ב ר י   פ ר י ג ת
סופר ומתשבץ
ס י פ ו ר   ק צ ר    ל מ ב ו ג ר י ם

סיפור קצר שפורסם בשבועון לאשה                                                                  חזרה למסך הקודם

ק י ד ו ש   ל ב נ ה

הסמנכ"ל עמד על הבמה באולם הקטן, סקר את שלושת תריסרי האנשים היושבים מולו והמשיך: "וכפי שכבר ציינתי, זכתה החֶברה שלנו להצלחה גדולה ולרווח כספי נכבד כתוצאה מהשלמת הפרוייקט הענק. ארבעת האחראים על הפרוייקט ביצעו עבודה קשה ומסורה. הם עמדו בלוח הזמנים הצפוף, למרות מחסור בכוח אדם ותוך השקעת שעות נוספות רבות ללא תמורה כספית. עבודתם ראויה להערכה רבה וההצלחה שלהם תפְתח כעת בפנינו שוק חדש ומבטיח. הנהלת החברה החליטה, בעקבות המלצתי, להעניק סוף שבוע זוגי בבית-מלון לכל אחד מהארבעה..."
הוא המשיך ודיבר וארנון הקשיב רק למחצה. הרעיון מצא חן בעיניו. סוף שבוע בבית-מלון עם דפנה יתקבל בברכה. בשבועות האחרונים היה עסוק כל כולו בעבודה ודפנה קיטרה בעדינות שהוא אינו מקדיש לה מספיק זמן. אומנם הבינה עד כמה חשוב לו הפרוייקט, אך ברור שלא היתה מרוצה מכך שעיקר הנטל מועמס עליה. בסוף החודש הם מתחתנים ודפנה טיפלה בכל הפרטים הקטנים במקום שיעשו זאת יחדיו. נכון שכעת יקבל העלאה במשכורת והם יוכלו להחזיר ביתר קלות את ההלוואות שלקחו, אך בינתיים עשתה לו דפנה פרצופים פה ושם והוא שמח שיוכל לפצות אותה במשהו מוחשי יותר. זה דווקא רעיון! סוף שבוע בבית-מלון כהכנה לסוף שבוע נוסף בבית-מלון בירח-הדבש.
ביום חמישי בצהריים הגיעו ארבעת הזוגות לבית-המלון המפואר. החֶברה לא קימצה מעולם באיכות הפרסים שהעניקה לעובדיה המצטיינים. ארנון הגיע עם ארוסתו, ארז צירף את חברתו הנוכחית ועמית ויוסי באו עם נשותיהם. ארבעת החברים לעבודה הסתדרו ביניהם בדרך כלל - תוצאה של עבודה משותפת שקשרה ביניהם קשרי ידידות עמוקים. הם לבטח יוכלו לעשות חיים יחד עד שיעזבו במוצאי-שבת.
דפנה וארנון נכנסו לחדרם. ארנון זינק על המיטה, נחת על גבו ונאנח בתענוג. דפנה פתחה את המזוודות והחלה לתלות את הבגדים.
הטלפון צלצל. דפנה וארנון בהו בו.
"זה בטח ארז," נהם ארנון בהבנה. "הקוץ ב... הזה לא יכול להתאפק עד שנרד למטה ומוכרח לטלפן אלינו לחדר."
"אז אל תרים," הציעה דפנה שסיימה לתלות את הבגדים, אך ארנון כבר הצמיד את השפופרת לאוזנו, הקשיב לרגע ופניו הרצינו.
"בשבילך," אמר לדפנה. "אמא שלך."
דפנה החווירה ומשכה אליה את השפופרת. זוויות פיה צנחו כשהאזינה לקול הנרגש שפטפט בעוצמה מן הצד השני. לאחר רגע ארוך הפליטה - "בטח שאבוא מיד!" התעלמה משטף הדברים שבא בתגובה וטרקה.
"מה קרה?" נבהל ארנון.
"אבא שלי," אמרה דפנה ויצאה מהמיטה, מתחילה להתלבש בחיפזון. "חטף התקף לב. לקחו אותו בניידת טיפול נמרץ לבית-חולים ואמא היסטרית לגמרי. זה כבר התקף הלב השלישי שלו בשנים האחרונות. אני מצטערת, ארנון. אני מוכרחה לרוץ לבית-חולים."
"בטח," הסכים ארנון. "חכי, אני בא איתך."
"מה פתאום?" התנגדה. "בשביל מה? מה אתה תעשה בבית-חולים? אתה תישאר פה. זכית בפרס, אז למה שלא תנצל אותו?"
"אבל..." החל למחות.
"בלי אבל!" קטעה אותו בפסקנות. "לא תהיה פה לבד. יש עוד שלושה זוגות ותוכל להסתדר גם בלעדיי. צ'או!" והיא נשקה לו ועזבה את החדר.
ארנון המאוכזב צנח שוב על המיטה הכפולה וריחם על עצמו שייאלץ לישון בה לבד. גם כן סוף-שבוע. שלושת חבריו נמצאים עם בנות-זוגם והוא נשאר בלי דפנה. מה יוכל לעשות איתם? להיות גלגל חמישי בעגלה? איזה טמבל הוא. היה עליו להתעקש וללכת עם דפנה ולעזאזל הפרס.
התקרבה השעה בה קבעו הארבעה להיפגש בלובי. ארנון ירד בדיוק בזמן וכמובן שהקדים. יכול היה לתאר לעצמו מה עושים כעת האחרים כשאינם לבד. המחשבה על כך גרמה לו להרגשת מועקה והוא הזמין וחיסל כוס משקה חריף שחיממה את קיבתו ושיפרה מעט את הרגשתו. בינתיים החלו חבריו להגיע. ארז וחברתו ירדו אחרונים ועל פניהם המצוברחים נראה בבירור ששעות אחר הצהריים לא עברו עליהם בהסכמה. ארז היה טיפוס רגזן וקצר-רוח שפעל מיד והתחרט עוד יותר מהר. כתוצאה מכך החליף בחורות לעיתים קרובות ולמרות אופיו מעולם לא סבל ממחסור. ארבעת החברים לעבודה התיישבו סביב שולחן אחד והחלו לשוחח בענייני עבודה. שלוש הנשים תפסו שולחן סמוך ודיברו על נושאים אחרים. ארנון יכול היה רק להצטער על שדפנה איננה כעת פה אִיתן.
לאחר כעשר דקות ניגשה אשתו של עמית אל ארבעת הגברים והודיעה להם ששלוש הנשים מתכוונות לצאת מבית-המלון לטיול בלי הגברים. יוסי ועמית מחו מיד, אך הושתקו.
"אנחנו ממילא לא חסרות לכם כעת," אמרה הדוברת של השלוש. "כבר הבנו שאתם תמשיכו לעבוד גם פה ואנחנו ננצל את הפרס שלכם." והן יצאו החוצה, מתלוצצות ומרוצות. האווירה בין הארבעה הפכה בבת אחת לרצינית וכבדה. עמית החל לקטר ויוסי החמיץ פנים כשחשב בקול על מה שיקרה לכמות החיובים בכרטיס האשראי של אשתו. ארנון החל להשתעמם. כל עוד דיברו על העבודה, שכח מהצרה האישית שלו, אך כעת נזכר בה אפילו יותר. לבסוף נשבר לו. קם והודיע שהוא עולה לחדרו עד ארוחת הערב. ארז בחר לעשות כמוהו. השניים האחרים היססו לרגע והחליטו לצאת כדי לנסות ולאתר את הנשים.
ארנון נכנס לחדר, פשט את בגדיו ונותר בתחתוניו. הוא הדליק את הטלוויזיה, השתרע על גבו והחל לצפות בסרט מזדמן שכבר הגיע לאמצע. למרות שהיה עליו להשלים מידע רב, שקע ארנון עד מהרה בעלילה ושכח את כל השאר. תמיד היה מכור לסרטים ולפחות מהבחינה הזו לא ישעמם לו.
דלת החדר נפתחה. ארנון הסיר את מבטיו מהמסך הקטן והביט בשמחה אל דפנה הנכנסת.
זו לא היתה דפנה. היתה זו חדרנית צעירה שנכנסה לחדר. כשראתה את ארנון, נתקעה במקומה במבוכה.
"אוי, אני מצטערת," התנצלה. "אני לא ידעתי שאתה בחדר. אני אבוא אחר-כך לסדר אותו."
ארנון סקר אותה בעניין. חדרנית מלאת-גוף וחמודה שלא עשתה רושם של בחורה פיקחית במיוחד.
"זה בסדר," אמר לה. "את יכולה לסדר את החדר כבר עכשיו." הוא הבחין במבטיה ורק אז נזכר בפרטי הלבוש הנוכחי שלו והסמיק.
"אני כבר מתלבש," הודיע.
"מצדי אתה יכול להישאר ככה!" הפתיעה אותו. "העיקר שתרד מהמיטה כדי שאני אוכל לסדר אותה."
ארנון הרגיש כיצד הדם משתולל בעורקיו. האם הבין נכון את הרמז שקיבל מהחדרנית? אבל מה עובר לו בראש? הרי הוא עומד להתחתן בעוד שבועיים. מאידך הוא עדיין רווק. לו היתה פה דפנה, היה מעדיף אותה, אבל רק החדרנית נמצאת כאן כעת. פתאום נזכר באירוע שהתרחש לפני מספר חודשים בשבוע שלפני חתונתו של עמית. עמית קיטר שאחרי שיתחתן, שוב לא יוכל להתפרפר. הם החליטו לעזור לו ויומיים לפני נישואיו ארגנו לו בחורה. עמית המרוצה התחתן ויותר הם לא דיברו על כך. אשתו של עמית לא היתה סולחת להם. ומה בקשר לארנון עצמו? מדוע לא יוכל הוא לחקות את עמיתו? אפילו אינו נזקק לעזרה מחבריו. כך שלא רק שהוא לא התלבש, הוא גם לא ירד מהמיטה.
למרות האירוע המלהיט בחדרו, הגיע ארנון ראשון גם לארוחת הערב. עמד בחוץ והמתין לחבריו כדי שהמלצרים לא יתקעו אותו כמילוי לשולחן אחר. השבעה התיישבו אל שולחן לשמונה, דבר שהזכיר שוב לארנון את היעדרה של דפנה ואת העובדה שהוא נמצא לבד בבית-המלון.
המשך הערב היה משעמם והדכדוך שב והשתלט עליו. לאחר הארוחה התפזרו כולם. הנשואים הלכו לטייל וארז וחברתו עלו לחדרם. ארנון סרב להצעתם של עמית ויוסי להצטרף אליהם לטיול וכפיצוי קנה לעצמו כרטיס למשחק בינגו בבית-המלון. כשהגיע תור הפרס הגדול, התחיל המזל להאיר לו פנים. בזה אחר זה הוכרזו המספרים שהופיעו בריבוע שבידו. הפרס - כרטיס טיסה זוגי לרומא - עמד להיות שלו. איזה המשך ירח-דבש יוכל לעשות עם דפנה. כעת היה רק מספר אחד חסר לו ודווקא המספר הזה סירב להופיע. ישב על קוצים והמתין בקוצר-רוח, כשאז קם מישהו מהשורה שלפניו, צרח בשמחה - "בינגו!" זינק לבמה והכניס לכיסו את המעטפה היקרה.
ארנון חזר לחדרו במצב-רוח עגום. צפה בתוכנית טלוויזיה ואחריה בסרט נוסף ונרדם מול המסך הפתוח. להפתעתו ישן היטב והתעורר בשעה מאוחרת. אם לא ימהר לרדת לחדר האוכל, יחמיץ את ארוחת הבוקר. בעצם, לא כל כך התחשק לו לאכול. החליט שימתין לארוחת הצהריים כשהטלפון צלצל.
"ארני? זו דפי!" שמע את קולה של ארוסתו. "אני מקווה שלא הערתי את הבטלן הגדול. שמע, בסוף זה לא היה התקף לב, אלא רק משהו קל עם סימנים דומים אבל לא יותר. אבא בסדר גמור ואמא סתם דאגה. אנחנו מחזירות אותו הביתה ומשם אני נוסעת ישר לבית-המלון להצטרף אליך."
ארנון החזיר את השפופרת למקומה בשמחה מתפרצת. זו היתה בשורה נפלאה. ראשית, אביה בסדר, מפני שאחרת היה טקס החתונה עלול להיפגע. ושנית, דפנה חוזרת אליו לכאן. סוף השבוע עדיין בעיצומו וכעת יוכלו לפצות את עצמם על אובדן היום הראשון. פתאום קיבל תיאבון עצום ומיהר להתלבש ולרדת לחדר האוכל. הגיע ממש ברגע הסגירה וזלל כמויות עצומות של לחמניות עם חביתות ועגבניות. אחר-כך עלה חזרה לחדרו, השתרע על המיטה, צפה בסרט משעמם למדי והמתין לבואה של ארוסתו.
כששמע את הנקישות על הדלת, זינק לפתוח ונרתע בהפתעה. בזה אחר זה נכנסו לחדר שלושה ביריונים שדמו זה לזה באופן מדהים. בעקבותיהם בא בחור צנום ובעל לחיים כחושות שסגר את הדלת ונעל אותה.
"מה... מה זה? מה זה צריך להיות?" נדהם ארנון ונסוג לאחור עד שרגליו נתקלו במיטה. "מי אתם? מה אתם רוצים ממני?"
"תכף אתה תדע הכל," אמר הרזה. "תכיר אותם. אלו שלושה האחים שלי" והוא הצביע על שלושת הביריונים שבהו בארנון בשתיקה. "עכשיו ככה. אתמול אחרי הצוהוריים אתה הכנסת את האחות שלנו למיטה הזו פה בחדר. נכון?" את המילה האחרונה הוא צעק.
ארנון הביט בו ללא הגה והצבע נטש את לחייו.
"יופי. אתה אפילו לא אומר שזה לא נכון," שמח הרזה. "טוב מאוד, כי זה יחסוך לנו זמן. הרי ממילא אנחנו יודעים שזה היית אתה. לבנה סיפרה לנו הכל עליכם אחרי שהוצאנו לה קצת את הנשמה."
"תראו, אני חושב שאני יכול לנסות להסביר..." מלמל ארנון בחולשה.
"תגיד לי, אתה מבין מה שאתה עשית?" קטע אותו הרזה בזעם. "כשלבנה נכנסה לחדר הזה, היא היתה בתולה. יש לך מושג מה שזה אומר?"
"היא לא היתה בתולה!" התפרץ ארנון. "אני בטוח בזה."
"אתה אל תגיד לנו מה היא היתה," הרים הרזה את קולו. "אצלנו נהוג שנערה מגיעה בתולה לחופה. אתה חיללת את הכבוד שלה. שום גבר לא ירצה להתחתן עם האחות שלנו."
רק כעת תפס ארנון שהסתבך באירוע שהתפתח למשבר חמור. כשמדובר בכבוד, כיצד ניתן לכפר על כך? הם עלולים להרוג אותו ואותה ביחד. רגליו החלו לרעוד והוא התיישב על המיטה. מדוע הסתבך כך? הרי הוא לא התייחס ברצינות לְמה שקרה אתמול בחדר, בייחוד כשברור שאותה לבנה רצתה בכך לא פחות ממנו. אחר-כך לא יכלה לשמור סוד ואמרה מילה מיותרת ואז האחים שלה החלו לחשוד והכריחו אותה לספר הכל וכעת שניהם הסתבכו כהוגן. וכשארנון חשב על כך, הגיע פתאום למסקנה מצפונית שאם היה מסוגל לבגוד בארוסתו ממש לפני החתונה, אולי זה בעצם מגיע לו. בינתיים החלו שלושת הביריונים לסגור עליו בחצי מעגל. הוא נרתע והושיט את ידיו קדימה.
"אל תהרגו אותי," התחנן.
"להרוג אותך?" הופתע הרזה. "השתגעת? אתה תישאר בחיים. אנחנו צריכים אותך חי. אצלנו נהוג שאם גבר מאבד לבחורה את הבתולים שלה, הוא חייב להתחתן איתה. אתה בא איתנו כעת ומתחתן עם לבנה!"
ארנון לא האמין למשמע אוזניו. מה ששמע כעת היה גרוע אף יותר.
"נפלתם על הראש?" צרח. "אבל יש לי ארוסה ואני מתחתן איתה בעוד שבועיים..."
"אתה לא מתחתן בעוד שבועיים עם אף אחת אחרת," השיב הרזה בצעקה. "קדימה, בוא איתנו. הרבי מחכה."
"אני לא בא איתכם לשום מקום," סירב ארנון בתוקף.
"אתה רוצה לעשות את לבנה שלנו אומללה?" שאל הרזה לפתע בקול רך. ארנון בהה בו והלה הסביר - "היא לא תרצה שבעלה יגיע לחופה עם עצמות שבורות. אתה תבוא איתנו מרצונך, או שהאחים שלי יטפלו בך ולא ישאירו לך אף עצם שלמה. קחו אותו!" פקד על השלושה וארנון חש כיצד הם אוחזים בזרועותיו ומניפים אותו באוויר. "אתה תבוא כעת איתנו בשקט ולא תדבר בדרך עם אף אחד," הורה לו הרזה. "ניסיון קטן שלך להזעיק עזרה, ואתה תגלה עם מי יש לך עסק. זותי לא בדיחה, אתה מבין? כשמדובר בכבוד המשפחה, אנחנו רציניים אפילו יותר ממה שבעסקים" והוא העביר אצבע לרוחב צווארו. התנועה החדה ניפצה לרסיסים את שרידי התנגדותו של ארנון שיכול היה לתאר לעצמו במה הללו עוסקים לפרנסתם. הוא החל לצעוד אל הדלת כשהרזה לפניו וביריון בכל אחד מצדדיו האחרים.
צרותיו טרם הסתיימו. ברגע שהדלת נפתחה, עמדה שם דפנה שהרימה את ידה כדי לנקוש.
"הגעתי!" קראה אליו בשמחה ומיד הרצינה. "מי אלו?" שאלה. ארנון רצה לספר לה, אך פתאום הבין שאם יפתח את פיו, מי יודע מה הם מסוגלים לעולל לה כדי לשכנע אותו. ובכלל, מה היא תגיד אם היא תשמע שרק אתמול הצמיח לה קרניים?
"אלו הם חברים שלי," שיקר בקלילות. "אני צריך לצאת איתם לכמה דקות. חכי לי בחדר עד שאחזור."
הרזה הנהן בשביעות רצון והחל ללכת לאורך המסדרון כשארנון והביריונים בעקבותיו. דפנה הביטה בהם בפה פעור, רצתה למהר אחריהם, נמלכה בדעתה, נכנסה לחדר וסגרה את הדלת. החמישה ירדו במעלית, חצו את הלובי ויצאו מבית-המלון כשארנון אינו מוציא הגה מפיו, גם כשראה מרחוק את חבריו. הוא חש מובס ולא השתוקק להילחם. אסון כזה היה יכול ליפול רק עליו. שלושת חבריו נמצאו בבית-המלון בחברת בנות זוגם ורק הוא היה לבדו ולכן הסתבך בצרה. לו רק לא היתה דפנה משאירה אותו לבד. כעת עומדים חייו להיהרס. כיצד יצליח להתחמק מלבנה? האם יוכל להתגרש מהאשה שנכפתה עליו? נכון שהיא נחמדה ומלהיבה ולבטח תהיה בעלת-בית טובה ואמא להרבה ילדים. אך האם זה מה שתמיד חיפש? הוא זקוק לצדו לבחורה אינטליגנטית יותר - למשל דפנה. ובכלל, מה יגידו הוריו כשישמעו שהתחתן בלי נוכחותם לאחר שכבר הזמינו אולם ושלחו הזמנות לכל קרוביהם ומכיריהם? ומה תגיד דפנה שתישאר פתאום בלי בעל? על החלק הזה לא רצה ארנון לחשוב. ברור היה לו שלא משנה מה יקרה בעתיד, את דפנה איבד לעולמים, והדבר הכאיב לו במיוחד.
הביריונים דחפו אותו למושב האחורי של מכונית אמריקאית גדולה והושיבו אותו בין שניים מהם. השלישי התיישב ליד הרזה שנהג את המכונית משם והלאה.
"תגידו, האחות שלכם בכלל מעונינת בי?" ניסה ארנון לאתר דרך חילוץ הגיונית כלשהי.
"מה זה חשוב?" השיב הרזה בעודו נוהג. "מי שואל אותה בכלל? ברגע שהיא נכנסה איתך לאותה המיטה, סימן שהיא בחרה אותך להיות הבעל שלה."
"ואתם חושבים שהרבי יסכים להשיא אותנו בלי שום אישור?" ניסה ארנון שוב.
"אל תדאג לרבי. הוא חבר שלנו ויעשה את מה שנגיד לו," הודיע הרזה אף מבלי שטרח להביט לאחור. "בגלל זה, יותר טוב שלא תנסה לשכנע אותו שאתה לא רוצה להתחתן עם לבנה. אתה תעשה בדיוק את מה שנגיד לך ואתה לא תצטער. לבנה היא בחורה טובה. היא תהיה לך אשה טובה," ניסה לשכנע את ארנון ובלם את המכונית באמצע סמטה צרה.
הביריונים הובילו את ארנון אל דירה בקומה השנייה של הבניין מקולף הטיח. הרזה פתח את הדלת וארנון הוכנס לדירה קטנה. את פניו קיבלה אשה רזה שדמתה מאוד לבן שלה. הרזה הציג את ארנון והאמא התנפלה עליו והחלה לנשק אותו. כשרצה לדחוף אותה ממנו, סימן לו הרזה לשתף פעולה וארנון ספר למעלה מעשר נשיקות רטובות לפני שהרפתה ממנו.
"לבנה, הבאנו אותו," צרח הרזה לכיוון חדר שהדלת שלו היתה סגורה. "את מוכנה?"
"כבר!" השיב קול עמום. הרזה מחא פעמיים כף בשביעות רצון וניגש לחייג. "רבי?" שאל. "החתן הגיע וגם לבנה כמעט מוכנה. אנחנו ניפגש איתך בבית-הכנסת בעוד רבע שעה." והוא טרק. ארנון הביט מסביב בחולשה מסוחררת. הרי לא יתכן שזה קורה לו באמת.
דלת החדר נפתחה ולבנה יצאה החוצה, לבושה בשמלת כלה ונראית מאושרת. אחיה הרזה חייך אליה והצביע על ארנון. לבנה הביטה אליו וסומק הציף את פניה.
"אידיוטים!" צרחה על הרזה. "מי זה? את מי הבאתם לי?"
"מה? מה זאת אומרת?" נדהם הרזה וגירד את ראשו. "הבאנו את זה שהיית איתו אתמול, לא?"
"לא!" צרחה לבנה. "מטומטמים! אפילו בדבר כל כך פשוט אי אפשר לסמוך עליכם? קודם מכריחים אותי להתחתן עם מישהו אחד ובסוף מביאים לי מישהו אחר?"
ארנון ההמום הביט בחדרנית היפה אותה לא ראה מימיו. היא היתה שחורת שיער ודמתה מאוד לאחיה הרזה. היסטריה של שמחה תקפה את ארנון שהחל לצחוק בטירוף. נדרשה סטירה מכף-ידו של הרזה כדי להשתיק אותו.
"תירגע!" צרח עליו הרזה. "בסדר, טעינו. אז מה? זה קורה. אם אתה רוצה, אז אנחנו נסביר לחברה שלך על מה שקרה..."
"אני לא רוצה שום דבר," קפץ ארנון. "מספיק עשיתם לי צרות והוצאתם לי את הנשמה מרוב פחד. איזו הקלה. אפילו עכשיו אני לא מאמין שיצאתי מהעסק הזה בשלום." הוא ראה את עיניו של הרזה ננעצות בו והחיוך נעלם משפתיו. מחשבה מטרידה עלתה במוחו. הם עוד עלולים להחליט שמכיוון שאחותם איבדה את בתוליה והיא חייבת להתחתן היום, אז מוטב שהוא יהיה הבעל מאשר שהיא תישאר ללא בעל בכלל. ללא היסוס זינק אל דלת הכניסה ונעלם בחוץ בטרם יספיקו הביריונים לזוז. למזלו הצליח מיד לעצור מונית והורה לנהג לקחת אותו חזרה אל בית-המלון.
דפנה המתינה לו בחדרם ונפלה אל בין זרועותיו. הם עמדו והתנשקו רגע ארוך ואחר-כך התיישבו.
"מה קרה?" שאלה דפנה בסקרנות. "מי הם היו ולאן הלכת איתם?"
"סתם חברים שהכרתי אתמול בערב כשהייתי פה לבד," שיקר בקלילות. "אבל מה זה חשוב כעת כשאת איתי? אף אחד לא מעניין אותי יותר חוץ ממך." וכשראה שדפנה עדיין סקרנית, שינה מיד נושא - "ומה שלום אביך? ספרי משהו. אין לך מושג כמה דאגתי."
הוא הצליח. דפנה פתחה בסיפור שלה וסיפורו נשכח. אחר-כך ירדו השניים ללובי כדי לנסות ולמצוא את חבריהם. עד מהרה גילו את עמית ויוסי עם נשותיהם והצטרפו אליהם. הנשים שמחו לראות שוב את דפנה והשישה החלו לשוחח ביניהם בהתלהבות. מבטו של ארנון תעה הצידה בעודו מקשיב, כשלפתע גופו נדרך ופיו נפער בתדהמה. בחור רזה חצה את הלובי ומאחוריו שלושה ביריונים מוכרים. אך לא נוכחותם הדהימה אותו. ביניהם צעד ארז, חברו לעבודה, כשמבט מובס נשקף מעיניו וידיו לופתות את ביטנו בכאבים, כמו אחד שספג שם מהלומה אדירה. החמישה יצאו מבית-המלון וארנון ידע לפתע בביטחון שהפעם לא טעו.
ורק כעת תפס ארנון איזה מזל היה לו. הרי באותה מידה יכלו ארז והוא להתחלף בחדרים ובחדרניות כשנרשמו בבית-המלון...

                                                                                                                                חזרה למסך הקודם