ב ר י   פ ר י ג ת
סופר ומתשבץ
ס י פ ו ר   ק צ ר    ל נ ו ע ר

סיפור קצר שפורסם בשבועון לנוער ראש 1                                                     חזרה למסך הקודם

מ ע ש י   כ ש פ י ם

אביב שכב עירום על שולחן האבן הקר כשידיו ורגליו קשורות והסכין הדקה והחדה יורדת לעבר גופו. הפחד איבן את אבריו ושיתק אותם עד שאפילו לעצום את עיניו לא היה מסוגל. האם יתעורר אי פעם מחלום הבלהות, או אולי זו המציאות?
איזה טיפש הוא? רק כעת הבין הכל. היה עליו להבין זאת כבר מזמן, אך אהבתו לנטלי סנוורה אותו. כיצד היה מסוגל לדעת שאין מדובר בסתם צירוף מקרים? את נטלי הכיר כשעמד בתחנת אוטובוס והמתין שעה ארוכה ומעצבנת. נטלי עמדה לצדו והוא לא יכול היה שלא להתרשם משיערה השחור הגולש עד למותניה ומעיניה השחורות והנפלאות שהביטו בו בערפול מהורהר. איכשהו יצא שדווקא היא דיברה ראשונה. השתלטה על נשמתו וצדה אותו כמו זבוב ברשת קורי עכביש. מאותו רגע לא סתם אביב את פיו ונִשבּה כליל בקסם מבטה הנפלא. כשהגיע סוף-סוף האוטובוס, נשאר אביב בחוץ בחברתה של נטלי. המשיכו לעמוד ולשוחח והוא שכח את אימון הטניס שלו ואת העולם הסובב אותו. כשביקשה ממנו ללוות אותה הביתה ברגל, הסכים ללא היסוס. כך צעדו והמשיכו לשוחח והקור שאפף את הנערה המקסימה, פינה מקום לגלי חום שהחלו לקרון ממנה. כמעט הגיעו אל ביתה כשנטלי הפתיעה אותו, שינתה את דעתה והציעה לו לצאת לבילוי ערב, והפתיעה פעם נוספת כשנפרדה ממנו באמצע הרחוב.
החל מאותו רגע הפכו השניים לזוג חברים. דבר אחד בחברותם הטריד את אביב. נטלי אף פעם לא הרשתה לו לבקר אותה בביתה. והרי בערב בו הכירו, דווקא רצתה מאוד שיעשה זאת. פעם או פעמיים ניסה לשכנע אותה להזמין אותו, אך כשהתעקשה, ויתר ושוב לא העלה את הנושא.
בערך באותה תקופה החלו לקרות לו אותם דברים מוזרים ובלתי אפשריים. לו היה רומנטי פחות, אפשר שהיה מתחיל לחשוד. אך מכיוון שהתוצאות פעלו תמיד לטובתו, העדיף לראות בכך את השפעת מזלו הטוב. עשרות מקרים כאלו התרחשו והוא היה עיוור מכדי לקשר ביניהם.
האירוע הראשון קרה כבר בערב הבילוי הראשון שלו עם נטלי. לאחר שהחזיר הביתה את תיק הטניס שלו עם המחבט והכדורים, לקח את נטלי להצגה ראשונה. הסרט הלהיט הגיע לבית-הקולנוע רק באותו יום ותורים ארוכים השתרכו ליד הקופות. אביב רצה מאוד לראות את הסרט והתאכזב מאוד כשאת פניהם קיבלו קופות סגורות עם השלט - 'כל הכרטיסים נמכרו'. אביב קילל בזעם וחבט בקיר הסמוך ומיד התנצל בפני נטלי.
"מדוע שתתנצל?" שאלה בקולה החם והמושך. "זו לא אשמתך."
"אולי, אבל הסרט הלך לי היום," רטן.
"נוכל לבוא לכאן שוב מחר בשעה מוקדמת, או אפילו להכין כרטיסים מראש," הציעה.
"בטח, אבל קיוויתי שנראה אותו היום," אמר באנחה. אם לא יבלה הערב עם נטלי, עד מחר היא עלולה ללכת לו לאיבוד.
"זה כל כך חשוב לך?" דומה שנטלי קראה את מחשבותיו.
"ואם כן, מה זה יעזור?" משך אביב בכתפיו.
"חכה פה חמש דקות," ביקשה נטלי, עזבה אותו וניגשה אל הקופות. למשך שתי דקות נעלמה בין האנשים הרבים שחיכו לפתיחת הדלתות, ואז חזרה אליו ובידה שני כרטיסים למקומות הטובים ביותר באולם.
"וואו, את ממש נהדרת," אמר אביב בשמחה מהולה בתדהמה. "איך עשית את זה כל כך מהר עם קופות סגורות? אה, קנית ממישהו שרצה להחזיר את הכרטיסים? איך בדיוק מצאת מישהו כזה בין כל כך הרבה אנשים?"
"אל תשאל יותר מדי," התחמקה נטלי. "הנה, פותחים את הדלתות. בוא ניכנס."
הסרט היה נפלא אף יותר ממה שכתבו עליו בעיתונים. אביב נהנה מכל רגע, בייחוד שלצדו ישבה הנפלאה בנערות. מהכרטיסים שכח מיד.
בהזדמנות אחרת עמד אביב מול פלא בלתי ייאמן שאותו קישר שוב למזלו הטוב. ראשית מעשה בבילוי משגע עם נטלי שבגללו לא חזר על החומר שלמד אותו שבוע במתמטיקה. במבחן שלמחרת התבסס המורה דווקא על החומר הזה להכנת השאלות. מהחומר הקודם בו שלט אביב היטב, התעלם המורה כמעט לגמרי. אביב התאמץ לפתור את הבעיות אך יצא בהרגשה כבדה של כישלון בטוח. שבוע חלף והוא קיבל חזרה את המבחן כשציון 45 מופיע בראש הדף. אביב הביט בציון ופניו אבלו. זה היה המבחן האחרון לפני התעודה והוא לא היה צריך להתאמץ כדי לחשב שהכישלון בו יוריד לו את הממוצע הסופי מציון מרשים של 90 לציון בינוני של 70. כיצד יכול היה להרשות לעצמו לזלזל כך? באותו ערב היה עצוב במיוחד. נטלי לא יכלה שלא להרגיש בכך וחקרה אותו.
"זה בגלל המתמטיקה," התלונן. "איזו פאדיחה. הלך לי הציון בתעודה." והוא סיפר לה הכל.
"אז למה שלא תלך ותערער על הציון?" שאלה.
"לערער?" נרתע. "את לא מכירה את המורה למתמטיקה שלי. הוא יראה את התשובות שלי, יפתח עלי פה ואני אזחל משם החוצה על הבטן. וחוץ מזה, הציון באמת מגיע לי. כמעט שום דבר לא יצא לי נכון."
"אבל בכל זאת כתבת משהו, אפילו אם זה לא הכי נכון," אמרה נטלי בשכנוע. "אולי הוא יתחשב בך? הרי הוא יודע שאתה תלמיד טוב."
"קדחת. אצלו, אם התשובה הסופית לא נכונה, כלום לא נכון, אפילו אם הטעות היא באחד ועוד אחד," נאנח אביב. אבל למחרת החליט בכל זאת שאין לו מה להפסיד. לקח את המבחן, הלך למורה למתמטיקה והתחיל לגמגם לו נימוק שינסה לשכנע אותו להעלות את הציון לסביבות 55 פלוס. להפתעתו הסכים המורה לעיין במבחן, דבר שנחשב להישג. לאחר עיון שנמשך זמן רב, הנהן המורה, הוציא את עטו האדום ותיקן את הציון. אביב הביט בציון החדש ונאלץ לזחול משם החוצה על ביטנו. המורה העלה לו לציון 85! מרוב שמחה לא ניסה אביב להבין כיצד ניתן היה לקבל ציון כה גבוה על מבחן עלוב כזה.
וכך התעלם אביב גם מיארועים מדהימים נוספים, כי הרי כולם היו לטובתו. לשיא הגיע בטורניר הטניס בו השתתף. לראשונה בחייו עלה למשחק הגמר, לא לפני שברבע הגמר נקע יריבו רגל על סף ניצחון בטוח ובחצי הגמר קלקל יריבו המצוין את קיבתו ולא התייצב למשחק. במשחק הגמר פגש אביב טניסאי מעולה ובעל מכות פתיחה בלתי ניתנות להחזרה שהספיקו לו לנצח כל אחד. אבל בגמר תפס המתחרה יום שחור וכל מכות הפתיחה שלו הלכו ישר לרשת. אביב ניצל זאת ופשוט הביס אותו. כשקיבל את הגביע, היה מאושר כפי שלא היה מימיו.
נטלי היתה הקמע שלו. מאז החל לצאת איתה, לא בגד בו מזלו אף פעם. אך מה בקשר לנטלי? האם גם היא לא בגדה בו? יום אחד בשעת ערב מוקדמת כשחזר הביתה מאימון טניס, ראה אותה צועדת מרחוק. רצה לרוץ אליה אך נתקע באי-אמון. היא לא היתה לבד. בחברתה צעד נער רזה וגבוה והשניים שוחחו ביניהם כמכרים ותיקים. גל של קינאה עזה שטף את אביב. ככה? זה מה שהיא עושה מאחורי גבו? לולא ראה בעיניו, בחיים שלו לא היה חושד בה. מיד החל לעקוב אחריהם ממרחק בטוח. העיקוב נמשך זמן קצר והסתיים כשנטלי הכניסה את הנער אל ביתה, הבית בו לא זכה עד כה אביב לדרוך. הוא חזר הביתה רועד מכעס ומפחד. כועס על היותה של חברתו דו-פרצופית ופוחד על מה שעלול לקרות לחברוּת שלהם.
"תגידי," שאל אותה, כשנפגשו בפעם הבאה. "נניח שתתפסי אותי מטייל עם נערה אחרת. מה תעשי?"
"מה פתאום אתה שואל?" התפלאה.
"סתם שאלה היפותטית, כאילו," אמר כלאחר יד.
"יותר טוב שלא תנסה אותי," אמרה בפסקנות. "כל עוד אנחנו ביחד, אין מקום לנערה אחרת בינינו. למה? יש מישהי כזו?" התעוררה פתאום.
"אצלי לא. איך אצלך?" ירה מיד.
"אצלי? אתה חושב שתתפוס אותי על חם עם נערה?" ניסתה להתלוצץ.
"מצחיק מאוד," רטן. "נניח שהייתי רואה אותך הולכת ברחוב עם איזה שני מטר וגם מזמינה אותו לבקר בבית שלך שבשבילי הוא משום מה מחוץ לתחום. אם זה היה קורה, מה לדעתך הייתי צריך לחשוב?"
"הרגת אותי," פרצה נטלי בצחוק אדיר שנשמע לו משום מה מעט מזויף. "באמת חשבת שאני מצמיחה לך קרניים? ככה אתה מכיר אותי? זה בסך הכל היה אורן, אח של חברה טובה שלי. הבטחתי להחזיר לה ספר והיא שלחה אותו איתי בתור שליח. הוא בא איתי הביתה כדי לקחת את הספר בשבילה וזה הכל. מה איתך, אביב? הרי לא חשבת שאתעניין באחד כזה?"
"הוא באמת לא נראה הטיפוס בשבילך," הודה אביב. "אבל הוא הביט בך בכזה מין מבט..."
"אני לא אחראית למבטים שלו," התרכך צחוקה של נטלי. "אני יודעת מה מתרחש בלב שלי ושם יש מקום רק לאחד - לאביב."
אביב קנה את ההסבר אף ששמץ זעיר של פקפוק נותר קבור במעמקי ליבו. אם היא דוברת אמת, מדוע התעקשה לנעול את דלת ביתה בפניו? פתאום חש תשוקה בלתי נשלטת לברר את הסיבה לכך. החלטה נחרצת נבטה במוחו. הוא ילך לבקר את חברתו המגניבה ללא הודעה מוקדמת ואולי כך ילמד מדוע אין הוא אורח רצוי שם.
שבוע נוסף חלף בטרם הצליח אביב לשכנע את עצמו להוציא לפועל את התוכנית. ערב אחד מצא בליבו מספיק אומץ ויצא לדרך. כשהגיע לבנין הישן שבקצה הרחוב, עמד בחוץ והמתין חמש דקות עד שפעימות ליבו חזרו לקצב הרגיל. אחר-כך צלצל בפעמון הדלת של הבניין הדו-קומתי.
כמעט מיד נפתחה הדלת ואביב מצא עצמו מביט בפניה של אשה מבוגרת. היו לה גבות עיניים עבותות, אף נשרי מעוקל ושפתיים דקיקות. השיער השחור-כהה שלה גלש מתחת לכובע הרחב שלבשה. ודאי הגיע בדיוק כשעמדה לצאת. אביב רק הספיק לשאול היכן נטלי, כשפניה של האשה האירו והיא מיהרה להכניסו פנימה.
ובכן, כעת היה ברור לו מדוע סירבה נטלי לארח אותו. החדרים היו גבוהים וחשוכים וריח כבד של טחב שרר בהם, עד שהאוויר הפך למחניק והיקשה עליו לנשום. כיצד מסוגלת נטלי לגור בבית כזה? אך האם יש לה ברירה? כעת שם לב שעיני האשה דמו דמיון מדהים לאלו של נטלי. זו ודאי אמא שלה, אף ששאר תווי הפנים היו שונים. לו היתה נטלי נראית כך, היה בורח ממנה.
"לא הקדמת?" שאלה האשה בקול חורק.
"הקדמתי?" הופתע אביב. הרי לא הודיע כלל שיבוא.
"היית צריך להגיע מחרתיים. אמרתי לנטלי להביא אותך בעוד יומיים. אבל אין דבר. ממילא הכל כבר מוכן. בוא נרד למטה."
"אמרת לה להביא אותי?" התבלבל אביב. האם איכזב את חברתו דווקא כשממילא התכוונה להזמינו?
"אבל איפה נטלי?" התעקש.
"מחכה לך למטה," חרקה האשה. "בוא כבר."
"מחכה לי? אבל..." החל אביב למחות, אך האשה לא נראתה מעונינת לשמוע. גררה אותו אל גרם-מדרגות והם החלו לרדת למטה אל המרתף. במהלך ירידתם, הציגה האשה את עצמה כפרידה, האמא של נטלי. אביב הנהן בנימוס ואמר את שמו שלא עשה שום רושם על האמא. והרי לפני רגע היה משוכנע שהיא יודעת מיהו.
מרתף הבניין היה קטן ומאוכלס רהיטים בצפיפות רבה. האם כאן נטלי מחכה לו? פרידה פתחה דלת של ארון-קיר שעמד בקצה המרתף ומשכה אותו פנימה, כשהיא נצמדת אליו בתא הצר. מה היא מתכוונת לעשות לו בתוך הארון? האם זהו ניסיון לפתות אותו? לא יכול להיות. ואכן, לתדהמתו נפתח לפתע הצד האחורי של הארון והם נכנסו לתוך מחילה ארוכה. מאי שם הופיע לפיד חשמלי דולק בידה של פרידה שהחלה לצעוד לאורך הניקבה כשאביב הולך בעקבותיה ומתקשה לעכל את מה שקורה לו. כך צעדו מספר דקות בין הקירות העבשים, כשלפתע הסתיימה המחילה והם נכנסו לתוך אולם תת-קרקעי ענק שהואר על ידי מנורות חשמל רבות עוצמה.
הכל התרחש כעת תוך שניות. אביב רצה לשאול "מה זה?" כשחולשה פתאומית פשטה באיבריו והוא התנדנד וצנח ארצה. כשהתאושש, מצא עצמו על שולחן האבן הקשה במרכז החדר, עירום לגמרי וידיו ורגליו קשורות לצדדים. כשניסה לצעוק, גילה שפיו חסום. הכבלים שעל גפיו מנעו ממנו לזוז ופחד נורא הקפיא את דמו. האם השתגע או אולי נרדם וחלם סיוט?
פרידה הופיעה פתאום בשדה-הראייה ורעד עבר בגופו. כעת לבשה גלימה שחורה ונראתה לפתע זקנה לפחות כפליים מאשר מקודם. עיניו התמקדו בחפץ שאחזה בידה - סכין ארוכה, דקה וחדה, שניצוצות אור ניתזו ממנה. הרי לא יכול להיות שדבר כזה קורה לו באמת.
"ברוך בואך אל בית המכשפות," אמרה המכשפה בקול חסר-חיים שנשמע כבא ממעמקי העבר. "במשך חמשת אלפים שנים בתי ואני נעות ונדות ומופיעות כל פעם במקום חדש. כדי להמשיך ולהתקיים בלי שגופנו יזקין וירקיב, אנו זקוקות מדי פעם לדמו של נער צעיר שנמצא עדיין בתהליך גדילה. נטלי מביאה לכאן את הנערים ואני מבצעת את הניתוח שישמור עלינו צעירות לנצח. אבל מספיק עם הדיבורים."
ידה עלתה בתנופה למעלה והחלה לרדת לאט-לאט אל גופו. עיניו של אביב נפקחו לרווחה בבהלה איומה וגופו החל להתפתל בייאוש כשהִמהומים חסרי פשר בוקעים מהמחסום שבפיו. המכשפה התעלמה ממנו וידה המשיכה לרדת. אביב חש בקצה להב קר נוגע בו ודמעות החלו לזלוג מעיניו. מוזר, הלהב הקר גרם לו דווקא לצריבה. האם יכאב לו מאוד או שמא יתעלף מיד? מה זה חשוב? סופו יגיע כך או אחרת. מדוע חשב שהוא חכם גדול ובא לכאן?
"אמא!" צריחה נוראה בקעה לפתע מפֶּתח האולם ומגע הסכין בבשר נעלם. נטלי רצה אל שולחן האבן בפנים נפחדים כשעיניה יורות זיקים. "אמא, מה את עושה?" המשיכה לצעוק. "תפסיקי תכף ומיד!"
"אל תפריעי לי," רטנה האם. "עוד רגע אני גומרת." וידה שעלתה, החלה שוב לרדת במהירות מואצת.
"תעזבי אותו!" נהמה נטלי והדפה הצידה את אמה. "זה החבר שלי."
"בודאי," הנהנה האם. "הבאת אותו כמו את כולם לפניו..."
"לא הבאתי אותו. הוא בא לבד!" אמרה נטלי ונעמדה בין האם לבין השולחן. "הרי סיכמנו שרק מחרתיים אני אביא לך קורבן חדש. אמא, זה החבר האמיתי שלי ואני אוהבת אותו!"
"אוהבת אותו?" נרתעה המכשפה בפנים מעוותים. "איך את יכולה? אסור לך להתאהב בהם. הרי הוא בן אדם רגיל. בעוד 1800 שנים בערך אני אפגיש אותך עם בן-הזוג המיועד לך."
"מה אכפת לי מעוד 1800 שנים?" צעקה נטלי. "בינתיים אני חיה כעת ואוהבת אותו. פגשתי בו ליד תחנת אוטובוס כשחיפשתי קורבן להביא אליך. אבל הוא לא כמו כולם. הוא נחמד ועדין ואני מאושרת איתו. אני אפילו עוזרת לו בכל מיני דברים קטנים בעזרת הכשפים שלי. בעוד חמש שנים נצטרך לעזוב שוב למקום חדש. עד אז אני רוצה להיות איתו. שחררי אותו ותני לו ללכת. מחרתיים אני אביא לך קורבן אחר במקומו."
"אני עוד אשלם בגיהינום בגללך," רטנה האם והרימה שוב את הסכין. החבלים הקושרים את ידיו ורגליו של אביב נחתכו ונותקו. הוא התעורר שטוף זיעה ומצא עצמו במיטתו, רועד בכל גופו.
"וואו! איזה חלום!" חשב בהקלה. "אסור לי לקרוא יותר מדי סיפורי בלהות. מעניין מה היתה נטלי אומרת לו היתה יודעת איזו מכשפה עשיתי ממנה בחלום שלי..." מחשבותיו נקטעו כשגילה שבבת-אחת שכח לחלוטין את תוכן החלום. ניסה מאוד להיזכר אך לא הצליח. ליתר ביטחון הלך למטבח לשתות מים ורק אז חזר לישון עם אור דולק בחדרו.
למחרת בערב, כשנפגש עם נטלי, נמחק אפילו קיום החלום ממוחו ואילו נטלי היתה מציאותית כמו תמיד. נכון שהיא היתה מיוחדת במינה, אבל רק משום שהיתה הנערה הנפלאה ביותר בעולם. כשהגיעו למסעדה, יכול היה אביב רק לקלל את עצמו על ששכח להזמין מקום מראש. המסעדה היתה מלאה לגמרי וכשביקש לדבר עם המלצר, הושלך באדיבות החוצה. הערב לא בא בחשבון ואם הוא רוצה לבוא בערב אחר, שיזמין מקום מראש.
אביב חזר אל נטלי בראש מורכן ובהבעת פנים חמוצה. נטלי ניחמה אותו והציעה שתנסה בעצמה. אביב טען שבתפוסה הנוכחית של המסעדה, חבל על הזמן שלה. נטלי הלכה בכל זאת ותוך פחות מחמש דקות התרחש אירוע בלתי אפשרי. ברגע האחרון ביטל מישהו את ההזמנה שלו לשולחן זוגי והם ישבו אל השולחן במקום הטוב ביותר במסעדה. אביב התעלם מהמבצע שלה. מה אכפת לו, כל עוד ממשיך המזל להאיר לו פנים?

                                                                                                                                חזרה למסך הקודם