ב ר י   פ ר י ג ת
סופר ומתשבץ
ס י פ ו ר   ק צ ר    ל מ ב ו ג ר י ם

סיפור קצר שפורסם בשבועון לאשה                                                                  חזרה למסך הקודם

ח ד ר   ח ו ש ך

בדיוק עמדתי לצאת מבית הקפה. לחצתי את ידו של עורך המשנה וסיכמנו שאטלפן אליו שוב בעוד שבוע. מירון שילם, לקח קבלה ויצא במהירות אל הרחוב. תמיד הוא עסוק ועד שהצליח לפנות עבורי זמן לפגישה, יצאה לי הנשמה. אבל כעת הכל מאחוריי. השגתי את מטרתי ובלב קל צעדתי לכיוון היציאה כשדמות חייכנית הגיחה משולחן סמוך וחסמה את דרכי.
"ברי, זה אתה?" שאל כקובע עובדה. קימטתי את מצחי. מוחי היה עדיין טרוד באותה פגישה עם עורך המשנה וחלפו מספר שניות בטרם התמקדתי באדם שמולי. ואז נזכרתי בבת-אחת.
"דוקטור מרדכי אר..." התחלתי בהתלהבות אך הוא קטע אותי מיד.
"מוטי!" הזכיר לי. "בשבילך אני עדיין מוטי."
כמה שנים עברו מאז התראינו לאחרונה? היינו חברים טובים, אך הדוקטור... מוטי, נסע לעבוד בחו"ל, דרכינו נפרדו ולא שמעתי ממנו אפילו ד"ש. והנה, פגישה בלתי מתוכננת. ובכן, תמיד מחמם את הלב לפגוש מכר ותיק, בייחוד כשמצב רוחי משופר.
"בוא, תצטרף אליי לשולחן," דחק בי. דווקא התחשק לי לדבר עם מישהו, אז התיישבתי מולו, אף שהתעקשתי לא להזמין מאום. חמש דקות חלפו בהעלאת זיכרונות לפני שהגענו אל מה שעשינו מאז הפרידה.
"אני מקווה שאתה לא ממהר," העיר בחביבות. "אני מחכה כאן לאשתי ואתה עוזר לי יופי להעביר את הזמן. שמע, ברי. יש לי רעיון. הרי אתה סופר. אז יש לי בשבילך סיפור מעניין שיוכיח לך שהמציאות עולה על כל דמיון ספרותי, אפילו משתולל כמו זה שלך."
עכשיו כבר הייתי מעוניין. מעולם לא החמצתי אפשרות לקלוט רעיון ולרשום אותו, כדי שאחר כך אוכל להפעיל עליו את הדמיון שלי ולהרכיב ממנו סיפור. בקצות אצבעותיי שפשפתי את הזקן הקצרצר שלי ועודדתי אותו להמשיך.
"אז זה היה ככה," פתח, מדבר לאט ומנסה להיזכר בפרטים. "אתה יודע איזו עבודה נפלאה עושים כיום הגינקולוגים בנושא עקרות של נשים וגם של גברים. כשלגבר יש בעיות פוריות, מנסים להשביח את זרעו על ידי ריכוז. ואם גבר אינו מסוגל להוליד, ניתן לקבל זרע מתורם ולהזריק אותו אל רחם האשה ביום הביוץ. אבל לא תמיד זה הולך פשוט כל כך. בהחלט לא תמיד.
אני לא אשכח את היום ההוא כשהזוג נכנס אלי למשרד. הגבר היה רחב כתפיים וראשו גחון קדימה כעומד להשתער. התוקפנות שלו בלטה בתנועותיו, אבל משהו עמוק בעיניו העיד על הבעה נרדפת בגלל המקום אליו הגיע כעת. ברור ששלט באשתו שנראתה כנכנעת כליל לרצונו, עד שהתקשיתי להבחין בקיומה. סתם אשה הססנית וחסרת ביטחון שבקושי פלטה מילה, ואת דברי בעלה אישרה בהנהונים. אפילו פניה היו משעממים, לולא הצלקת העמוקה שהוטבעה בסנטר שלה וגרמה למביט בה להתעלם משאר חלקי הפנים המלאים שלה. רק מבט אחד לוהט ומקרי שנשקף לרגע קצר וחד-פעמי מעיניה, נתן לי לקלוט ולהבין עד כמה היא הפנימה והדחיקה את הרגשות שלה.
ביקשתי מהם לשבת ורשמתי את פרטיהם. במחצית השעה הבאה גוללו השניים בפניי סיפור עצוב ומוכר, כמוהו שמעתי רבים במסגרת עבודתי. השור הגברי ומלא האון היושב מולי סיפר בגאווה כיצד בילה עד הסוף עם נשים רבות לפני נישואיו ולא סבל מחוסר אונות כלשהו. אף שלא אמר זאת, הייתי משוכנע שהמשיך לעשות זאת גם אחרי שהתחתן. בכל אופן, הבעיה שלו החלה כשניסה להכניס את אשתו להיריון - המושג ההמוני להפריה. רק אז הוא גילה שהכמות אינה תחליף לאיכות. ברור שבהתחלה האשים את אשתו במחדל. הראלה נאלצה לעבור מסלול ארוך ומתיש של בדיקות וייסורים שבסיומו יצאה זכאית. הכדור עבר לידיו של קובי, בעלה. התוצאות הסופיות היו הפעם חד-משמעיות. הספרמטוזואון של הבעל פגום. גם הניסיונות המעבדתיים להפוך את זרעו לסמיך יותר לא הניבו תוצאות.
מה נותר לשניים לעשות? קובי נעשה עצבני ועל בני-הזוג עברה תקופה קשה של הסתגלות. קובי דווקא היה מוכן לאמץ ילד, אבל להראלה היה חלום - להרות וללדת ילד משלה. קובי הסכים להתפשר למענה והפתרון היה הפריה בזרעו של תורם אלמוני, פעולה שתאפשר לה להתעבר ולהיות לאם. הרופאים הסבירו לקובי שאף אם הילד לא יהיה מזרעו, הרי שאחריותו האבהית תהיה אבסולוטית. קובי שוכנע והראלה החלה לעבור טיפולי הזרקה. כאן אירע סיבוך בלתי צפוי ונדיר. זה פשוט לא עבד. הזרקות הזרע לא הועילו והראלה לא נכנסה להיריון. השניים נכנסו ללחץ ואז היפנה אותם מישהו אליי. כזכור לך, יצא לי שם טוב בשטח ההזרקות והם קיוו שאולי אני אחולל את הנס.
הם הפכו לפציינטים שלי, כלומר, הראלה. החודשים חלפו והטיפולים ניתנו, אך לשווא. גם אני נכשלתי במקום בו כשלו הגינקולוגים שלפניי. לבסוף נאלצתי להגיע למסקנה האיומה מבחינתם, שמבנה גופה של הראלה אינו מאפשר לה להרות מהזרקת זרע. מקרה נדיר ויוצא דופן אך ידוע בספרות הרפואית.
"זאת אומרת, שהראלה לא תוכל להיכנס להיריון?" שאל קובי בתוקפנות הרגילה שלו כשישבנו במשרדי מיד לאחר שסיימתי את דברי הקשים. עכשיו ודאי ינסה שוב לשכנע אותה להיכנע ולאמץ ילד.
"לא מדויק," השבתי בזהירות. "הראלה תוכל להיכנס להיריון, אך לא ממך!"
"מה זה?" נדהם.
"אני מאמין שכל גבר אחר שאינו סובל מבעיה מקבילה לזו שלך, יוכל להפרות אותה," קבעתי, מביט ישר אל תוך עיניו.
"איך אתה מעז ל..." התפרץ כשהבין את משמעות דבריי. הייתי מוכן והשתקתי אותו.
"אני לא מעז ואני חושב שלא עקבת אחריי עד הסוף," אמרתי בשקט. "האם ידוע לך כיצד מגיעים אלינו הזרעים להפריה באמצעות הזרקה? אנחנו מקבלים מתנדבים - אנשים בריאים, אינטליגנטים ורווקים שמוכנים לתרום בעילום שם מזרעם לצורך הפריה."
"הסבירו לי את זה כבר מאה פעמים," נהם קובי בהפרזה.
"ובכן, אני סבור שיתכן שניתן לפתור את הבעייה שלכם על-ידי תורם אלמוני כזה," המשכתי, מקפיד לדבר לאט כדי ליצור אווירה מרגיעה. "אני מוכן לנסות לארגן תורם למטרה הזו. כמובן שהוא ייאלץ לבצע פעילות גופנית מתאימה שבסיומה הוא יפלוט את הזרע שלו עמוק ככל האפשר בתוך הווגינה שלה. אני מאמין שבדרך הזו תוכל הראלה להרות. יהיה לכך אפקט מקביל להזרקת זרע, רק שבאופן זה יזריק לה התורם את הזרע בעצמו."
"אתה באמת מציע לי שאשתי תעשה את זה עם מישהו אחר?" צעק קובי. "ואחר-כך הוא עלול לבוא אלינו בדרישות נוספות..."
"סליחה," קטעתי אותו בקור-רוח. "נדמה לי שציינתי בפירוש שמדובר בתורם אלמוני. בשעת ההפריה לא יוכל התורם לראות את הראלה ולא יֵדע את זהותה. כמובן שגם ההפך הוא הנכון וגם הראלה לא תוכל לראות אותו ולדעת מיהו. למעשה אני אהיה היחיד שיודע את זהות שניהם, כפי שהדבר נכון לגבי כל הפריה בהזרקה. עליך לזכור שחלה עליי חובת שמירת הסודיות, אותה לא הפרתי ולא אפר לעולם. אני מוכן לארגן את המפגש כאן, בקליניקה שלי. שניהם ייפגשו בחדר הסמוך בחושך מוחלט. הראלה תיכנס ראשונה ותשכב על המיטה. אחריה יכנס התורם, יפלוט בתוכה את הזרע שלו וברגע שיסיים, יֵצא החוצה וילך לדרכו. עבורו תהיה זו תרומת זרע כמו למבחנה, רק שבגישה ישירה יותר, הייתי אומר. כמובן ששניהם יצטרכו לחזור על המפגש ביניהם במשך חמישה לילות רצופים, פעם אחת כל לילה, כשכולם יערכו בחושך באותם תנאים. כך נגדיל עוד יותר את הסיכויים לאיתור יום הביוץ. תירגע, קובי. מה ההבדל בין מפגש אחד לחמישה מפגשים שייערכו כולם בחושך, ללא חשיפת זהות המשתתפים? אחר כך תהיה הראלה בהיריון, כך אני מקווה, ואנחנו נשיג את המטרה שלכם."
"נכון שזה נראה אחרת ככה," היסס קובי. "אני לא יודע. אני צריך לחשוב על זה. בסדר," האירו פתאום פניו. "אני מסכים, אבל רק בתנאי אחד. שגם אני אהיה נוכח בחדר החשוך הזה יחד עם שניהם."
"מה?" נדהמתי. "על מה אתה מדבר? איפה תמצא תורם שיסכים להתנדב בתנאי כזה? אתה אפילו לא תתקרב לקליניקה, אחרת ההצעה שלי מבוטלת."
"אתה הורג אותי דוקטור," נהם קובי. "הבעיה היא שאין לי ברירה אחרת. הראלה, מה את אומרת?"
"אני?" נבהלה הראלה והתכווצה תחת מבטו.
"כן את. את תהיי מוכנה לעשות את זה עם מישהו אחר?" אמר בעלה בגסות.
"אני לא בטוחה שאני אהיה מסוגלת," לחשה. "בשבילי זה יהיה סיוט."
"אתה רואה, דוקטור?" חגג קובי. "הרעיון שלך לא יילך."
"אבל..." הראלה טרם סיימה לדבר.
"מה? מה אמרת?" הרים קובי את קולו.
"זה... זה באמת לא חשוב," נסוגה אשתו.
"זה באמת כן חשוב!" נהם קובי. "הדוקטור כאן רוצה לדעת מה עוד את רוצה להגיד."
הבטתי אליה בעדינות והנהנתי.
"אני... אני כל כך רוצה להיות בהיריון," לחשה הראלה בקול רועד. "אם אין דרך אחרת, אני אהיה מוכנה לעבור אפילו את זה, העיקר שאני אוכל להיכנס להיריון. אני אסכים, כמובן רק בתנאי שגם אתה תסכים."
קובי מאוד לא אהב את מה ששמע כעת. ברור היה לי שהוא היה מעדיף שהמשפטים האחרונים של אשתו לא ייאמרו. יכולתי לראות את המחשבות מתרוצצות במוחו. לבטח נזכר בכל הנשים איתן בילה גם לאחר נישואיו. אז מה אם אשתו תתייחד חמש פעמים עם גבר אלמוני לזמן קצוב? כשהביע לבסוף את הסכמתו, חשבתי שהראלה תשמח, אך היא נראתה כעומדת להתעלף. לא תיארתי לעצמי שאשה תגיב עד כדי כך בזעזוע כשתשמע שעליה להתבודד בחושך עם גבר בלתי ידוע לה.
נותר רק לקבוע את התאריך להתחלת המבצע. השקעתי חודש נוסף של מעקב על אלו שכבר נצברו בתיק שלה, עד שהחלטתי מתי יתחילו חמשת הימים בהם יפרה התורם האלמוני את הראלה. במקביל עברתי על רשימת התורמים שלי. ברור היה לי שלא כל תורם למבחנה יתאים למבצע כה עדין ודיסקרטי. לאחר מחשבה רבה בחרתי בסטודנט למדעי המחשב בעל עבר ללא דופי שנראה רציני ומתחשב. אחד כזה לא ינסה להתחכם במהלך הסיטואציה המיוחדת והרגישה הממתינה לו. הוא ייגש לביצוע המשימה ללא דיבורים מיותרים ולא יגרום להראלה לאבד את עשתונותיה לגמרי.
היום המיוחל הגיע. הראלה הגיעה במכוניתה לקליניקה בשעת ערב מאוחרת ולשמחתי אפילו הקדימה מעט. שוחחתי איתה במשך כעשר דקות וניסיתי להפיג את המתח העצום בו נמצאה. ללא נוכחות בעלה הראתה נכונות לדבר מעט יותר מהרגיל והדבר עזר לה להירגע מעט. לאחר מכן הובלתי אותה אל החדר הסמוך. החדר היה חשוך לחלוטין פרט לאור המועט שהגיח מהחדר הראשון. עוד קודם, לפני שהגיעה, נכנסתי לחדר והוצאתי את שתי הנורות מבתי המנורה שלהן לבל יתפתה מישהו מהשניים להדליק את האור בניגוד להסכמתו של השני. מעשה כזה היה גורם לשערורייה ואני לא חיפשתי צרות. הראלה נשכבה על המיטה בהבעת קדוש מעונה ונשמה בכבדות כשגופה רועד בחוסר אונים. רציתי לומר משהו מרגיע כשהטלפון צלצל.
התאפקתי לבל אפלוט קללה. מי זה יכול לטלפן כעת? הרי זו עבודת לילה מיוחדת ואף אחד לא יודע שאני נמצא בקליניקה שלי. בחוסר סבלנות הרמתי את השפופרת, מצטער ששכחתי להפעיל עוד קודם את המענה האוטומטי.
"כן?" שאלתי בגסות. "מה? אה, זה אתה? מה זאת אומרת, אתה לא יכול? מה? חכה רק שנייה." הנחתי את השפופרת, ניתקתי את התקע מהקיר ולקחתי את המכשיר איתי לחדר השני כדי שהראלה לא תתפתה לצותת לשיחה, אותה המשכתי ממכשיר הטלפון שבחדר השני.
הראלה נותרה לשכב בחדר החשוך. עד מהרה איבדה את תחושת הזמן. מרגע לרגע חשה נטושה אף ששמעה רחשים מהחדר הסמוך. מה קורה? לו היתה אמיצה מעט יותר, היתה ניגשת לברר, אך כעת היתה משותקת מחוסר אונים ופשוט נותרה לשכב ללא תנועה כשגופה מאובן. כמה זמן שכבה כך? חמש דקות? חמש שעות? וכי מה ההבדל מבחינתה?
הדלת נפתחה לפתע ומישהו נכנס, סוגר את הדלת מאחוריו. הראלה לא זזה וגילתה שהפסיקה גם לנשום.
"שלום," רק בקושי שמעה אותו לוחש. "איפה את?" היא לא הצליחה לענות והוא גישש את דרכו לעברה עד שהתנגש במיטה. מיד התנצל, מצא את כף ידה ואחז בה בעדינות. מגע ידו גרם לליבה להלום במהירות.
"שלום," שמעה אותו לוחש שוב בקול נמוך במיוחד ועדיין לא ענתה. "מאחר שאסור לנו לציין שמות, מה דעתך שנמציא תחליפים? אני אהיה פיגמליון ואת גלתיאה, או בקיצור גלית. שלום גלית. גם את יכולה לקרוא לי בקיצור יוני."
"שלום, יוני," נדהמה לשמוע את קולה לוחש בתשובה.
"אני מצטער איך שהגעתי," הסביר קרוב מאוד לאוזן שלה. "את מבינה, אני לא התורם שהרופא שלך תכנן מראש. קרתה תקלה וההוא טלפן והודיע שהוא לא יכול היה להגיע, אז הרופא הזמין אותי ברגע האחרון. אני מקווה שלא אכפת לך ואני גם מקווה שהזרע שלי הוא לא פחות טוב מהזרע שלו."
"איך אתה יכול להתלוצץ?" רעד קולה של הראלה. "עוד בדיחה אחת ואני אצרח."
"סליחה, רק רציתי להפיג קצת את המתח," התנצל בחשיכה. "אז בואי נתחיל."
והוא התחיל וגמר והיא חשה את זרעו עמוק בתוכה. אחר-כך הורה לה יוני להרים את הברכיים שלה כדי למנוע יציאת זרע.
"זהו. גמרתי," הודיע לה. "אני זז."
"תודה," לחשה לו.
"אין בעד מה," צחק בלחש משלו. "מכל תרומות הזרע שנתתי, זו היתה בהחלט המענגת ביותר. להתראות שוב מחר," סיים והדלת נסגרה מאחוריו.
עשר דקות חלפו עליה בשכיבה מנומנמת כשהיא מעכלת את החוויה החדשה, כשנקישות על הדלת העירו אותה.
"מי זה?" שאלה בבהלה.
"הרופא," אמרתי לה.
"רק רגע, אני מתלבשת," הודיעה. כשסיימה ללבוש את תחתוניה, נכנסתי והשארתי את הדלת פתוחה.
"איך את מרגישה?" שאלתי אותה.
"אני מעדיפה שלא לדבר על כך," פלטה. מעולם לא שמעתי אותה אומרת משפט כל כך מהר. ברור היה לי שהאירוע הותיר בה רגשות חיוביים. "העיקר שגמרנו להיום."
"אני מצטער שהיית צריכה לחכות כל כך הרבה זמן..." התחלתי.
לא ייאמן. היא העזה לשסע את דבריי! "זה בסדר," אמרה. "יוני סיפר לי מה קרה ובאמת שלא אכפת לי עם מי עשיתי את זה. להפך."
"יוני?" אמרתי בתדהמה. "אני לא מבין. לא קוראים לו... טוב, לא חשוב. העיקר שהסתדרת איתו. גם כך עברו עליי דקות קשות כשהתורם המתוכנן טלפן והודיע שהוא לא יכול להגיע והוא מבקש לדחות את התרומה לחודש הבא. לא רציתי לגרום לך חודש נוסף של מתח והיה עליי לפעול מהר כנגד כל הסיכויים. לבסוף הצלחתי לאלתר פתרון ואני שמח שהוא עבר בהצלחה. מוטב שתחזרי כעת הביתה, הראלה. להתראות כאן מחר."
למחרת חזרה הראלה בשעה היעודה ונכנסה לבדה לחדר הסמוך. יוני הגיע בדיוק בזמן, ביצע את המשימה והלך. גם הפעם שמתי לב שהראלה אינה מתלהבת לספק מידע על מה שהתרחש ביניהם בחדר. לא לחצתי עליה. העיקר שהמטרה הושגה. הערב השלישי והרביעי חלפו באופן זהה. הגיע הלילה האחרון שהחל כקודמיו. בפעם הזו נותרו השניים לבדם זמן כפול מהפעמים הקודמות והתמכרו למשימה, אולי משום שידעו שאחרי שייפרדו, שוב לא ייפגשו לעולם. לבסוף, אחרי שיוני עזב, נקשתי על הדלת והמתנתי. מן החדר יצאה אשה ורודת לחיים שעיניה הבריקו. גם הפעם סירבה להשיב לשאלותיי, הודתה לי על הכל ונסעה לביתה.
מה אני אגיד לך, ברי. הסיפור מתארך ועוד מעט אשתי תגיע, אז תרשה לי לקפוץ קדימה. הראלה נכנסה להיריון וילדה בת מקסימה. כמה שנים חלפו עד שיום אחד התפוצץ הכל. כפי שקורה לעיתים קרובות במקרים כאלו, התנכר קובי לבת של אשתו. במקביל המשיך לבגוד בה ללא הרף ונישואים המבוססים על יחס כזה, סופם ברור, אפילו שכסף לא היה חסר להם.
יום אחד הופיעה אצלי הראלה. כשהבטתי בפניה, התקשיתי להחליט אם היא מאושרת או אומללה. יתכן שקצת מזה וקצת מזה. בכל אופן, כעת נראתה בוגרת יותר, בטוחה בעצמה ובעלת ניסיון חיים.
"אני רוצה לדבר איתך, דוקטור," הודיעה לי לאחר שהִפקידה את בִּתה בידי האחות ונכנסה לחדר שלי.
"מה קרה? יש בעיות עם התוצרת?" תמהתי בלצון.
"בעצמך ראית שלא," השיבה. "הודיה היא ילדה נפלאה. הבעיה היא עם אבא שלה, כלומר, עם בעלי. דוקטור, בחודש שעבר התגרשנו. שוב לא יכולתי לחיות עם קובי והוא שמח להישאר לבד בלי המגבלות של חיי נישואין."
"אבל מה זה שייך לרפואה בכלל ולי בפרט?" תהיתי.
"זה? כלום. באתי אליך מסיבה אחרת לגמרי. דוקטור, אני רוצה לפגוש את יוני."
"את מי?"
"את הגבר שהכניס אותי להיריון."
"אה, ההוא?" נרתעתי. "אבל הראלה, זה בפירוש לא בא בחשבון. הזהות שלו חייבת להישמר בסוד לנצח. כך הוחלט וכך יישאר."
כתפיה צנחו אך עיניה המשיכו להביע עיקשות.
"אתה לא מבין," פלטה לבסוף. "חמשת הימים האלו לא היו סתם מפגש התרמה לצורך הפריה. מערכת היחסים הקצרה בין יוני לביני היתה עמוקה הרבה יותר. אני מוכרחה לפגוש אותו. אני משוכנעת שגם הוא היה רוצה בכך ומשהו נפלא יוכל להתפתח בינינו."
"הביטי, הראלה," אמרתי בקול רך. "זה בלתי אפשרי. אסור לי לחשוף את זהות המתרימים שלי, אחרת אני אשאר בלי מתרימים וגרוע מכך, בלי מקצוע. רופא חייב להישאר דיסקרטי בכל מצב. אני לא יכול לסבך אותו בפרשה שהוא לא חפץ בה רק משום שאת רוצה בכך."
"לסבך אותו?" התמרמרה. "מה כבר יכול לקרות לו ממני? אתה חושב שאתבע אותו על אבהות? קובי משלם לי דמי מזונות גדולים עבור הודיה. מבחינת החוק הוא אביה." מחשבה חלפה כברק במוחה. "אני מבינה. עבר זמן רב מאז. יוני בטח נשוי כעת."
"נשוי? במקרה הוא עדיין רווק," הערתי בלי לחשוב. פניה האירו בבת-אחת.
"אז אם כך, מה הבעיה? מה יכול לקרות לו בגללי?" שאלה בניצחון.
"הבעיה היא הוא!" השבתי בבלבול. בין שנינו הייתי פתאום אני חסר-הביטחון. "הראלה, אני מצטער. תביני אותי. אני לא יכול לדבר בשמו."
"אני דווקא מבינה ואני אגיד לך מה לעשות," התקיפה בהתלהבות. "מדוע שלא תשאל אותו מה דעתו על כך?"
מה יכולתי לעשות, ברי? נשברתי. לאחר יומיים ארגנתי להם שוב פגישת לילה חשאית בקליניקה שלי באותם תנאים כמו אז. החדר היה חשוך לגמרי כשהכנסתי את הראלה לתוכו. לאחר כרבע שעה נכנס יוני לחדר וכשגישש את דרכו לעבר המיטה הופתע כשהיא חסמה את דרכו וחיבקה אותו.
"אבל גלית, מה את עושה?" מחה בלחישה וניסה להשתחרר.
"אתה יכול לקרוא לי הראלה," שיסעה אותו. "אין שום טעם שאמשיך להתחזות לאותה אשת-פסל מיתולוגית. אבל אתה תמיד תישאר עבורי יוני, יהיה שמך אשר יהיה, כפי שתמיד היית בחלומות שלי. וכעת, הקשב לי היטב. אתה זוכר את חמשת הלילות הנפלאים ההם כשהכנסת אותי להיריון? מאז לא יכולתי לשכוח אותך. יוני, כעת אני חופשייה מבעלי. אתה עדיין רווק וביקשתי להיפגש איתך כדי שתמשיך להעניק לי את עצמך לנצח."
"זה נשמע יפה," מלמל יוני, "אבל האם ניתן לבנות בסיס להתקשרות בינינו רק על סמך חמישה מפגשים קצרים בחושך?"
"עד שלא ננסה לא נדע," אמר הראלה בביטחון. "אתה לא חייב להבטיח לי דבר, יוני. רק תן לי הזדמנות ואם לא אשכנע אותך, ילך כל אחד מאיתנו לדרכו. אבל אני משוכנעת שאנחנו נצליח. ההתאמה בינינו חזקה מכל משבר חולף. וזכור גם שיש לנו בת משותפת שתאחד אותנו עוד יותר."
כאן הפסיק הרופא לספר ועיניו נדדו הצידה אל פתח בית הקפה.
"כן, מוטי," שאלתי אותו בקוצר רוח. "ומה קרה אז?"
מוטי לא ענה. הוא קם על רגליו וניגש לקדם את פניה של האשה שהצטרפה אל שולחננו.
"שלום יוני," אמרה לו.
"שלום יקירתי," אמר בחיבה ונשק לה. "תכירו בבקשה. זה חבר ותיק שלי, הסופר ברי פריגת. ברי, תכיר גם אתה - זו אשתי, הראלה."
קמתי ממקומי והושטתי את ידי קדימה כשפי פעור לרווחה. הבטתי אל הצלקת העמוקה בסנטרה של האשה העומדת מולי ושוב לא הייתי צריך להמתין לתשובה.


הערה: במהלך פרסום הסיפורים הקצרים שלי בשבועון לאשה בסוף שנות השמונים ובתחילת שנות התשעים של המאה העשרים, הגיע אליי מידע שהפתיע אותי. מתברר שגם לאחר שפורסמו כבר כמעט 70 סיפורים קצרים שלי בשבועון, רוב הקוראות והקוראים כלל אינם יודעים האם ברי פריגת הוא סופר או סופרת, אולי בגלל כדורסלן ורקדנית ששניהם נקראו בשם פרטי זהה. חיפשתי דרך ספרותית להבהיר את העובדה המסקרנת הזו ומצאתי. חיברתי את הפתיחה לסיפור הנוכחי ואני בטוח שכך עניתי לכולם על השאלה.

                                                                                                                                חזרה למסך הקודם