך וחזר פנימה.
יותר מאוחר, לאחר שהמתין בחוץ בסבלנות, למד דובי לדעת שהילדה הועברה לחדר הניתוחים לניתוח חירום. הרופא שהודיע לו על כך, ישב מולו בחברת שוטר שביקש לרשום פרטים מדויקים על מה שאירע.
"התאונה קרתה ככה," פתח דובי שהיה כעת רגוע. "נסעתי בסובארו הלבנה שלי בשכונה בה אני גר. השעה היתה קצת אחרי שמונה ופנסי הרחוב האירו את הכביש. לפניי נסעה מכונית במהירות לא גדולה. ניסיתי לעקוף אותה, אבל זה היה בלתי אפשרי בגלל שמשני הצדדים חנו מכוניות. הנחתי שרק כשנגיע לצומת הקרוב, תהיה לי אפשרות לעקוף אותה. פתאום, בערך מאתיים מטר לפני הצומת, זה קרה. הילדה הגיחה פתאום בין שתי מכוניות חונות והחלה לחצות את הכביש. המכונית שנסעה לפניי - וולבו כחולה - לא הספיקה לבלום, פגעה בילדה והעיפה אותה הצידה. הנהגת של הוולבו עצרה בחריקת בלמים, פתחה את הדלת ויצאה החוצה. ראיתי אותה מתכופפת אל הילדה ואז היא עשתה כאלה מין תנועות בידיים, זינקה חזרה אל המכונית שלה, נתנה גז וברחה משם. בהתחלה רציתי לרדוף אחריה, אבל שיניתי את דעתי והחלטתי שעדיף לטפל בילדה. אתם מבינים? במילואים אני חובש. יצאתי מהמכונית שלי, ניגשתי לילדה ובדקתי אותה. היא היתה בהכרה ודם נזל ממנה. הילדה הביטה בי ולחשה שכואב לה. החלטתי שחבל על כל רגע. ראיתי שהיא לא נפגעה בגב ולכן הרשיתי לעצמי להזיז אותה. הרמתי אותה בזהירות, נשאתי אותה אל המכונית שלי והשכבתי אותה במושב האחורי. נסעתי כמו משוגע לבית-החולים. בדרך גיליתי שהילדה איבדה את ההכרה. הבאתי אותה לכאן ואת ההמשך יוכל הדוקטור לספר יותר טוב ממני."
"אין הרבה מה לספר," הוסיף הרופא, פונה אל השוטר. "לילדה היה הרבה מזל. אם היא לא היתה מגיעה לכאן במהירות כל כך גדולה ומנותחת מיד, ספק אם היא היתה נשארת בחיים. גם ככה המצב שלה מעורר דאגה. בכל מקרה, הוא הציל את חייה."
"אתה מוכן לענות על כמה שאלות?" שאל השוטר את דובי.
בבקשה," אמר דובי בנכונות.
"אתה מכיר את הילדה?"
"לא זוכר שראיתי אותה אי פעם," הניע דובי את ראשו בשלילה. "שטח ההתעניינות שלי אינו כולל ילדות בנות עשר, אתה יודע," הוסיף בחיוך קל.
"כלומר, אתה לא יודע מי היא?"
"לא."
"זיהית את נהגת הוולבו?"
"גם לא. היא לא מהשכונה שלי," פסק דובי בביטחון.
"אתה יכול למסור פרטים נוספים על המכונית שלה?"
"לא כאלו שיוכלו לעזור. רק מה שאמרתי לך. וולבו כחולה. זכוכית פנס אור הבלימה השמאלי מאחור היתה שבורה והפנס האיר בלבן במקום באדום. זה מה שאני זוכר. בלילה קשה לראות פרטים נוספים, מה גם שכאשר התחלתי להתעניין במכונית, היא היתה כבר רחוק משם."
השוטר הוסיף וחקר את דובי במשך מספר דקות ולמד מפיו שדובי גרוש בלי ילדים. כמו כן קיבל ממנו את כתובתו ומספר הטלפון בבית ובעסק.
"מה עכשיו?" שאל דובי את הרופא כשהשוטר עזב. הרופא לא נראה ממהר לחזור פנימה אל העבודה הממתינה לו.
"בקשר למה?" שאל והתמתח.
"בקשר לילדה," אמר דובי.
"מוקדם מדי לקבוע," אמר הרופא. "יעבור קצת זמן עד שהיא תחזור להכרתה. אין עליה שום אמצעי זיהוי. אני מניח שבהמשך הלילה יגיע מישהו מהמשפחה שלה למשטרה או אפילו ישר לבית-החולים ואז נדע מיהי. אתה יודע, די הפתעת אותי במעשה שלך."
"מה?" תהה דובי. "מדוע?"
"האנשים שאני מכיר מתחלקים לשתי קבוצות," הסביר הרופא. "אנשי הקבוצה הראשונה היו נוטשים את הילדה ומסתלקים משם בעקבות הנהגת הדורסת, העיקר לא להיות מעורבים. אנשי הקבוצה השניה היו מביאים את הילדה לחדר המיון וברגע שהילדה היתה מוכנסת פנימה, היו מסתלקים בלי להשאיר פרטים מזהים. אתה שייך לקבוצה שלישית ונדירה שאכפת לה."
"מה יש לי לפחד?" תמה דובי.
"אמרתי לך. אנשים מפחדים להסתבך," השיב הרופא.
"להסתבך? אני לא מפחד להסתבך. להפך," קבע דובי בביטחון. "צריך לעזור למשטרה לשים יד על נהגים מהסוג של הנהגת הזו. אם יהיה צורך, אני אשמח להעיד נגדה."
"לפי מה שסיפרת לשוטר," העיר הרופא, "עושה רושם שדווקא הילדה אשמה בתאונה. היא ירדה לכביש בין שתי מכוניות חונות והנהגת לא נסעה מהר."
"נכון," הודה דובי. "אבל הנהגת בוולבו נהגה באופן מעצבן, והכי גרוע, היא ברחה מהמקום בלי להגיש סיוע לילדה. במקום לא היו באותו זמן אנשים. אם לא הייתי נוסע במקרה בעקבות המכונית הדורסת, היתה הילדה יכולה לשכב שם בצד שעות בלי שמישהו יראה אותה. לפי מה שאמרת, זה היה גומר אותה. אני שמח שעשיתי את חובתי ואני שלם עם עצמי. טוב, אם אני לא יכול לעזור יותר בכלום, אני אסע הביתה. אני חושב שמחר אני אעבור כאן ואראה מה העניינים עם הילדה. לילה טוב."
והוא נסע לדרכו.
למחרת בערב כשסיים לעבוד, סגר דובי את העסק שלו ונסע אל בית-החולים. בחדר המיון הסבירו לו שהילדה הפצועה הועברה לאשפוז וכיוונו אותו למחלקה בה היא שוכבת. דובי הגיע לשם, עצר אחות וחקר אותה על הילדה. האחות ניסתה לומר משהו כשמאחורי גבו של דובי התרוממה אשה על רגליה וניגשה אליו בצעד מהסס.
"סליחה," התערבה בחוסר ביטחון ובמבוכה, "רציתי לשאול. אולי אתה דֹב?"
"דובי," הנהן דובי.
"אתה הבאת את הבת שלי לבית-חולים? את הילדה שנפצעה אתמול בלילה בתאונת דרכים?" המשיכה לשאול ודובי זיהה שמץ של מבטא רוסי בקולה.
"נכון," הסכים.
תגובתה של האם הדהימה אותו. דובי לא הספיק להבין מה קורה לו, כשהאם הנסערת נפלה אל בין זרועותיו ונישקה את לחיו. עיניה זלגו דמעות והנשיקה קיבלה טעם מלוח. כעת הגיע תורו של דובי להיות נבוך ובעדינות הרחיק ממנו את האשה הנרגשת. כך גם התפנה לסקור אותה. היא היתה רזה וגבוהה, ללא איפור ובעלת עיניים צרות ועייפות. שיערה סוּפּר קצוץ ושמלתה היתה אופנתית אך מקומטת פה ושם. האשה נראתה בהחלט כמי שיודעת לטפח את עצמה, אך בשעות האחרונות הזניחה את המראה שלה.
"אני מצטערת," מלמלה האשה. "כל כך התרגשתי לראות אותך. הרופאים אמרו לי שהצלת את החיים של הבת שלי. אם לא היית מביא אותה לבית-החולים, היתה נרקיס מתה עכשיו. אתה לא יכול לתאר לעצמך עד כמה חשובה לי הילדה שלי." תוך כדי דיבור אחזה בזרועו ומשכה אותו אל הספסל הקרוב, כך שהתיישב לצידה. "נרקיס היא המזכרת היחידה שיש לי מבעלי, זכרונו לברכה. הוא היה קצין בקבע ונהרג. תמיד רצה הרבה ילדים, אבל הספיק להביא לעולם רק אחת. זו גם הנכדה היחידה של הוריו והם כל כך קשורים אליה. במשך השנים שמרתי עליה. אבל נרקיס גדלה ודרשה חופש פעולה. היא לפעמים קצת פזיזה וחסרת אחריות כמו אבא שלה. אתמול בערב היא הלכה לחברה להסתכל יחד בסרט בטלוויזיה. רציתי לבוא ולקחת אותה משם, אבל היא לא חיכתה לי וחזרה לבד הביתה. בדרך פגעה בה המכונית ההיא. כשהגעתי לחברה שלה וגיליתי שנרקיס כבר הלכה, כעסתי כהוגן. נסעתי הביתה ונרקיס לא היתה שם. חיכיתי לה וכשלא חזרה, התחלתי לדאוג. הרי כבר היתה צריכה לחזור מזמן. בסוף נשברתי והחלטתי לטלפן לבתי-החולים. בעבר, כשטלפנתי לשם, בכל המקרים היא חזרה בלי פגיעה וכעסה עליי שטלפנתי. הפעם צדקתי בחששות שלי. כבר בבית-החולים הראשון, כאן, מסרו לי שילדה כבת 11 שעונה לתיאור של נרקיס הובאה פצועה וחסרת הכרה לחדר המיון. נסעתי הנה כמו מטורפת וזו היתה היא. כשאמרו לי שהיא תישאר בחיים, נעשה לי קל. עם פציעה אני אוכל להתמודד, העיקר שנרקיס לא תלך לי. לא הייתי יכולה לחיות בלעדיה. והכל תודות לך, דֹב... דובי."
"מה אני יכול להגיד?" משך דובי בכתפיו. "עשיתי את מה שהייתי צריך לעשות."
"יפה מצדך שבאת לבקר אותה היום," הוסיפה האם להודות לו.
"תשמעי... מה שמך?" התחיל דובי.
"אנה."
"תשמעי, אנה. ברגע שהצלתי את חייה של הבת שלך, הפכתי להיות אחראי לגורלה בצורה זו או אחרת. אכפת לי מה יקרה לה ולכן אני פה."
"אתה ממש בן אדם נפלא," אמרה אנה בקול רועד. "אין הרבה אנשים כמוך. קח לדוגמה את הנהגת שדרסה את נרקיס. המנוולת ברחה משם והשאירה את הבת היחידה שלי למות. לו הייתי תופסת אותה, הייתי חונקת אותה בלי להסס. איזו פושעת. אבל אתה הופעת כמלאך מהשמיים ואני אהיה אסירת תודה לך כל חיי..."
האחות שניגשה אליה, הפסיקה את שטף דיבורה.
"הרופא יצא מהחדר של נרקיס," אמרה. "את יכולה להיכנס שוב."
בבת-אחת שכחה אנה את דובי, ניתרה על רגליה וזינקה אל החדר הסמוך. דובי הבין לליבה וצעד אחריה פנימה.
נרקיס שכבה על גבה בעיניים עצומות. רוב חלקי גופה היו חבושים וצינורות נכנסו ויצאו מכל עבר. נרקיס נשמה באיטיות ונראתה ישנה, אך עדיין היתה חסרת הכרה. דובי רצה לשאול משהו את אנה, אך גילה להפתעתו שנשאר לבד בחדר. האם המודאגת שלחה מבט קצר בבתה ודהרה החוצה בעקבות הרופא. לאחר שתי דקות חזרה לחדר, מדוכאת ועייפה משהיתה קודם.
"איזה מין רופאים אלה," התלוננה. "הוא לא אומר כלום. אי אפשר לדעת מתי היא תחזור להכרה. אי אפשר לדעת אילו נזקים נגרמו לה. אי אפשר לדעת אם היא תזדקק לפיזיותרפיה ולתהליך שיקומי. אני האמא שלה ולא אומרים לי כלום."
"אולי הם לא יודעים עדיין," אמר דובי בזהירות. "הם ודאי מחכים שנרקיס תתעורר ואז ניתן יהיה לדעת יותר."
"ואם בינתיים נגרם נזק למוח שלה בגלל מחסור בחמצן? ואם היא תישאר נכה? איך היא תוכל להמשיך ולחיות כך?"
"מקודם אמרת שהעיקר שנרקיס נותרה בחיים," הזכיר לה דובי.
"אבל נכה?" הרימה אנה את קולה. "היא לא תחזיק מעמד. תמיד דאגה להראות טוב, ממש כמוני. אם יישארו לה סימנים, זה ישבור אותה."
"אני חושב שאת מקדימה את המאוחר," פסק דובי. "בעניינים כאלו צריך הרבה סבלנות ובסוף הכל יסתדר."
"אתה כל כך נחמד," חייכה אליו אנה. "הנה, כבר הרמת לי את המורל. נרקיס שלי," והיא הוסיפה ודיברה על נרקיס. בהמשך, בעידודו של דובי, עברה לדבר על עצמה וסיפרה לדובי פרטים מחייה. גם דובי סיפר לה על עצמו. כך ישבו ודיברו שעות ולא חשו בזמן העובר. כשהגיע דובי למחרת בערב אל חדרה של נרקיס ובידו זר פרחים גדול, קיבלה אנה את פניו בשמחה גלויה. שני זוגות מבקרים ששהו איתה בחדר, עמדו בדיוק לעזוב והותירו את אנה ודובי לבדם בחברת נרקיס. השניים ישבו לצד הילדה חסרת ההכרה והמשיכו את השיחה שהופסקה אמש. גם הפעם נמשכה השיחה שעות ושניים הלכו והתקרבו נפשית זה אל זה.
למחרת חזר לבקר וביום שלאחריו חזר שוב. כעת היה ברור לשניהם שדובי מגיע לבקר את אנה יותר מאשר את בתה. היה זה רקע מוזר ומיוחד לקשירת יחסים בין בני זוג בודדים. כל רגע נוסף פתח את לבבותיהם. אנה הודתה בפניו שמאז מות בעלה התרחקה מגברים. דובי הוא הראשון שהצליח לעורר בה עניין, בהתחלה בגלל שהיתה אסירת תודה, אך כעת בעיקר בזכות עצמו.
"יום אחד נרקיס תבריא והכל בינינו ייגמר," נאנחה אנה.
"זה לא חייב להיות כך," התנגד דובי. "להפך, נוכל להמשיך להיפגש."
"ברצינות?" היתממה אנה.
"בוודאי," הנהן דובי. "באמת חשבת שאני אעזוב אותך בכזו בקלות? לא כל כך מהר תצליחי להיפטר ממני."
"אני אפילו לא מתכוונת לנסות," חייכה אנה. "אני רק רוצה שתהיה שלי."
"אה! בקשר לחוב שאני חייב לך," נזכר דובי.
"חוב?" נדהמה אנה. "אתה חייב לי? החוב הוא כולו שלי."
"הו לא, שכחת? האם את זוכרת איך התנפלת עליי בערב הראשון ונישקת אותי? מאז אני מרגיש חייב לך."
"אבל אני עשיתי את זה מרוב התרגשות," הסמיקה אנה. "טוב, דובי. אם אתה מרגיש חייב, אני לא ארצה לגרום לך אי-נוחות." אז דובי החזיר את החוב עם ריבית ונשק לה באריכות. אנה חיבקה אותו בכוח ודמעות של אושר זלגו מעיניה וגם הפעם היו מלוחות.
לאחר כחצי שעה התחלפו הדמעות לדמעות של ייאוש. אנה הצליחה לקיים שיחה גלויה עם מנהל המחלקה שהסביר לה שגם אחרי שנרקיס תשוקם, ברור שתישאר נכה ותצלע כל חייה. בהמשך אותו ערב בכתה אנה וקיללה שוב ושוב את הנהגת הדורסנית. דובי, שהתכוון כבר ללכת, נשאר בחברתה ועמל קשות כדי להרגיע אותה. להפתעתו גם הצליח בכך.
למחרת הגיע דובי כהרגלו אל חדרה של הילדה. אחות שהכירה אותו, עצרה אותו בפתח החדר וביקשה ממנו שלא ייכנס. הוא שמע את קולה של אנה יחד עם קולות נוספים מתוך החדר והתפלא במה מדובר. האחות נכנסה לרגע לחדר, יצאה מיד ואמרה לו להמתין.
לאחר כחמש דקות נפתחה הדלת. מהחדר יצאו שלושה - רופא, שוטר ואנה. שלושתם ניגשו אליו ועמדו מולו. דובי קם על רגליו בתימהון.
"אתה דב?" שאל השוטר.
"כן. מה קרה?" שאל דובי.
"הילדה חזרה להכרה למשך זמן קצר, לראשונה מאז התאונה," הסביר הרופא. "כעת היא ישנה."
"מצוין," שמח דובי. "זה סימן טוב, לא?"
"תלוי למי," אמר השוטר. "הספקתי לשאול אותה כמה שאלות."
"נו?" לא הבין דובי.
"התברר שהיא זוכרת היטב מה קרה בערב בו היא נדרסה," המשיך השוטר בקול תקיף. "היא ניסתה לחצות את הכביש ונפגעה על ידי מכונית. עד כאן הכל תואם את הסיפור שלך. אבל הילדה טוענת שהמכונית שפגעה בה, היתה לבנה ונדמה לה שהיתה סובארו. הנהג יצא מהמכונית וכשראה שהיא שוכבת פצועה, הרים אותה, הכניס אותה למושב האחורי במכוניתו ונסע. מאז היא לא זוכרת כלום."
"זה מה שהיא אמרה?" קרא דובי בבהלה.
"מילה במילה," הנהן השוטר.
"אבל זה לא נכון," נהם דובי כשמבט נרדף בעיניו. "הסיפור שלי הוא הנכון. נהגת בוולבו כחולה דרסה אותה ונמלטה. כנראה שנרקיס ספגה מהלומה כזו שהחושים שלה התבלבלו והיא מערבבת את הפרטים. תנו לי לדבר איתה חצי דקה והכל יובהר לכם."
"היא ישנה כעת," אמר השוטר ומשך בכתפיו. "בכל אופן, אין זה מתפקידי לקבוע כאן מי צודק. אתה מתבקש להתייצב מחר בבוקר בתחנת המשטרה הסמוכה לכאן ושם נברר הכל. בסדר?" והוא הכתיב לדובי את הכתובת של תחנת המשטרה.
דובי הנהן חלושות והשוטר פרש. גם הרופא התרחק. אנה נותרה איתו לבד במסדרון. עמדה והביטה בו והוא קרא בעיניה דבר מה שמעולם לא ראה.
"תשמעי, אנה," החל בהיסוס. "אני לא יודע..."
"שתוק!" נשפה לעברו בקול נמוך ומלא ארס. "אל תגיד כלום. שמעתי מה אמרה נרקיס ולא האמנתי למשמע אוזניי. איזה שרלטן אתה. מאחז עיניים. גרוע מכל הפושעים שנולדו אי פעם. לו לפחות היית גבר לבוא ולספר את האמת. חשבת שאתה חכם, מה? דרסת את הפרח שלי, את בתי היחידה, והמצאת סיפור על נהגת בלתי קיימת בוולבו כחולה דמיונית. דרסת וגם ירשת. חשבת שתוכל להתחמק מהעניין ולהיות המציל הגיבור. סובבת אותי באופן נבזי וניצלת את הכרת התודה שלי. איזה מנוול אתה."
"אני מצטער, אנה," גמגם דובי בייאוש. "את מוכרחה להאמין לי. הבת שלך טועה. אני לא אשם."
"הבת שלי טועה, מה? ומדוע שאאמין לך - אדם זר לי - ולא לה?"
"אדם זר לך?" נעלב דובי. "שכחת את הערבים שבילינו פה ביחד? האם נותרתי זר לך אחרי שדיברנו שעות רבות כל כך?"
"אל תזכיר לי את הערבים הללו," נהמה אנה. "לו הייתי יודעת את האמת, לא הייתי מדברת איתך אף מילה. וכעת אולי תפטור אותי מנוכחותך המעצבנת? אני לא יכולה לראות אותך בלי שהידיים ירעדו לי, ואני מקווה שיותר לא אראה אותך לעולם."
"אנה, אני אוהב אותך," נפלטו המילים מפיו של דובי.
"אוהב אותי?" הרימה אנה את קולה ומיד הנמיכה אותו. "איך אתה מסוגל לומר מילים כאלו עכשיו? רימית אותי, הפכת את הבת שלי לנכה לתמיד ואתה עוד יכול לעמוד מולי ולדבר על אהבה? נכון, אתמול עוד חשבתי שאני אוהבת אותך ורוצה בך, אבל זה היה לפני שהאמת יצאה לאור. אני שונאת אותך, דובי. אני שונאת אותך יותר מכפי ששנאתי מישהו אי פעם. לו הייתי יכולה, הייתי חונקת אותך כאן ומיד. אתה היצור הנתעב והבזוי ביותר על כדור הארץ. לך מכאן והלוואי שאלוהים ישלם לך על מה שעוללת לנרקיס ולי. לך כבר ואל תחזור הנה, אחרת אני לא אחראית לתגובותיי."
דובי הלך. הסתובב וצעד לאיטו החוצה אל מכוניתו. אותו לילה לא הצליח להירדם. דבריה הנוראים של אנה ונימת השנאה שליוותה אותם הלמו בו שוב ושוב וניפצו את העולם שבנה לעצמו בימים האחרונים. למחרת בבוקר התייצב מפהק בתחנת המשטרה. נאלץ לחכות זמן ארוך עד שנקרא פנימה לאחר החדרים. בחדר המתין לו קצין משטרה.
"אני מצטער שנאלצת לחכות," אמר לו בנימוס בלתי צפוי. "הייתי עסוק במשהו חשוב לא פחות."
"שמע, בקשר למה שקרה אתמול בערב..." החל דובי.
"חבל שתדבר," שיסע אותו הקצין. "בוא נעשה את זה קצר. אתמול בערב התייצבה בתחנת המשטרה בעיר סמוכה נהגת וולבו כחולה. הנהגת סיפרה שלפני שבוע, שלא באשמתה, דרסה ילדה, נתקפה בהלם ונמלטה מהמקום. מאז הציק לה המצפון ולא נתן לה מנוחה. בסוף היא נשברה ובאה למשטרה להתוודות. הסיפור שלה תואם לחלוטין את הסיפור שלך. אני מניח שצדקת אתמול והילדה אכן ערבבה פרטים בעקבות הלם התאונה. כשראתה אותך ניגש אליה ונושא אותה למכונית שלך, ודאי חשבה שאתה גם דרסת אותה. הצלת את חייה ובתמורה היא סיבכה אותך במשהו שיכול היה להיגמר באופן לא נעים עבורך. אני גם סבור שנהגת הוולבו חייבת לך תודה. בזכותך היא לא תצטרך לסחוב על המצפון שלה גם מוות של ילדה, אלא רק פציעה. זהו. אתה חופשי ללכת וכל הכבוד לך."
דובי הלך משם ונסע לעסק שלו ברגשות מעורבים. אותו יום הקדים לסגור ומיהר לביתו לישון.
בערב, בבית-החולים, הודיעה אחות לאנה, שיש לה מבקרת. אשה מבוגרת נכנסה לחדרה של נרקיס בפנים חיוורים ובידה זר פרחים ענק. אנה סקרה בתימהון את האשה הבלתי מוכרת.
"מי את?" שאלה.
"זו הילדה שנדרסה?" שאלה האשה והחוותה לעבר נרקיס שישנה כעת, לאחר שהיתה ערה במשך רוב שעות היום.
"כן. מי את?" חזרה אנה על שאלתה.
"אני נורא נורא מצטערת," אמרה האשה בקול רועד. "גם אחרי שבסוף הלכתי למשטרה, הייתי צריכה המון אומץ כדי לבוא לכאן. אבל הרי הייתי מוכרחה לעשות את זה. אני דרסתי את הבת שלך. אני הנהגת בוולבו הכחולה. את מבינה? אני פחדתי לספר מה עשיתי כי הבעל שלי היה שובר לי את העצמות. את לא מכירה אותו!" והיא הצביעה על חבּוּרה אדומה מתחת לאוזן הימנית שלה.
"מה? מה זה צריך להיות?" נדהמה אנה. "זו בדיחה או משהו?"
"בכלל לא," החווירה האשה עוד יותר וסיפרה לאנה הכל.
"אלוהים אדירים!" מלמלה אנה. "אני לא יודעת מה להגיד. מה עשיתי? הוא הציל את חייה של נרקיס ואני הייתי איומה ודיברתי אליו דברים נוראים כל כך. מה אני אעשה עכשיו?"
עד כדי כך היתה מזועזעת, שאפילו לא טרחה להתקיף את האורחת על מה שעוללה לבתה. במקום זאת ניסתה להבין כיצד תעזוב מחר את בתה בפעם הראשונה מאז התאונה ותלך לדובי להתנצל בפניו. עדיין לא היה לה ברור כיצד תעשה זאת, בייחוד שזה יהיה מפגש מאוד לא נעים עבורה, אך ידעה שהיא חייבת זאת לדובי ולעצמה.

                                                                                                                                חזרה למסך הקודם