ב ר י   פ ר י ג ת
סופר ומתשבץ
ס י פ ו ר   ק צ ר    ל נ ו ע ר

סיפור קצר שפורסם בשבועון לנוער ראש 1                                                     חזרה למסך הקודם

ב ל ע ד י ו   ה י י ת י    א ב ו ד ה

היום הנוכחי החל כיום הנפלא ביותר בטיול. פריס היתה פשוט משגעת, עם הבניינים הנהדרים והרחובות התוססים. דנה היתה מוכנה לטייל כל היום בשדרות שאנז אליזה, אך המדריך סחב אותם למקומות יפים לא פחות. לא שדנה זכרה את הדרך, אך הרי משום כך נסעה למערב אירופה בטיול מאורגן והמדריך ידע בדיוק לאן ללכת. ארמון שאיוֹ היה יפה, כזה קטן וקומפקטי יחסית לארמון וֶרסַיי המתיש. מגדל אייפל שצמח ממול, מעבר לנהר הסיין, היה יפה בכיעורו, וכשעלו למעלה, יכלו לראות את גגות פריס מתחתיהם. דנית טענה שחבל שעלו, כי פריס היא עיר שטוחה ואין מה לראות, לעומת ניו יורק עם גורדי השחקים שלה שנראים נהדר מהגג של האמפייר סטייט בילדינג. גם כן סנובית. אז מה אם היא היתה כבר בניו-יורק? דנה החליטה מיד שבחופשה הבאה היא תכופף את ההורים שלה שישלחו אותה בטיול מאורגן לארצות הברית. הטיול המאורגן מצא חן בעיניה, עם נערות ונערים צעירים מסוף התיכון שבאו מכל רחבי ישראל ותפסו ראש אחד. בהתחלה התאהבו כל הנערות במדריך ואחר-כך נרגעו והחלו להתעניין בנערים. דנה לא התרשמה. הנערים היו צעירים מדי לטעמה והיא העדיפה בחורים בעלי אופי בוגר. אבל לא נורא. היא לא באה להשתדך פה, אלא לראות עולם, וזה בדיוק מה שעשתה בהצלחה. אז מה אם אתמול היא השתעממה במוזיאון הלוּבר? העיקר שמחר יהיה להם חצי יום חופשי בכלבו גאלרי-לפאייט. היא תראה לדנית מה קצת עודף כסף יכול לחולל.
פתאום גילתה דנה שנתנה להרהוריה לשאת אותה גבוה ורחוק מדי. כמה זמן היא עומדת כבר מול חנות התכשיטים ובוהה ביהלומים המשגעים? ובכלל, איפה כולם? בבהלה נוכחה לדעת שהחבורה הגדולה שלה אינה נראית בשום מקום. הם המשיכו להתקדם ברחוב הצר והיא נותרה מאחור. מיד פרצה בריצה בעקבותיהם אך תוך שניות הלכה לאיבוד בסבך הרחובות הצרים. חבריה לטיול נעלמו. מלאת פחד נעצרה בפינת רחוב בלתי ידוע ונשמה בכבדות. מה היא עשתה? איך היא יכלה לאבד את המדריך? נדמה לה שאמר מקודם שהם הולכים לטייל כעת במונפארנאס, או משהו כזה. לו לפחות היתה ניטשת בשדרות שאנז אליזה. אך מה היא תעשה כאן לבדה כשאין לה כסף בארנק והיא אינה יודעת אפילו חצי מילה בצרפתית? והצרפתים, כפי שהספיקה להבין מסיפורי חברותיה, אינם מוכנים לדבר בעיקרון עם אף אדם שהשפה הזרה היחידה שהוא מכיר היא דווקא אנגלית. תסביך מימי ז'אן ד'ארק או נפוליאון.
כמעט בבירור יכלה לשמוע את אזהרותיהם של הוריה. "את נערה מקסימה, דנה," הם טענו. "את תלמידה מצטיינת ופופולרית. אבל את כל כך לא עצמאית. אולי עודף הכסף שלנו קצת קלקל אותך, אבל את לא מסוגלת ללכת לבד בתל-אביב או בירושלים, אז לאירופה את רוצה לנסוע?" דנה התעקשה. טענה שבטיול מאורגן היא לא תלך לבד, אלא עם הרבה חברים ועם מדריך מנוסה. הוריה ניסו לשכנע אותה שעדיף ששוב תצטרף אליהם לטיולי השחיתות שלהם בחו"ל, אבל היא רצתה לנסוע פעם לבד. ויתרה על טיול קוסם למזרח הרחוק לטובת מערב אירופה. ידעה שהוריה דואגים וחוששים לה. הכירה בעובדה שהיא אסטרונאוטית ומרחפת, אחת כזו שיכולה בקלות לחלום וללכת לאיבוד. אבל היא החליטה וכעת היא פה בפריס, בלב עיר זרה ומתנכרת שנראתה לפתע מפחידה כל כך.
מה עושים? איך יוצאים מהבוץ הזה? אולי לנסות לשאול איך מגיעים לבית המלון בו שהתה? היא תחזור לשם ותמתין לחבריה עד שיגיעו. רק רגע! איך קראו לבית המלון? דנה כמעט הצליחה להיזכר אבל ברח לה בשנייה האחרונה. משהו עם כוכבים. עם ארוחת בוקר קונטיננטלית או אולי בּוּפֶה. אבל איך קראו לו? נו, שם כזה צרפתי בינלאומי או משהו כזה. היא והזיכרון המזופת שלה. כעת היא גם לא תדע לאן לחזור. ובכלל, פתאום שמה לב שהשמש נעלמת בין הבתים שממערב. כמובן, כל היום הם טיילו בפריס וכעת כבר ערב. האורות ברחובות הצרים החלו להידלק. הכל היה יכול להיות יפה כל כך לולא היתה לבד וחסרת אונים. לרגע קצר השתעשעה בתקווה שהמדריך יגלה שהיא נעלמה לו ויזעיק את המשטרה. נחמה חסרת טעם במצבה. לו היתה רואה שוטר באיזשהו מקום, היתה מרגישה טוב יותר, אך הרחוב בו נמצאה כעת היה ריק לגמרי. כמעט.
אשה מבוגרת צעדה מולה ברחוב. דנה החליטה לנסות. מוטב לעשות משהו אקטיבי. עצרה את האשה וזו חייכה אליה בנימוס.
"את מדברת אנגלית?" שאלה דנה בהיסוס. הצרפתייה הביטה בה בסקרנות. "אולי עברית?" עברה שפה. הצרפתייה חייכה בטוב לב. "אז אולי ערבית?" גמגמה דנה בשרידי השפה הערבית שזכרה מלימודיה. הצרפתייה איבדה את סבלנותה והמשיכה בדרכה, ממלמלת בצרפתית מהירה ובלתי מובנת לחלוטין. אז מה עושים כעת?
"את מחפשת משהו?" הקול העבה הקפיץ אותה ממקומה. גם כך הצליחה להבין את הדברים למרות שנאמרו בערבית. היא פנתה לאחור והחווירה. שני גברים מבוגרים עמדו מולה והביטו בה בעיניים רעבות. לא היה עליה להתאמץ כדי לזהות את לאומיותם. היו אלו ערבים. לפתע נזכרה במה שהמדריך סיפר להם על מיליוני הערבים שהגיעו לפריס מאלג'יריה וממרוקו ושצריך להיזהר מהם.
"שמענו שאת מדברת ערבית," אמר השני בקול דק ומעצבן ודנה רק בקושי הבינה את דבריו. "מה קרה, מדמואזל? את לא יודעת צרפתית והלכת לאיבוד? איזה מזל יש לך שפגשת אותנו. ערבי תמיד ישמח לעזור לערבי."
ערבי? דנה כמעט נחנקה. אחר כך הבינה שצלילי השפה הערבית והשיער השחור שלה הטעו את השניים. אבל לא זה מה שהטריד אותה כעת. פתאום הבינה שהסתבכה בצרה גדולה. לא סתם הלכה לאיבוד, אלא גם נפלה לידיהם של שני אנשי העולם התחתון שנראו נלהבים לעזור לה להגיע למיטה שלהם. כוונותיהם היו רשומות בבירור על פניהם ודנה ידעה שהיא אבודה. היא תוכל לראות את עצמה בת-מזל אם בסוף ישאירו אותה בחיים. היתה מנסה לברוח מהם, אך לאן? ולצעוק? רק שלושתם נמצאו ברחוב. והמדריך? איפה המדריך הלא אחראי הזה? למה הוא לא בא להציל אותה? בשביל מה הוא מקבל משכורת ובונוסים?
"היי!" הקול הצעיר הקפיץ אותה גם הפעם ממקומה. מדוע הם תמיד מתגנבים מאחור? לפני שהסתובבה, הספיקה לקלוט מבט בלתי מרוצה בעיני שני הערבים. היא בהתה בבחור החדש בפה פעור. "מה העניינים?" המשיך הבחור בעברית וכרך את ידו סביב כתפיה. "מזמן לא נפגשנו. ודווקא כאן מכל המקומות? אז זה דורש חגיגה קטנה."
"אבל..." החלה למחות מכיוון שלא זכרה שאי פעם ראתה אותו. לפתע קלטה את החיוך הקל בזוית פיו ונזכרה בשני הערבים. כמובן, הבחור חש לכאן כדי להציל אותה מהם. הכיר בה שהיא ישראלית והבין מה הם עלולים לעשות לה. שני הערבים ניסו להתערב, אך הבחור אמר להם משהו בצרפתית תקיפה והם הסתובבו והסתלקו משם בצעד מהיר, מפטפטים בקולות כועסים.
"מה אמרת להם?" שאלה דנה.
"נגיד שבין השאר הזכרתי משטרה," חייך הבחור. "שמי אמנון." היא אמרה לו את שמה. "עברתי במקרה וראיתי אותם נטפלים אלייך. ידעתי שאת ישראלית לפי הנעליים והחלטתי שאני מתערב לפני שיקרה לך משהו גרוע, ותאמיני לי שהם לא היו נותנים לך ללכת בזול. מה את עושה פה לבד?"
דנה סיפרה לו הכל. חשה לפתע הקלה בחברת הבחור הגברי והבטוח בעצמו. איכשהו ידעה בבירור שכשהיא איתו, לא יקרה לה שום דבר רע.
"אז את לא יודעת מה שם המלון בו את גרה," סיכם אמנון. "ואת יודעת איך הוא נראה מבחוץ?" את זה דווקא זכרה דנה בערך. "בסדר," פסק. "הערב אני הולך לשנות את התכניות שלי. אקח אותך לאיזור בתי המלון ונעבור ביניהם עד שנגלה את המלון שלך. איך זה?"
דנה היתה אסירת תודה ומאושרת. צעדה לצדו ונהנתה לשוחח איתו על ישראל ועל פריס. בדרך אפילו קנה לה המבורגר כפול וקולה. היתה מוכנה להמשיך ולצעוד כך כל הלילה, אך מזלה שיחק לה וכבר כשהגיעו אל בית המלון השני, פרצה קריאת שמחה מפיה כשזיהתה אותו. למרות הפצרותיה, סירב אמנון להיכנס איתה ללוֹבּי. הסביר לה שהוא ממהר וגם כך בזבז זמן יקר עבורה. דנה אסירת התודה נפרדה ממנו כמעט בדמעות. היתה מוכנה לוותר על המשך הטיול ולהישאר בחברת המציל המטריף שלה. איזה גבר! בלעדיו היא היתה אבודה. התעקשה לרשום לו את כתובתה בישראל והשׁביעה אותו, שכשיחזור לארץ, יקפוץ לבקר אותה. אקט הסיום היה משכנע יותר מכל. לפתע מצאה את עצמה צמודה ביוזמתה אל חזהו ושפתיהם נפגשו לנשיקה מושלמת ואינסופית. אפילו לא הרגישה מתי ניתק ממנה ונעלם בחשכה. שפתיה נותרו צמודות עד שלא הצליחה לדבר גם כשהמדריך המודאג גילה אותה נכנסת לבית המלון והתנפל עליה בשאלות. אולי שער הניצחון הוא מרשים ואולי כנסיית מונמרטר היא אקזוטית, אבל דנה ידעה שמה שתזכור בעתיד מפריס - יהיה אמנון.
הוריה המתינו לה בנמל התעופה ורק בקושי הצליחה לברוח מחיבוקיה העקשניים של אמא שלה. כשחזרו לווילה, היו לה דווקא הרבה חוויות לספר על איטליה, צרפת, בלגיה והולנד. על הכל היא סיפרה, חוץ מאשר על אמנון. רק חסר לה שהוריה ישמעו מה קרה לה בסמטאות פריס.
שבוע חלף. הטיול החל להיטשטש במוחה של דנה. ערב אחד חזרה הביתה מחֲבֶרתה. כשהגיעה לשער הכניסה, נעצרה נשימתה. בחור מוכּר לה צעד בשביל המוליך החוצה מן הווילה. כמעט מיד החלו שפתיה ללהוט.
"אמנון!" צעקה בשמחה מתפרצת. "זה אתה! באת לבקר אותי, נכון?"
"טוב..." החל בהיסוס.
"מה טוב? בוא תיכנס. איזה מזל שלא התעכבתי עוד שנייה. הייתי מפספסת אותך. זוכר איך הצלת אותי משני הערבים האלו בפריס? עד היום לא שכחתי. אבל להורים שלי לא סיפרתי כלום על זה."
"אני יודע," הנהן.
"אתה יודע?" הופתעה. "אני לא מבינה."
"ראיתי שהם לא יודעים והייתי צריך לספר להם בעצמי," הסביר. "הם היו מרוצים כמובן. שמחו שקיבלו תמורה עבור הכסף שלהם."
"מה? על מה אתה מדבר?" נדהמה. "איזה כסף? באת לכאן בגלל כסף?"
"נכון," אמר בחיוכו הקליל. "ליתר דיוק, באתי לקבל את החלק השני של התשלום. את מבינה, דנה? הוריך שלחו אותך לטיול המאורגן עם הרבה חששות. למעשה היו משוכנעים שבמוקדם או במאוחר תסתבכי בחוץ לארץ. אני בעצמי מדריך טיולים ותיק, אז הם שכרו אותי תמורת כרטיס טיסה וכיסוי הוצאות, פלוס משכורת לא רעה לגמרי. בסיוע שפם ומשקפיים עקבתי אחריך ממרחק בטוח לאורך כל הטיול. כשהלכת לאיבוד, לא מיהרתי להתערב. קיוויתי שתיחלצי לבד, אבל כשראיתי שהסתבכת, הורדתי את התחפושת מעל פניי וניגשתי להציל אותך. לכן גם הצלחתי למצוא בקלות את המלון שלך. את באמת חושבת שלולא ידעתי מראש לאן להביא אותך, הייתי מנסה לחפש אותו בעצמי?"

                                                                                                                                חזרה למסך הקודם