ב ר י   פ ר י ג ת
סופר ומתשבץ
ס י פ ו ר   ק צ ר    ל מ ב ו ג ר י ם

סיפור קצר שפורסם בשבועון לאשה                                                                  חזרה למסך הקודם

ג ל ג ל   ח ו ז ר

גדעון נעל את מִכסה מיכל הדלק, התיישב אל ההגה והמשיך לנהוג. הנסיעה הארוכה רוקנה כמעט לגמרי את מיכל הדלק שלו והוא העדיף למלא אותו מחדש בתחנת הדלק שבפרברי העיר בה גר. מוטב כך, מאשר להגיע הביתה בטיפות הדלק האחרונות ואחר-כך לחפש במיוחד תחנת דלק.
היתה זו נסיעה ארוכה ומתישה. גדעון היה עייף וכמעט נרדם בדרך. ליתר ביטחון עצר בחניון חופשי לצד הכביש ונמנם כעשר דקות, וכך היה יכול להמשיך לנהוג. כעת עומדת הנסיעה להסתיים והוא חש שוב עייף ורדום. אבל הוא לא יעצור כעת כשהוא קרוב כל כך אל ביתו ואל אשתו. המחשבה על בתיה גרמה לו לחייך בזוויות פיו. יכול היה לתאר לעצמו עד כמה תופתע לראותו. מעניין מה היא תגיד כשתגלה שהגיע עשרים וארבע שעות לפני המועד בו היה מתוכנן לחזור. ובכלל, אפילו במשרד לא ימתינו לו לפני מחרתיים, ופירושו של דבר שיוכל לבלות עם בתיה יום חופשה בלתי צפוי אך נחוץ מאוד.
כעת הגיע אל האיזור בו גר. נכנס אל השׂדרה הרחבה ונסע לאורכה, חולף באור ירוק לאורך הרמזורים... כמעט. מכונית זחלנית שנסעה לפניו במסלול שלו, גרמה לו לאבד את קצב הגל הירוק, וכשהגיע לרמזור הבא, הבהב הירוק והתחלף לכתום. גדעון רצה לעבור, התחרט ולחץ על דוושת הבלם. המכונית הזחלנית שלפניו דווקא הספיקה לחצות את הצומת, אך מכוניתו עצרה. כמה מעצבן. הכל בגלל שנייה אחת. נכון שהיה יכול לחצות בכמעט אדום, אך הוא זכר שבשׂדרה הסתובבו שוטרים, וגדעון בפירוש לא חיפש עיכובים וקנסות בדרך הביתה.
כך ישב והמתין לרמזור שיתחלף ובינתיים ניסה להחליט - האם כדאי שימשיך ישר ויפנה ימינה בצומת הבא, או אולי יפנה ימינה כבר כעת, ימשיך שמאלה אל הרחוב המקביל ויגיע לאותה נקודה? ובמילים אחרות, האם לנסוע לאורך שתי צלעות סמוכות זו לזו של ריבוע או דווקא לאורך שתי הצלעות האחרות שלו. לא שהיה הבדל גדול. בדרך כלל העדיף גדעון לנסוע ימינה ולקצר כי שם לא היה רמזור. אבל אם משום כך לא יוכל לפנות חופשי שמאלה, יגלה באיחור שדווקא בזבז זמן במקום להרוויח אותו.
הרמזור חזר להאיר שוב בירוק. גדעון החליט ונסע ישר. בצומת הבא פנה ימינה והמשיך לנהוג אל ביתו.
הכל קרה בבת-אחת. גדעון נמצא אותה שעה במרחק של שני רחובות מהרחוב בו גר. הוא נסע לאורך רחוב דו-סיטרי צר כשלפתע, בין שתי מכוניות חונות מימין, התעופף כדור משחק מהמדרכה אל הכביש. בעקבותיו הגיח ילד בן שש בריצה מטורפת בלי להביט לצדדים והתכופף להרים את הכדור. גדעון ההמום פעל בלי לחשוב. רגלו ניחתה בכוח על דוושת הבלם, אך גם כשלחץ עליה בפראות, ידע שאין לו שום סיכוי לבלום את המכונית בטרם ידרסו גלגליה את הילד. במקביל, בתנועה אינסטינקטיבית, סובב את ההגה שמאלה וניסה לעקוף את הילד המבוהל. כאן הצליח יותר. המכונית חלפה קרוב-קרוב לילד, עברה אל המסלול הנגדי ושפשפה מכונית אדומה שבאה ממול. חבטת השפשוף העזה סחטה את האוויר מריאותיו של גדעון. כמי שכפאו שד יצא ממכוניתו וסקר אותה. השפשוף גרם לפח בדלתות השמאליות של המכונית שלו לשקוע עמוק פנימה וגם הכנף האחורית שקעה מעט. למכונית האדומה האיר המזל פנים עוד פחות. הכנף הקדמית של המכונית האדומה פגעה במכוניתו של גדעון, וכתוצאה מכך התעקמה הכנף האדומה לגמרי לתוך הגלגל. גדעון לא היה צריך להיות מומחה גדול כדי להבין שהמכונית האדומה תוכל להגיע למוסך רק באמצעות גרר.
"אידיוט! מופרע! חמור! מה עשית? למה סטית לתוך המכונית שלי?" צרח הנהג השני, גבר שמן ואדום פנים שכעסו גרם לו להסמיק עוד יותר. "מה קרה לך? נרדמת באמצע הנהיגה או מה? תִראה מה עשית למכונית שלי!"
"אני... אני מצטער," מלמל גדעון שעדיין נמצא במצב של הלם קל. "אבל זה לא אני אשם. זה הילד. הוא קפץ לי מתחת לגלגלים והייתי חייב לשבור שמאלה כדי..."
"מה אתה מבלבל את המוח?" צרח השמן. "איזה ילד, איזה?"
"הילד הזה..." גדעון סובב את ראשו והצביע על הכביש הריק. הילד כבר לא היה שם, וגדעון יכול היה לראותו אותו רץ בכל כוחו משם והלאה כשהכדור אחוז בחוזקה בידיו הקטנות. "הילד כבר ברח..." ניסה שוב ושינה את דעתו. עדי ראייה אין לו, והרי בסך הכל לא נגרם נזק קטלני. הביטוח יכסה את הפחחות והצבע של שתי המכוניות. "בסדר," החליט. "נניח שאני אשם בתאונה. דבר ראשון תירגע."
השמן לא כל כך נרגע אבל הנמיך את קולו לנימת דיבור נסבלת. השניים הראו זה לזה את פוליסות הביטוח שלהם והחליפו פרטים. בדיוק כשסיימו, חלפה במקום ניידת משטרה. מתוכה יצא שוטר והורה לשניים להזיז מיד הצידה את מכוניותיהם. גדעון החנה את מכוניתו, ואחר-כך חזר וסייע לשמן לדחוף את זו שלו אל המדרכה שממול. השוטר התעניין לדעת אם יש נפגעים בתאונה. השניים אמרו שאין. השוטר המליץ להם לסיים ביניהם את הפרשה ללא התערבות המשטרה וחזר לניידת שנסעה לדרכה.
גדעון נפרד מהשמן שעדיין היה נסער. אפילו הציע לו להסיע אותו לאן שהוא צריך, אך השמן השיב בגסות שמסוכן לנסוע עם גדעון באותה מכונית, ובכל מקרה הוא צריך קודם להודיע לחברת הגרירה שלו. גדעון בלע את העלבון בלא להגיב, נכנס למכוניתו ונהג אל ביתו. שארית הנסיעה לאורך שני הרחובות עברה ללא בעיות. גדעון החנה את מכוניתו בחניה המקורה שלו ובדק שוב את הדלתות הפגועות. ברור היה לו שאת היום החופשי שממתין לו מחר ייאלץ לבלות במוסך.
הוא המתין למעלית ועלה לדירתו. הוציא את המפתחות שלו מכיסו ופתח את דלת הכניסה. כשנכנס לדירה, שמע את המים זורמים באמבטיה. בתיה ודאי נמצאת שם ומתקלחת. חיוך קל עלה על שפתיו של גדעון כשצעד על קצות אצבעותיו אל חדר השינה. תכף יכין לה הפתעה מקפיצה. חדר השינה לא היה מסודר, הסדין על המיטה היה מקומט וחצי שמיכה גלשה על הרצפה. גדעון התעלם מכך ונכנס אל חדר האמבטיה הצמוד לחדר השינה. בגלל רעש המים הזורמים, לא הרגישה בו בתיה אלא כשפתח את דלת המקלחון. צריחת בהלה נפלטה מפיה.
"בתיה, תירגעי!" נבהל גדעון. "למה את חיוורת כל כך? זה אני, גידי."
"אה, זה אתה?" נשפה אשתו. "ואני חשבתי ש... לא הבנתי איך מישהו היה יכול להיכנס... מה אתה עושה פה? לא היית צריך לחזור מחר?"
"הייתי, אבל הקדימו לי ביום," הסביר בעלה. "אז החלטתי לעשות לך הפתעה."
"ועוד איזו הפתעה," רטנה בתיה. "כמעט חטפתי התקף לב. אתה מכיר אותי ויודע שאני שונאת הפתעות ספונטניות. אולי אמירה אהבה הפתעות כאלה. אני לא! היית צריך לטלפן אליי לפני שיצאת לדרך."
"כנראה שבאמת הייתי צריך," הודה גדעון. "ואל תזכירי את אמירה. סיכמנו שהעניין הזה מת ולא נחזור לדון בו. תגידי, לְמה התכוונת כשאמרת - 'אה, זה אתה?' מי זה היה יכול להיות אם לא אני?"
"המאהב הסודי שלי," צחקה בתיה. "איזו מין שאלה אתה שואל? לרגע חשבתי שגנב פרץ לדירה. כל כך נבהלתי. להיתפס על-ידי גנב כשאני במקלחת... לפני עשר דקות חזרתי הביתה מהעבודה והרגשתי שאני מוכרחה דבר ראשון להתקלח."
"חשבתי שדווקא קמת מהשינה," הצטרף גדעון לצחוקה. "הסדין שעל המיטה מקומט לגמרי."
"כן, אני יודעת," הסבירה בתיה. "בבוקר קמתי ברגע האחרון ולא היה לי זמן לסדר את המיטה. מה יש? הרי לא היית בבית אז לא חשבתי שזה ישנה משהו."
"מנצלת את העובדה שאני לא בבית, הא?" העיר גדעון. "כשאני בבית, אף פעם לא קרה שלא סידרת את המיטה אחרי שקמנו בבוקר, אפילו אם קמנו ברגע האחרון. את מסודרת יותר מדי. טוב, לא חשוב. העיקר שאני פה. גם אני רוצה להתקלח ואחר-כך, למרות שאני מת מעייפות, אפשר לארגן משהו משותף..."
"לא בא בחשבון," סירבה. "אני לא... אני צריכה ללכת. קבעתי עם שתי חברות ואני בטח כבר מאחרת. אתה מוכן להיות חמוד ולהושיט לי את המגבת?"
גדעון נשך את שפתיו בכניעה. היא אפילו לא ניסתה לשנות את התוכניות שלה. הוא הושיט לה את המגבת ואחר-כך התקלח, התלבש ויצא אל חדר השינה. לשמחתו גילה שהסדין הוחלף בסדין נקי. כשרצה להודות לבתיה, שמע את דלת הכניסה נטרקת וננעלת. גדעון נשכב על גבו ועצם את עיניו. לאחר הנסיעה הארוכה, היה כיף להתפרקד כך ולעבור לאט-לאט אל ממלכת החלומות. איזו נסיעה. חבל רק שנגמרה בפח מקומט. גדעון נזכר לפתע ששכח לספר לבתיה על התאונה וניחם את עצמו שחדשות כאלו אפשר גם לדחות. התאונה! הרסה לו את כל היום. לולא התאונה היה זה יום מושלם! הכל בגלל שהחליט לנסוע ישר ברמזור ההוא. לו היה מחליט כהרגלו לפנות ימינה, כל זה לבטח לא היה מתרחש. לו רק יכול היה להחזיר את הגלגל לאחור...
"היית רוצה לנסות שוב, מה?" הקול ניסר במוחו והותיר אותו ער והמום. "היית רוצה לחזור אל הרמזור ולנסוע ימינה, נכון?"
"אני ישן. זה בטח חלום!" חלפה המחשבה במוחו, אך הקול התעקש - "זה אינו חלום. כשלמישהו קורה תאונת דרכים על הכביש, הוא מיד חושב: 'הרי יכולתי לנסוע קצת אחרת ואז זה לא היה קורה'. ובכן, אתה עומד לקבל את ההזדמנות לפנות ימינה ברמזור!"
זה לא היה חלום. משהו בלתי אפשרי קרה וגדעון מצא לפתע את עצמו יושב במכוניתו כשרגלו לוחצת על דוושת הבלם והוא ממתין בקוצר רוח לרמזור שיתחלף לירוק. בינתיים ניסה להחליט - האם כדאי שימשיך ישר ויפנה ימינה בצומת הבא, או אולי יפנה ימינה כבר כעת, ימשיך שמאלה אל הרחוב המקביל ויגיע לאותה נקודה? ובמילים אחרות, האם לנסוע לאורך שתי צלעות סמוכות זו לזו של ריבוע או דווקא לאורך שתי הצלעות האחרות שלו. לא שהיה הבדל גדול. בדרך כלל העדיף גדעון לנסוע ימינה ולקצר כי שם לא היה רמזור. אבל אם משום כך לא יוכל לפנות חופשי שמאלה, יגלה באיחור שדווקא בזבז זמן במקום להרוויח אותו.
הרמזור חזר להאיר שוב בירוק. גדעון פנה ימינה. הצומת הבא לא היה מרומזר והוא פנה שמאלה רק לאחר שהצומת התפנה. אמנם בזבז שניות מיותרות, אך מה בכך? הוא המשיך לנסוע בכיוון לביתו.
הכל קרה בבת-אחת. גדעון נמצא אותה שעה במרחק של שני רחובות מהרחוב בו גר. הוא נסע לאורך רחוב דו-סיטרי צר כשלפתע, בין שתי מכוניות חונות, התעופף כדור משחק מהמדרכה אל הכביש. בעקבותיו הגיח ילד בן שש בריצה מטורפת בלי להביט לצדדים והתכופף להרים את הכדור. גדעון ההמום פעל בלי לחשוב. רגלו ניחתה בכוח על דוושת הבלם. למזלו היה רחוק מהילד והיה לו מספיק זמן לבלום את המכונית בטרם ידרוס את הילד. כמובן, לו הגיע לכאן שלוש שניות מוקדם יותר, היה נאלץ לשבור את ההגה שמאלה והיה עלול להיכנס במכונית האדומה שנסעה במסלול הנגדי ולגרום לתאונת דרכים.
גדעון הוציא את ראשו מחלון מכוניתו וצעק על הילד המבוהל. לאחר מכן המשיך לנסוע אל ביתו והחנה את מכוניתו בחניה המקורה שלו. המתין למעלית ועלה לקומה בה גר. בשקט פתח את הדלת ונכנס לדירתו. מעניין אם בתיה כבר חזרה מהעבודה. כן, היא חזרה! יכול היה לשמוע אותה משוחחת בטלפון בחדר השינה. ובכן, מצפה לה הפתעה לראות אותו בבית עשרים וארבע שעות לפני הזמן.
גדעון עצר לפני הדלת הפתוחה של חדר השינה ולפתע שוב לא היה נינוח. הקול הגברי שנשמע מהחדר לא היה יכול לבקוע משפופרת הטלפון. גבר זר נמצא בחדר השינה יחד עם בתיה. גדעון הנדהם הקשיב ופניו החווירו.
"זה היה נהדר בשביל פגישה חד-פעמית ראשונה ואחרונה, מוקי," צִחקקה בתיה. "חבל שאתה לא יכול להישאר עוד קצת."
"מה אפשר לעשות אם אני צריך לחזור עוד מעט לאשתי?" הגיב הגבר. "לצערי אין לי כל כך הרבה זמן כמו שיש לך כשבעלך רחוק מכאן... אה!" נפלטה מפיו צעקה כשהבחין בגדעון שעמד כעת בפתח חדר השינה.
"מה קרה?" נבהלה בתיה ועקבה בעיניה אחר מבטו המבוהל של מוקי. כשראתה את בעלה, החווירה וכמעט התעלפה.
"גידי!" צרחה. "מה... מה אתה עושה בבית? הרי היית צריך לחזור מחר..."
"ואיזה מזל שחזרתי היום ועכשיו," נהם גדעון בזעם. "ככה לפחות למדתי איך נראה הפרצוף האמיתי שלך. איך את לא מתביישת? ועוד במיטה שלי? ותפסיקי כבר לנסות וליישר את הסדין שקימטתם. זה לא ישנה את מה שעוללת. הדם עולה לי לראש רק מהמחשבה שהייתי עלול לחזור הביתה רבע שעה יותר מאוחר והייתי מחמיץ את המחזה המביש הזה. קדימה, צא מהמיטה!" פנה אל מוקי. "אני מעדיף להכות אותך כשאתה על הרגליים שלך. ככה זה יהיה מכובד יותר."
"שלא תעז לגעת בו!" צרחה בתיה בבהלה. "הוא לא אשם. רק אני. וגם אני לא אשמה אלא אתה! מאז שתפסתי אותך במיטה של אמירה, החלטתי שיבוא יום ואחזיר לך באותה צורה, והיום הזה הגיע היום..."
"אמירה?" נדהם גדעון וזעמו התחלף בהרגשת תבוסה. "מה היא שייכת לעניין? זה היה מזמן וקרה רק בגלל שהיא היתה קודם החברה שלי, עוד לפני שהכרתי אותך. כבר אמרתי לך אז שכאשר נפגשתי איתה שוב לאחר שכבר הייתי נשוי לך, לא יכולנו להתאפק ו..."
"אז מה אם זה היה מזמן?" צעקה בתיה. "העיקר שכעת אנחנו תיקו!"
"טוב, אם זה ככה," אמר גדעון המבולבל.
"זה בדיוק ככה!" הודיעה לו אשתו בתקיפות.
גדעון המובס המתין בסבלנות עד שאשתו ליוותה את מוקי אל הדלת ונעלה אותה מאחוריו. אחר-כך חזרה אל חדר השינה והחליפה את הסדין.
"חבל שלא יכולת להתעכב עוד קצת בדרך הביתה," אמרה לבעלה. "זה היה חוסך... מה זה? מה אתה עושה?"
"אני? אני הולך לשכב קצת," החליט גדעון. "הנהיגה הארוכה התישה אותי והאירועים בחדר השינה פגעו לי במצב-הרוח. אני אשכב לי ואחשוב בשקט על מה שקרה. אולי כשאצא מהמיטה, אוכל להשתלט טוב יותר על הסערה המשתוללת במוח שלי."
והוא נשכב ועצם את עיניו בחולשה מדכאת. כמו מתוך חלום שמע כיצד בתיה עוזבת את הדירה בטריקת דלת. האם יוכל להמשיך ולחיות לצידה לאחר מה שעוללה לו? נכון שגם הוא עולל לה את זאת בעבר, אך הרי עשה זאת פעם אחת ובנסיבות מיוחדות. נכון, גם בתיה עשתה את זה פעם אחת, אבל האם הוא יוכל לסמוך עליה שלא תעשה זאת שוב בעתיד מאחורי גבו? כמובן, אילו לא ידע, היה הכל נראה אחרת. אבל כעת הוא יודע. הכל בגלל שהחליט לפנות ימינה ברמזור ההוא. לו היה מחליט דווקא לנסוע ישר, הגילוי לא היה מתרחש. לו רק יכול היה להחזיר את הגלגל לאחור...
"להחזיר את הגלגל לאחור, מה?" הקול שניסר כעת במוחו, הותיר אותו מופתע והמום, והוא נזכר בבת-אחת גם בפעם הראשונה ובתאונה. "אך הרי כבר החזרת את הגלגל לאחור. בפעם הראשונה נסעת ישר ברמזור ובפעם השנייה פנית ימינה. אין יותר אפשרויות. עליך לבחור. בעוד רגע תעמוד שוב מול הרמזור כשאתה יודע מהן שתי האפשרויות. יהיו לך שניות ספורות להחליט. אם תיסע ישר, תסתבך בתאונה אך תאחר להגיע הביתה. אם תפנה ימינה, תגיע הביתה בשלום אך תגלה את הגבר הזר בחדר השינה שלך. יהיה עליך להחליט איזה מצב עדיף לך, וכשתחליט, תקבע את עתידך באופן סופי ומוחלט. כמובן, ברגע שתתחיל לנסוע, תשכח את כל מה שקרה החל מהרגע בו הגעת לרמזור בפעם הראשונה. תישאר לך רק הפעם השלישית, ועבורך היא תהיה גם היחידה..."
הקול במוחו של גדעון נדם ולפתע מצא את עצמו יושב במכוניתו כשרגלו לוחצת על דוושת הבלם והוא ממתין בקוצר-רוח לרמזור שיתחלף לירוק. בינתיים ניסה להחליט - האם כדאי שימשיך ישר אל התאונה, או אולי יפנה ימינה, וילכוד את אשתו עם הגבר ההוא? בבהלה נוכח לדעת שאינו מסוגל להחליט בין שתי האפשרויות הגורליות. איזו מהן עדיפה יותר? פתאום קלט שאם היתה זו מעידה חד-פעמית של בתיה ויותר היא לא תחזור על כך, הרי מוטב שהוא לא יגלה את האמת והם יוכלו להמשיך ולחיות יחד ללא צללים הרובצים על נישואיהם. זהו. עדיף כך עבור שניהם! גדעון החליט לנסוע ישר אל התאונה ואל העיכוב והיה שלם עם עצמו.
הנהג שמאחוריו צפר שוב ושוב בזעם. אור ירוק! זמן ההתלבטות של גדעון הסתיים. בביטחון לחץ על דוושת הגז ובבת-אחת נמחקו ממוחו שתי האפשרויות הקודמות כאילו לא התרחשו כלל. המכונית זינקה קדימה, ורק כשיצא מהצומת, גילה גדעון שבהיסח דעת ומתוך הֶרגל סובב את ההגה ופנה ימינה.
ללא היסוס עצר את המכונית ליד המדרכה במקום אסור לעצירה. ליבו הלם בפראות. האם נדמה לו, או שאכן הוא עומד בפני תגלית חשובה שתקבע את עתידו ואת המשך חייו המשותפים עם בתיה. מעניין מה תגיד אשתו כשייכנס הביתה בלי הודעה מוקדמת ויפתיע אותה עשרים וארבע שעות לפני הזמן.
חנות למכשירי כתיבה משכה את תשומת ליבו. מסתבר שעצר בדיוק ליד הפתח שלה. רק כעת נזכר שכלל לא קנה עיתון באותו יום. כמובן, יתכן שבתיה קנתה, אך מה אם היא שכחה? הוא לחץ על המאותת האוטומטי של המכונית ומיהר אל החנות. חטף גיליון של עיתון יומי, שילם עבורו ורץ חזרה אל מכוניתו, מקווה שלא ימצא לידה שוטר. כל כך מיהר, שיצא מהחנות בחיפזון ובלי להביט לצדדים והתנגש בכוח באשה שצעדה ברחוב.
"היי! מה יש לך? למה אתה לא מסתכל לאן שאתה הולך?" אמרה בכעס. הוא רצה לענות לה, התחרט ופער את פיו. האשה כבר המשיכה בדרכה כשגדעון הנדהם התאושש ומיהר אחריה.
"אמירה!" קרא כשהשיג אותה. "זו את?"
האשה הסתובבה והביטה בו בתימהון. "גידי?" שאלה כשזיהתה אותו. "בחיי. לא הייתי... אני לא מאמינה. זה באמת אתה. כמה זמן כבר לא ראיתי אותך? הרבה שנים."
"כן. הרבה שנים, אבל את לא השתנית בכלל," השתפך גדעון. "מה את עושה פה?"
"במקרה עברתי בסביבה הזו," הסבירה. "השתדלתי להתרחק מכאן מאז שאשתך תפסה אותנו על חם. לא רציתי להרוס לך את הנישואין. אבל למה לדבר על מה שקרה אז? ספר משהו. מה עובר עליך כעת?"
גדעון רצה לענות אך לא הצליח להוציא הגה מפיו. האמת היכתה בו. אמירה - האשה שמעולם לא חדל לאהוב. יצאו יחד חמש שנים וכולם היו משוכנעים שיתחתנו. היה מאוהב בה וגם היא אהבה אותו. אבל חייהם המשותפים הושפעו מהאופי ההפכפך והרגשני שלה ומהספונטניות שאפיינה את חייה. יום אחד עבר חתול שחור ביניהם. הריב גרם לשבר בלתי ניתן לאיחוי ביחסיהם והם נפרדו בפיצוץ. גדעון הכיר את בתיה שקסמה לו בגלל ההיגיון השכלי והמתוכנן שהפגינה, ונשא אותה לאשה. לאחר שנתיים פגש במקרה באמירה. רק אז גילה שתשוקתו אליה לא גוועה והוא לא יכול היה לעצור בעצמו. כמובן, באשה כמו בתיה לא ניתן היה לשטות והיא קראה בו כבספר פתוח ואילצה אותו להודות. גדעון ירד על ברכיו ובתיה סלחה לו בתנאי שלעולם לא ייפגש עוד עם אמירה. ללא היסוס הבטיח אך את אמירה לא שכח. אמירה היתה זו שהבינה מה עלול לקרות אם תמשיך לשמור איתו על קשר ולכן נעלמה מחייו.
וכעת היא עומדת מולו, נפלאה כמו תמיד. כיצד יכול היה להמשיך ולחיות עם בתיה? נכון שהיו להם נישואים יציבים, אך האם אהב באמת את האשה קרת-הרוח והקרייריסטית שאפילו את האהבה הפכה לתכנון מדעי? תמיד שלטה בחייו ותכננה אותם עבורו. עד כדי כך הגזימה, שלמרות שלא היה לה רשיון נהיגה, היתה זו היא שקנתה את המכונית שלהם...
המכונית! בבהלה הביט לעברה. מאוחר מדי. השוטר כבר רשם את מספר המכונית על הדו"ח וסירב לבטל אותו. גדעון התחנן לשווא. אמירה הנבוכה הצטרפה אליו וניסתה להרגיע אותו.
"אתה נוסע?" שאלה באכזבה כשפתח את דלת המכונית.
"כן," אמר כמובן מאליו ובבת-אחת הוסיף - "היי, רוצה טרמפ?"
היא בהחלט רצתה ומסרה לו את כתובתה. רק אז שמע מפיה שהיא עדיין רווקה פשוט מפני שטרם מצאה גבר שישתווה לו. דבריה הלהיטו אותו עד ששכח הכל. רק אל אמירה השתוקק כעת. ומה עם בתיה? הוא חש שהוא מפסיד משהו חשוב בגלל שלא נסע ישר הביתה אל אשתו ובמקום זאת שינה כיוון אל ביתה של אמירה. לא! שום דבר לא יכול להיות חשוב יותר מפגישתו המחודשת עם האשה שאהב. והרי בתיה אינה מצפה לבואו עד מחר, ובינתיים יוכל לבלות יחד עם אמירה ולעשות סדר במחשבותיו.
וגדעון ידע פתאום שלא יתקשה להחליט את ההחלטה הנכונה. ככלות הכל, אין צורך דווקא בקול פלאי המנסר בראשו. קיימת דרך טבעית לתקן את טעויות העבר גם בלי להחזיר את הגלגל לאחור...

הערה: למען הסר ספק, הרעיון שעליו מבוסס הסיפור הוא רעיון מקורי שלי. הסיפור הקצר "גלגל חוזר" פורסם בשבועון לאשה בינואר 1991. הסרט המצליח שהתבסס על רעיון דומה הגיע לבתי-הקולנוע בשנת 1998.

                                                                                                                                חזרה למסך הקודם