ב ר י   פ ר י ג ת
סופר ומתשבץ
ס י פ ו ר   ק צ ר    ל מ ב ו ג ר י ם

סיפור קצר שפורסם בשבועון לאשה                                                                  חזרה למסך הקודם

מ כ י ר ה   ב כ ל   מ ח י ר

"אל תעבירי אליי שיחות," אמר המנהל אל תוך הדיבורית, הירפה מלחצן הטלפון ופנה שוב אל האשה היושבת מולו בהבעת פנים מודאגת. "ובכן," אמר לה בקול מלא תקיפות, "אם שנינו זוכרים נכון, אז בפעם שעברה אמרתי לך שמוטב שהפגישה הסגורה הבאה שלנו תתקיים אחרי סוף השנה ולא לפני שהשנה תיגמר."
"אני באמת לא מבינה למה קראת לי," מחתה האשה. "השנה עוד לא נגמרה."
"לא נגמרה?" זעם המנהל. "יש לך מושג מה קורה איתך? רק תביטי על הישגי המכירה שלך. את עומדת לקבוע שיא שלילי שהחברה שלנו לא ידעה מעולם. איך את מצפה שאני אוכל לכסות על מחדל כל כך בולט? בתחילת השנה קיבלת מכסת מכירה שנתית כמו כל שאר אנשי המכירות שלנו. רובם עומדים לסיים את המכסה בהצלחה, והשאר, והם מעטים, לא ישלימו אותה לגמרי, אבל לפחות יהיו קרובים. ואת? מה את עשית כל השנה? כמעט כלום. נכון שפתחת טוב, אבל בחצי השנה האחרונה כאילו לא עבדת בכלל למרות כל הנזיפות שקיבלת ממני, המנהל שלך. אני מצטער ריקי, זה פשוט לא יכול להימשך ככה."
"אבל אתה צריך להבין אותי," התפרצה ריקי על סף דמעות. "זו לא היתה שנה קלה בשבילי. משפט הגירושין מבעלי סחט לי את הנשמה וגזל ממני המון זמן. וגם אחרי הגט לא נגמרו לי הצרות. בעלי לשעבר לא תמיד משלם לי בדיוק מתי שצריך ויש לי בעיות כספיות..."
"סליחה, אבל הבעיות האישיות שלך אינן מעניינה של החברה..." קטע אותה המנהל ומיד שוסע בעצמו.
"אז מה כן מעניין את החברה?" התריסה ריקי. "מה החברה אמרה בשלוש השנים הקודמות, כשגמרתי את המיכסה ואפילו עברתי אותה בהרבה?"
"החברה גמלה לך היטב עבור הצלחותיך," הזכיר לה המנהל. "לכן גם הייתי מוכן לסבול את הירידה הפתאומית בתפוקה שלך, אבל לא עד כדי כך. אפס מכירות אינן ירידה אלא חיסול עצמי. אני אגיד לך מה, ריקי. לדעתי את עדיין מוכרת מצוינת ולכן אני מוכן לשכוח את כל מה שקרה בחודשים האחרונים בתנאי שתספקי לי אפשרות לכסות עליך בפני ההנהלה. פשוט תביאי לי חוזה חתום אחד לקניית מחשב לפני סוף השנה, ואז תתחיל שנה חדשה ואת תוכלי להוכיח לכולנו שהשנה הנוכחית היתה מעידה חד-פעמית. בלי החוזה האחד הזה, אני יכול להגיד לך כבר כעת שאת עפה מהמכירות ואני מסדר לך קורס קלדניות..."
"קלדנית? אתה רוצה להפוך אותי למזכירה?" נעלבה ריקי. "אבל אני אשת מכירות מצטיינת..."
"היית," הזכיר לה המנהל. "אם את באמת אשת מכירות מצטיינת, תוכלי לעשות את מה שנראה לי כעת בלתי אפשרי בזמן הקצר שנותר עד סוף השנה ותביאי לי חוזה חתום. זהו. את יכולה ללכת."
ריקי יצאה מחדרו של המנהל שלה ברגליים כושלות. מחשבות שחורות התרוצצו במוחה וגרמו לה לייאוש מדכא. כשהתגרשה מבעלה, סמכה על המשכורת שהיא מרוויחה בתפקידה כאשת מכירות. כיצד תוכל להתקיים כעת ממשכורת מופחתת? ואם ברצונה לשמור על מִשׂרתה, איך היא תצליח למכור מחשב יש מאין? לאחרונה לא קשרה קשרים ולא הכינה לקוחות פוטנציאליים. בינתיים השנה כמעט הסתיימה ואיתה גם הסיכויים למכור.
הימים חלפו במהירות. נותרו רק יומיים עד לסיום השנה וריקי עדיין לא מכרה מחשב. אפילו לא היתה קרובה לכך. המנהל שלה התעלם ממנה במכוון ולא טרח להתעניין בה. אדישותו פגעה בריקי אף יותר מאשר לו קרא לה ונזף בה. ברור היה לה שהוא ממתין לסוף השנה כדי להוריד עליה את המערפת כשהוא משוכנע שהיא תיכשל. ריקי לא תוכל להישאר בחברה בתפקיד זוטר, תיאלץ לפרוש ותישאר מובטלת כשעליה לפרנס שני ילדים קטנים. יומיים נותרו, 48 שעות, וריקי ידעה שסיכוייה אפסו. את כל מומחיותה ומאמציה השקיעה בניסיון למכור מחשב ברגע האחרון, אך הלקוחות היו ספקניים ולא שוכנעו, אולי משום שהיתה לחוצה כל כך. כמובן, היטב ידעה שאי אפשר למכור מחשב סתם כך ברגע האחרון ללא הכנת שטח מוקדמת שלעיתים נמשכת חודשים רבים.
מבין כל הלקוחות שבאו בחשבון נותר לה רק אחד שעדיין לא דחה אותה סופית לשנה הבאה. נכון שהסיכוי היה קלוש, אך אולי בר-ביצוע בתנאים מסוימים. היתה זו חברה גדולה ליבוא ושיווק צעצועים חשמליים מהמזרח הרחוק. החברה היתה ותיקה בשוק, אך לאחרונה פעלה בגדול והצליחה היטב תודות לפרסום אגרסיבי ולפריסה נכונה. עסקי החברה גדלו במהירות וברור שנזקקה למחשב כדי להתגבר על ההפצה הסיטונאית, על המכירות, על ניהול החשבונות ועל פיקוח המלאי. בעל החברה, אדם בטוח בעצמו בגיל העמידה, נראה מעוניין אך זהיר ומסויג. אמר לה שבמוקדם או במאוחר יצטרך להכניס מחשב לחברה ושהמחשב שריקי הציעה נראה לו המתאים ביותר, בייחוד כשהתוכנות המתלוות אליו הוכיחו את עצמן במפעלים רבים. הבעיה של ריקי היתה שהוא לא מיהר להחליט, על אף שהבטיחה לו בונוס מפתה אם יחתום על החוזה לפני תום השנה. היום ממתינה לריקי פגישה נוספת איתו. פגישה גורלית. אם היא תצליח לשכנע אותו לחתום, תקבל ריקי הזדמנות לעבוד שנה נוספת במכירות, ובעזרת יכולתה המקצועית, אין כל ספק שתוכל לשקם את עצמה. אם היא לא תצליח היום, נותרו לה פחות מיומיים לעבוד בחברת המחשבים.
למרות שהגיעה בדיוק בזמן, ביקשה ממנה המזכירה להמתין. ריקי התיישבה והניחה לצידה את תיק המנהלים שלה. דרך הדלת הפתוחה ממול יכלה לראות את החדר הגדול ששימש למכירות ולהפצה. האנשים הרבים עבדו בקצב רצחני, כששליחים נכנסים ויוצאים בקול המולה. מה שמחשב היה יכול לעשות לשיפור עבודתם. לפתע סגר מישהו את הדלת ודממה השתררה. ריקי התמקדה במזכירתו האישית של מנהל חברת היבוא. המזכירה, אשה מבוגרת ובעלת הבעת פנים נעימה, עשתה רושם שקט ולא יעיל במיוחד, אולי משום שעבדה לאט כל כך. מכיוון שגם לא היתה נאה, התקשתה ריקי להבין מדוע מעסיק אותה מנהל החברה.
זמזום נשמע. המזכירה גחנה, האזינה והזדקפה.
"את יכולה להיכנס," אמרה. ריקי קמה על רגליה כשהטלפון צלצל. המזכירה ענתה לשיחה, אמרה משהו והעבירה את השיחה. בינתיים ניגשה ריקי אל דלת משרדו של המנהל, בדקה בהיסח דעת את הופעתה ותוך כדי כך לא יכלה שלא להאזין לנאמר מאחורי הדלת שלידה עמדה כעת.
"...אני מצטער, אלישע, אבל אין לי אפשרות לדבר איתך כעת," שמעה את קול הבס החפוז של אבי. "אני אצלצל אליך ברגע שאתפנה. אתה חייב להאמין לי שזו אינה התחמקות. העיסקה ממתינה שלושה ימים ותוכל לחכות עוד חצי שעה. זה לא ייקח הרבה זמן. למה זה דחוף כל כך? כי כבר נקבעה לי פגישה איתה. ראית אותם? רוצים למכור לי מחשב, אז שולחים לי אשה. רק בגלל זה לא קניתי עד עכשיו. אשה מוֹכרת! אם אתה שואל אותי, אז המקום של הנשים הוא במיטה... הא הא הא. מה? היא דופקת על הדלת אז בוא נגמור כעת."
ריקי שנקשה על הדלת, שמעה את ההזמנה להיכנס וסגרה את הדלת מאחוריה. ללא חיפזון חצתה את החדר הארוך המכוסה שטיח מקיר אל קיר והתיישבה על הכיסא מעבר לשולחן המנהלים הענק. הרגעים הבאים היו איומים וכמעט מוטטו את ריקי. דומה שאבי נהנה להתעלל בה. במקום לתת לה לדבר, נכנס כל רגע לתוך דבריה, כך שעל פי רוב היה הוא זה שדיבר.
"אם תחתום היום, תקבל תנאים טובים יותר," חזרה שוב בייאוש על דבריה בפעם המי יודע כמה. ברור היה לה שאין היא נשמעת אמינה ומשכנעת, אך המכירה הזו לא התנהלה לפי הכללים שהכירה, מה גם שאף פעם בעבר היא לא היתה לחוצה כל כך.
"תנאים טובים," רטן אבי והציץ בשעונו בכוונה, רמז שאי אפשר לטעות בו. "את יודעת שאת אשה יפה?" שינה נושא בבת- אחת.
"מה? אה... תודה," אמרה ריקי המופתעת באי-נוחות. מה זה שייך לעניין שלשמו באה לכאן?
"אז אני אגיד לך איזה בונוס מפתה אני יכול לקבל תמורת קניית המחשב," המשיך המנהל בחיוך מלא שביעות רצון. "אם את תסכימי להעמיד לרשותי ברבע השעה הקרובה את... היופי שלך, אני חותם לך על החוזה ממש כשרבע השעה הזו תיגמר."
"מה?" נדהמה ריקי.
"בתפקיד כמו שלך את בטח לא כל כך חסרת הבנה שאת צריכה שאני אגיד את זה בצורה יותר מפורשת," גיחך אבי. ריקי הביטה בו כשפניה מסמיקים, רצתה לומר משהו חריף, התחרטה וקמה על רגליה.
"את התנאים הטובים שעליהם דיברתי תספק לך החברה בה אני עובדת," הודיעה לו. "אני אינני רכוש החברה אלא עובדת שלה."
"איך שאת רוצה," חייך אבי. "ממה שאמרת לי בפגישתנו הקודמת, חשבתי שחשוב לך מאוד למכור לי את המחשב. כנראה שטעיתי. אז אם תסלחי לי, אני צריך להחזיר שיחה למישהו שטלפן אלי ממש לפני שנכנסת. שלום."
וכבר לא התעניין בה. ריקי יצאה מהחדר כשדמעות בעיניה ממש כפי שיצאה מחדרו של המנהל שלה בחברה בה עבדה. בשקט סגרה את הדלת ונותרה לעמוד מיואשת. מזכירתו של אבי היתה עסוקה בהדפסת מכתב בשתי אצבעות ולא השגיחה בה. המחשבות התערבלו במוחה של ריקי. זה הסוף. מחרתיים היא תהיה מובטלת, ובמצב השוק היום, מי יודע מתי תמצא עבודה אחרת שתהלום את כישוריה ותגמול לה במשכורת מתאימה. וכיצד תפרנס בינתיים את שני ילדיה הפעוטים? ארור בעלה לשעבר. לולא בגד בה עם המזכירה שלו, כל זה לא היה קורה. ריקי מצידה היתה נאמנה לו ומה יצא לה מזה? נניח שהיתה נענית כעת למנהל חברת הצעצועים? אז מה? הוא היה חותם על קניית המחשב וריקי היתה מקבלת את ההזדמנות המיוחלת. בהחלטה פתאומית ונחושה הסתובבה, פתחה את הדלת ונכנסה שוב אל חדרו של אבי. הלה היה עסוק בחיוג, אך כשראה אותה סוגרת את הדלת מאחורי גבה, הניח את השפופרת והביט בה בסקרנות.
"בסדר," אמרה לו ישירות בקול חסר הבעה בטרם תאבד את מעט האומץ שעוד נותר בה. "אני מוכנה לעיסקה. תקבל את הבונוס שרצית אם תסכים לחתום על החוזה."
חיוך זאבי התפשט על פניו של אבי. "את משוכנעת שאת מעונינת?" שאל בקול צרוד.
"כן," אמרה במין אנחה משונה.
"כאן ועכשיו?" חקר בלב הולם.
"איך שאתה רוצה," השיבה ריקי. אבי לחץ על הזמזם ושלח את המזכירה דחוף לארכיון להביא לו תיק שנמצא על שולחנו. ייקח לה זמן רב לגלות שהתיק איננו בארכיון. לאחר שנפטר מנוכחות המזכירה, נעל אבי את דלת חדרו והוביל את ריקי אל חדרון צדדי שהכיל מיטה וארון קטן בהם השתמש כשנשאר ללון במשרד.
"אין לנו הרבה זמן, וחתימה מהירה על החוזה דורשת בונוס מהיר," הודיע לה. "אה, זה היה טוב," נאנח לבסוף והתעלם מההבעה הקפואה על פניה. "את משהו מיוחד, את יודעת?"
ריקי לא אמרה. העדיפה לא לומר לו מה היא יודעת, כי אז הוא היה עלול להיעלב ולסרב לחתום על החוזה. היא הלכה בעקבותיו אל החדר הגדול.
"הנה החוזה," אמרה לו והוציאה את החוזה מהתיק כשהיא מתחמקת ממבטיו הישירים. "עליך לחתום פה ופה ופה בראשי תיבות ופה חתימה מלאה. ותאמין לי שלא תצטער. המחשב הזה הוא באמת הטוב מסוגו בשוק. מאות לקוחות מרוצים ישמחו להעיד על כך."
"רק רגע," דחה את ידה. "אני לא חותם."
"מה?" נדהמה ריקי והזדקפה. "אבל..."
"כן, אני יודע," אבי לא ניסה להסתיר את הלעג בקולו כשעיניו פגשו את עיניה וגילו לה אמת נוראה. "תני לי להגיד לך משהו. אני לא מכיר את חברת המחשבים שלך, רק אותך. בשבילי את מייצגת את החברה. והנה, אני מגלה שאת מוכנה להקריב את העקרונות האישיים שלך בשביל מכירת מחשב. אם החברה שלך פועלת כך, סימן שאי אפשר לסמוך עליה. ההצעה לבונוס המיוחד שהצעתי לך היתה בעצם מבחן. אם היית מסרבת, הייתי חותם מיד. בגלל שהסכמת לי, אני לא אחתום!"
'שקרן!' רצתה לצעוק. 'קודם הרי כבר יצאתי מהמשרד שלך ולא חתמת!' אך היא לא הוציאה מילה מפיה. ברור היה לה שאבי פשוט ניצל אותה. מלכתחילה לא התכוון לקנות מחשב מאשה. אז זה הסוף. מחרתיים היא תעוף מעבודתה והמחליף שלה יבוא לכאן וימכור לאבי מחשב תוך שניות. נכון שהמכירה תיעשה במחיר גבוה יותר על חשבון השנה הבאה, אך ספק אם לאבי יהיה איכפת. את הבונוס שלו הוא קיבל כבר כעת.
כמו מתוך חלום שמעה את הזמזום משולחנו של אבי ואת המזכירה מודיעה לבוס שלה שלא איתרה את התיק בארכיון. אבי אמר למזכירה שבינתיים ויתר על התיק, וריקי ניצלה את ההזדמנות וחמקה החוצה מהמשרד. סחרחורת אפפה אותה ואולי אף איבדה את הכרתה לרגע קצר. כשהתאוששה מאובדן החושים, מצאה את עצמה יושבת על כיסא במשרד והמזכירה גוחנת עליה בדאגה.
"את בסדר?" שאלה המזכירה בקול רך. ריקי ניסתה להנהן אך יצאה לה מין תנועה אלכסונית בלתי ברורה. "קרה משהו?" המשיכה המזכירה והושיטה לריקי כוס מלאה מים שריקי טעמה ממנה רק טיפה. המזכירה נראתה אימהית כל כך, שלפתע מצאה ריקי את עצמה פורקת את התסכול שהצטבר בליבה. המזכירה עשתה רושם של מאזינה טובה וסבלנית וריקי סיפרה לה הכל, החל מגירושיה וכלה במה שעבר עליה לפני מספר דקות במשרדו של מנהל חברת היבוא. המזכירה שמעה הכל בלי להוציא הגה ורק הנהנה מדי פעם. אחר-כך הרגיעה את אשת המכירות ההמומה במילים מעודדות והציעה לה לנוח שתי דקות בטרם תמשיך בדרכה. בינתיים נטלה את תיקה של ריקי המבולבלת ונכנסה למשרד של הבוס שלה. לאחר פחות מחמש דקות חזרה והושיטה לריקי את התיק. ריקי שחשה טוב יותר, הודתה לה ועזבה את הבניין בדרך אל סוף הדרך.
מאה מטרים במורד הרחוב, קרוב אל החניון בו החנתה את מכוניתה, הצטלל לפתע מוחה של ריקי. בפרץ רגשות בלתי מוסבר עצרה בבת-אחת ופתחה את התיק שלה. בתוכו מצאה את חוזה מכירת המחשב לחברת היבוא - כשהוא חתום! צעקה צרודה בקעה מפיה כשבהתה בחתימתו של אבי וידעה שנס קרה לה וכל צרותיה נעלמו. החיים נתנו לה הזדמנות נוספת.
ובמשרד, בחדרו של מנהל חברת היבוא, עמדה מזכירתו של אבי מול שולחנו והושיטה אצבע ארוכה ישר אל פניו החיוורים.
"יוצא מן הכלל," אמרה בקול מלא ארס. "אז זו השיטה שלך. לשלוח אותי לארכיון, הא? כנראה ששכחת ממי קיבלת את החברה הזו. אז בעלי היקר, תדע לך שנמאס לי מההתפרפרויות חסרות הטאקט שלך שאתה מעז לעולל לי אפילו כאן במשרד! בייחוד הגזמת הפעם. אתה בטח זוכר שהחברה רשומה על שמי, וכשאני אגמור איתך בבית המשפט, אתה תגלה שנשארת בלי משפחה וגם בלי חברת היבוא שלי. והכי חשוב, עד אז אתה מתבקש לא לבוא לכאן יותר. אני עוברת למשרד שלך וממשיכה לנהל בעצמי את החברה. אני לא חושבת שיהיה לי קשה לעשות את זה אחרי שהיית לפני רגע נחמד כל כך ובטרם פוטרת, הספקת לרכוש מחשב עבור החברה..."

                                                                                                                                חזרה למסך הקודם