ב ר י   פ ר י ג ת
סופר ומתשבץ
התחלת הספר - השישייה של היפוגריף - תעלומת פורץ הכספות


התחלת הספר - השישייה של היפוגריף - בתעלומת פורץ הכספות                                        חזרה למסך הקודם

                                                                              .1.
                                                    תיקן בגודל של פיל!

...השוטר הוסיף לנוע בכוח ההתמדה, התעופף בזינוק דג מעל כידון האופניים וצנח לתוך האמבט בקפיצת בטן מרשימה, כשהוא פוגע בתנופה במים המלוכלכים ומתיז אותם סביב על הקירות במטר סוחף...
קשה לומר שבִּילִי ציפה לפתיחה כזו. מושגיו המעורפלים על כפר כללו רפת עם פָּרות, חיטה נעה ברוח ואיכרים שעובדים בשדה. והכי גרוע - שלווה, בטלה ושִׁעמום נורא שמטריף את הדעת.
קשה גם לומר שבילי טעה במה שחשב. רק מה? באופן בלתי צפוי ציפתה לו בתוך זמן קצר מאוד בדיוק פתיחה מדהימה כזו במושבה אחלמה.
                                                                              -------
באותו יום של תחילת קיץ בו מתחיל סיפורנו, עבר בילי לגור בבית חדש. בשלוש השנים האחרונות התגורר בילי בתֵל אָבִיב, לאחר שעלה לארץ מהעיר בּוֹסְטוֹן שבאמריקה. אביו של בילי לא אהב את חיי העיר מלאי ההמולה והזיהום, ולכן החליט לעבור לגור במקום שקט. לאחר חיפוש לא קצר, בחר ג'וֹנָתָן סְטַאר במושבה אחלמה כמקום בו יִבנה את ביתו החדש.
אַחְלָמָה היא מושבה ותיקה מדרום לתֵל אָבִיב בדרך לאַשְׁדוֹד - לא הרחק מחוף הים. מושבה קטנה, שאורח החיים הכפרי עדיין שולט בה. בילי לא היה מרוצה מן המעבר מפני שבגילו כלל לא חיפש את השקט והשלווה. דווקא הרעש וההרפתקאות של העיר מצאו חן בעיניו. אלא שבסיכומו של דבר קובעים ההורים, ובילי נאלץ להשלים עם הרעיון.
מכוניתה של משפחת סטאר נסעה דרומה כשג'ונתן סטאר נוהג במהירות סבירה. מאחוריהם נסעה משאית גדולה שהובילה את הרהיטים ושאר החפצים של המשפחה. את המשאית הסיע נהג בעל גוף, שלעס כל העת גומי לעיסה ונראה משועמם. לידו ישבו שני סבלים שפיהקו ללא הרף.
המכוניות סטו מן הכביש הראשי ונסעו כעת לאורך כביש צר ומתפתל. הכביש התיישר וחלף בין בתי מושבה לא גדולה. בילי סקר את הרחוב הראשי של המושבה ונאנח ללא קול. הוא כבר עבר כאן כשאביו לקח אותו לסיור, ושום דבר לא השתנה מאז.
"האם זוהי המושבה אחלמה?" שאלה מִילִיאַן בת השש, אחותו הצעירה של בילי.
"לא, מילי," השיב האב במבטא אמריקאי בולט, בלא שיסיר את עיניו מן הכביש. "זו השכנה הצפונית של אחלמה. אחלמה נמצאת במרחק של כחמש דקות נסיעה מכאן. שמה של המושבה שאותה אנו חוצים כעת הוא תַרְשִׁישׁ . דרך אגב, בילי. בית-הספר בו תִלמד בשנה הקרובה נמצא בתרשיש. אתה תיסע אליו כל בוקר בהסעה מיוחדת יחד עם ילדי אחלמה. תצטרך לקום מוקדם."
"כבר סיפרת לי את זה," רטן בילי והמשיך לסקור את הנוף שנשקף משני צִדֵי המכונית, שעזבה בינתיים את שטח תרשיש. המכונית והמשאית נסעו על הכביש שהתפתל שוב בין שדות קמה שנקצרה באביב.
"אבא, מה זו אחלמה?" שאלה מיליאן.
"אחלמה היא אבן יקרה סגולה בצורת פּירמידה כפולה על גבי מִנסרה, שבאנגלית נקראת אַמֶתִיסְט," הסביר לה בילי. כשראה את הבעת פניה, מיהר להוסיף - "אחלמה וגם תרשיש הם כאלה מין תכשיטים יפים," ומיליאן הִנהנה בהבנה.
באותו רגע נכנסה המכונית של משפחת סטאר אל אחלמה ונעצרה מיד בקצה הצפוני של המושבה ליד בית דו-קומתי חדש. בילי פתח את הדלת וזינק החוצה אל הכביש. המשאית נעצרה מאחורי המכונית. הנהג ושני הסבלים ירדו והחלו לפרוק את החפצים ולשאת אותם אל הבית. אביו של בילי הסיע את המכונית אל תוך המוסך הגדול שהיה צמוד אל קיר הבית וניגש לתת הוראות לסבלים.
בילי סקר את הרחוב בו עמד לגור. שלט על הבית ציין את שם הרחוב - רחוב רָמַת גַן - ובילי נאנח. הוא היה מעדיף לגור בעיר רמת גן ולא ברחוב שנקרא כך. הבית נמצא בהתחלת הרחוב שטיפס בשיפוע במעלה גבעה וירד מצִדה השני, כשהמשכו נעלם מן העין. כל הבתים בצד הזה של הגבעה היו בעלי קומה אחת. הבית של בילי היה בהחלט יוצא דופן וגדול יותר.
בילי נאנח שוב וגירד את שערו המתולתל. ברור לו כי צָדק במה שחשב על חיי הכפר. זו היתה מושבה שקטה ואדישה, ופרט לראש של אישה שהציץ לרגע מחלון ונעלם מיד, נראה הכל נטוש. בילי היה משוכנע כי הילדים במושבה ודאי מנצלים את תחילת החופש הגדול לשינה וטרם התעוררו.
"ידעתי!" חשב בילי בעצב. הוא החל לצעוד במעלה הרחוב כדי להגיע אל פִסְגת הגבעה ולהשיג נקודת תצפית טובה יותר על הסביבה, כשאז...
כשאז נוכח בילי לדעת כי המושבה אינה כה שקטה ורדומה כפי שחשב, ומצפים לו ימים גדושי עניין ומתח. זוכרים את פתיחת הספר?
רעש פתאומי נשמע מעֵבר לפִסְגת הגבעה בהמשך הרחוב - רעש של חריקות מלוּוה ברעש של רגליים רצות. מיד לאחר מכן הופיע נער בן גילו של בילי והחל לרוץ במהירות על הכביש במורד הרחוב, כשעל פניו הבעה מבודחת של מי שאינו מפחד משום דבר ומאף אחד. היה לו שיער שחור כהה שקוצץ בקו ישר לרוחב מצחו וכיסה את אוזניו. הוא לבש קְצַרְצַרַיִים (מכנסיים קצרים) ירוקים וחולצה קֵיצית כחולה ולרגליו נעל נעלי ספורט אופנתיות.
בילי עצר והביט בתימהון בנער הרץ. מדוע הוא ממהר כל כך ועלול למעוד ולפצוע את עצמו? הסיבה לכך התבררה כעבור שתי שניות.
אופניים הופיעו בדיוק באותה נקודה בה צץ מקודם הנער. על האופניים רכב אדם מבוגר ושמן במיוחד בעל הבעת פנים מחשירה. פניו העגולים היו סמוקים, ולא רק בגלל מאמץ הרכיבה. גם הוא לבש קצרצריים וחולצה קֵיצית, אך בילי זיהה שזהו שוטר המושבה, כי רוכב האופניים חבש לראשו כובע שוטר מגוהץ שכיסה את שערותיו. השוטר נָשף בכבדות וניסה להשיג באופניו החורקים את הנער הרץ. לכלי-הרכב היתה עדיפות ברורה ולבילי היה ברור שתוך שניות ישיג השוטר את הנער.
הנער הגיע לאמצע המורד ליד המקום בו עמד בילי, כשאופני השוטר השיגו אותו. הנער הבחין בסכנה המתקרבת מאחוריו ופנה בבת-אחת שמאלה. השוטר מיהר להפנות גם הוא את אופניו שמאלה. הנער שינה שוב כיוון וזינק ימינה. השוטר, ששכח שהוא רוכב במהירות על אופניו, הִפנה גם הוא את אופניו ימינה. שינוי הכיוון גָרם לו לאבד את השליטה על האופניים שהמשיכו לנסוע שמאלה, פגעו במדרכה ועלו עליה בקפיצה.
למזלו של השוטר היה השער בגדר פתוח... או אולי לרוע מזלו? כי האופניים פרצו לחצר ודהרו במהירות על השביל המרוצף ישר אל דלת הכּניסה של הבית. השוטר ניסה לעצור את אופניו אך מרוב בהלה החליקו רגליו על הדוושות. הנער ובילי, שהשקיפו בתדהמה על המתרחש, ציפו לראות את השוטר מתנגש בדלת ונמעך עליה עם אופניו, אך לא כך קרה.
חַיָה אַרְמוֹנִי היתה כעת לבד בבית. בעלה עָבד בשדה והיא נמצאה בעיצומו של יום כביסה מפרך ובלתי מתוכנן. הכל החל כשמכונת הכביסה שלה התקלקלה. טכנאי הוזמן והגיע, בדק את המכונה ואמר שחסר לו חלק ושיבוא שוב. בינתיים נאלצה חיה ארמוני לכבס בידיים תוך כדי עבודה מאומצת שלא היתה רגילה לה. אין פלא שהיתה כעת עייפה מאוד.
ברגע שאופניו של השוטר דהרו לעבר דלת הכּניסה, היתה חיה ארמוני בדרכה אל החצר כדי לתלות חלק מהכבסים שכבר הספיקה לכבס. ביד אחת החזיקה מגש מלבני גדול ועליו ערימה תלולה של כבסים ואת היד השנייה הושיטה אל ידית דלת הכּניסה ופתחה אותה. באותה שנייה הגיע השוטר אל הדלת. הוא לא הספיק לבלום ואופניו פרצו לתוך המסדרון. חיה ארמוני נצמדה בגבה אל הקיר והאופניים פגעו במגש. הכבסים הנקיים התעופפו במסדרון, התפזרו על הרצפה והתלכלכו.
חיה ארמוני ההמומה פָּלטה זעקת פחד וכמעט התעלפה. במאמץ נואש ניסה השוטר לבלום את אופניו, אך מרוב בִּלבול לחץ על הדוושות בכיוון ההפוך. האופניים, שכבר האטו את מהירותם, פרצו ישר אל חדר האמבטיה שנמצא בקצה המסדרון.
דלת חדר האמבטיה היתה פתוחה. השוטר המשיך קדימה, ובמהירות של קטר משתולל דהרו אופניו לתוך חדר האמבטיה. אותה שעה היה האמבט מלא במים מלוכלכים ושחורים שבתוכם היו שרויים לבנים בודדים שטרם כובסו. השוטר פער את פיו בבהלה כדי לזעוק אך איחר. האופניים התנגשו בכוח בקצה האמבט. השוטר הוסיף לנוע בכוח ההתמדה, התעופף בזינוק דג מעל כידון האופניים וצנח לתוך האמבט בקפיצת בטן מרשימה, כשהוא פוגע בתנופה במים המלוכלכים ומתיז אותם על הקירות במטר סוחף.
האופניים חסרי הרוכב צנחו הצידה ישר על ערימת כבסים נקיים. את הכבסים האלה התכוונה חיה ארמוני לתלות לאחר שתסיים את תליית המחזור הראשון שהיה מפוזר כעת על רצפת המסדרון. באותו בוקר הקפיד השוטר לשַׁמן היטב את אופניו והשֶׁמן נמרח על הכבסים.
חיה ארמוני לא יכלה עוד להחזיק מעמד. בצעקה נואשת התעלפה!
המים באמבט שקטו.
האם השוטר טבע?
לא!
לפתע צצו שתי ידיים ושתי רגליים מתוך המים כשהן מפרפרות בכוח רב ובמהירות של מדחף. המים סערו וניתזו לצדדים כשהם מרטיבים ומלכלכים עוד יותר את הקירות. הרצפה התכסתה בשכבת מים שגבהה משנייה לשנייה כמו שיטפון.
רק לאחר שהתיז החוצה מחצית מן המים שבאמבט, הצליח השוטר לְשַׁרְבֵּב את ראשו החוצה, פער את פיו לרווחה ומילא את ריאותיו באוויר. לאחר מכן הזדקף ובאִטיוּת נעמד על רגליו.
הנער שעמד בחוץ, פרץ בצחוק אדיר שהרעיד את גופו. "חָה-חָה-חָה!" הכריז. "תִראו איך חֲבַקוּק שוחה במים כמו היפופוטם מפוטם. איזה היפו! איזה היפו! מהיום והלאה נקרא לו הִיפּוֹ!"
בילי, שעמד בקו ישר עם הנער הצוחק ועם דלת ביתה של חיה ארמוני, ראה את השוטר עומד באמבט ופרץ גם הוא בצחוק. השוטר הצליח לשמור על שיווי המשקל שלו, ובעודו יורק מים וממצמץ בעיניו, הביט במקרה אל הראי שמולו. למראה דמותו הנוטפת מים, חשכו עיניו, והוא כמעט צנח שוב אל בריכת האמבט. כי על ראשו לא חבש כעת השוטר את כובע השוטר המגוהץ שלו, אלא זוג תחתונים רטובים שהתלבשו על הגולגולת שלו והזרימו פלגֵי מים מסריחים על פניו. השוטר המבולבל ליקק את המים ומיד ירק אותם בקשת על הראי. בתנועה מהירה תלש מראשו את התחתונים והשליך אותם בכעס דרך החלון החוצה ישר על ראשו של חתול שחצה את החצר. השוטר התעלם מהיללה הזועמת, גחן והחל לחטט בתוך המים. לאחר חיפוש קצר ודילוג על שתי גופיות וזוג תחתונים אחד, מצא השוטר את כובעו האבוד וחבש אותו על ראשו. הוא יצא מן האמבט, חלץ את נעליו, רוקן מתוכן את המים, נעל אותן והזדקף.
בעוד השוטר סוקר את הנזק שגרם, התעוררה חיה ארמוני מעלפונה. כשקלטה את מה שהיו פעם בית מסודר וחדר אמבטיה נקי, כמעט התעלפה שוב. השוטר המבוהל החליט כי כדאי לו לְהִתְנַפְנֵף (כלומר, להסתלק מן המקום - כפי שמקובל להתבטא באחלמה). הוא הֵרים את אופניו והחל להסיע אותם החוצה, כשחיה ארמוני חסמה את דרכו.
"חבקוק, חכֵּה רגע! מה יהיה עם הנזק שגרמת לי?" שאלה בקול רועד, לאחר שיכולת הדיבור חזרה אליה.
"אל תדאגי," הבטיח לה השוטר בהדרת כבוד נוטפת מים. "אני אשכור מישהו שינקה לך את הבית ויכבס את הכביסה שלך מחדש."
"זה יעלה לך ביוקר!" סיננה חיה בכעס. "אני לא נוגעת בכלום עד שהשכיר שלך יגיע. תדאג לשלוח אותו לכאן מהר. אני רוצה לשקם את הבית שלי עוד היום."
השוטר התקשה להחליט אם הביטוי 'זה יעלה לך ביוקר!' היה איוּם או רק רמז לכסף שהדבר עלול לעלות לו. הוא יצא עם אופניו מהבית. הנער מיהר לזנק מעל לגדר מעֵבר לכביש ונעלם מאחורי שיח בחצר. השוטר לא הספיק לראות אותו, אבל הבחין במשאית החונה ליד הבית הדו-קומתי החדש ובסבלים המעבירים את החפצים מהמשאית לבית. הוא מיהר לגשת אל המשאית.
"שמע, אתה!" נבח לעבר הנהג.
"אני?" שאל הנהג בתימהון למראה האדם השמן והרטוב החובש כובע שוטר. הנהג סקר בחרדה את המשאית, חושש שמא עבר עבירת תנועה.
"מה קרה?" התערב אביו של בילי, שיצא מהבית. "משהו לא בסדר?"
"בהחלט!" אמר השוטר בסבר פנים חמוּר כשהוא משלב את ידיו גבוה על חזהו. "אם אחד מבני משפחתך יעז לעבור על החוק, אשליך את כולכם לכלא! אל תגיד שלא הזהרתי אותך!"
אביו של בילי עמד פעור פה והתקשה להחליט אם להתרגז או לצחוק. השוטר החל להסיע את אופניו במעלה הרחוב עד שהגיע לפסגת הגבעה. הוא עלה על אופניו, רכב עליהם במורד הנגדי ונעלם.
הנער שגרם בעקיפין לאירוע, התרומם מאחורי השיח וקפץ לרחוב. הוא ניגש אל בילי.
"אין זו אגדה וגם לא הד!" אמר. "היה נדמה לי שעוד מישהו צחק פה."
"אני צחקתי כי זה היה מצחיק," אמר בילי.
"אוהו, מנומס!" העיר הנער השני. "תגיד, עברת דירה לבית החדש שם למטה?"
"נכון," השיב בילי. "גרתי קודם בתל אביב. אני עולה לכיתה ח' בשנה הבאה," הוסיף בתקווה לגרור לשיחה את בן המושבה הצעיר שנראה בגילו.
הנער חייך. "שמי עֵרָן אַרְנוֹן, וגם אני עולה לכיתה ח'. אני מניח שתִלמד בכיתה שלי."
"שמי בילי סטאר," הציג בילי את עצמו. "ואני בהחלט אשמח ללמוד בכיתה שלך."
"תִשְׂמַח זו ההגדרה הנכונה," קבע ערן. בילי הביט בו בחוסר הבנה וערן הסביר - "קצת אחרי סוף החופש הגדול תתחיל השנה הבאה שיהא שנת תשמ"ח. תו שין מם חית. קולט?"
בילי קימט את מצחו. "חשבתי שעכשיו השנה היא 1987," אמר במבוכה.
"אתה צודק, אבל העיקר שהחופש הגדול זהה בכל סוגי לוחות השנה," גיחך ערן.
בילי הִנהן בהסכמה כשלפתע פרץ בצחוק סוער.
ערן הביט בו בחשד. "מה מצחיק אותך באמצע הקיץ?" שאל בתימהון.
"אני נזכר מה קרה לשוטר," צחק בילי.
"נכון שזה מצחיק?" הסכים ערן בגיחוך. "אבל אל תתפלא. השוטר שלנו הוא לא שוטר רגיל וּודאי שאינו מייצג את השוטרים במדינה שלנו. ילדי אחלמה צוחקים כל הזמן ממה שהשוטר הזה עושה. שמו חֲבַקוּק גְרִיפוֹן, אבל מהיום אני אקרא לו הִיפּוֹ, בגלל שכשהוא שחה באמבט, הוא הזכיר לי היפופוטם. אל תשכח גם אתה לקרוא לו כך."
"בשמחה," השיב בילי. "בייחוד שזה ירגיז אותו עוד יותר."
ערן חייך. בילי מצא חן בעיניו, וערן היה בטוח שהדייר החדש ייכנס מהר לעניינים.
"אתה יודע, ערן?" ניסה שוב בילי. "אני לא מכיר אף אחד במושבה. החופש הגדול התחיל רק עכשיו ואני חושש שיהיה לי משעמם כאן. אפשר להצטרף אליך?"
"בכּיף!" השיב ערן. "תגיד, מתי עלית לארץ?"
"איך הרגשת?" חקר בילי. "חשבתי שאני מדבר עברית כמו כולם."
"המבטא שלך מכיל פה ושם פִּצפּוּצים של אנגלית," חייך ערן.
"עליתי לארץ לפני שלוש שנים בערך," אמר בילי.
"שמע, העברית שלך ממש מעוּלה אחרי שלוש שנים," אמר ערן בהערכה.
"תודה," הִנהן בילי. "למדתי עברית עוד בארצות הברית, ובארץ הייתי צריך רק ללמוד את המילים שאין במילון, כמו 'מגניב', 'סבּבּה' וכל מיני מילים כאלה."
"בסדר, עברת את המבחן," טפח ערן על שכמו. "רוצה להתלוות אליי לסיור במושבה?"
"מאוד," שמח בילי. "אִתך ודאי אכיר אותה טוב יותר."
"אז מה אתה תקוע פה? תתחיל להזיז את הרגליים," המריץ אותו ערן.
"רק רגע," אמר בילי ורץ להודיע לאימו על הסיור. הוא חזר אל ערן והשניים החלו לצעוד דרומה.
"דרך אגב," אמר ערן. "מעניין אותך לדעת מדוע היפו רדף אחרי?"
"מעניין?" חייך בילי. "אני 'מת' לדעת."
"היפו הוא שוטר מיוחד במינו," אמר ערן. "באחלמה ובתרשיש אין לו כמעט בכלל תעסוקה והוא מתבטל רוב הזמן בציפייה לתעלומה. לצחוק הוא לא יודע, אבל להצחיק - מאוד, למרות שהוא לא בדיוק מעוניין לעשות את זה. ילדי המושבה נהנים להרגיז אותו בכל הזדמנות. לפני כמה ימים הסתבכתי עם היפו בתחרות אופניים ברחובות אחלמה. זו היתה תחרות שהיפו התחיל בה לא בכוונה, וכשהיא הסתיימה, שכב היפו על הכביש מתחת לאופניו והתפוצץ מכעס. הוא היה צריך לדעת שלא מנסים להתחכם אִתִי ברכיבה על אופניים. מרוב כעס, היפו שלל לי את רשיון הרכיבה על אופניים למשך שבוע.
"מה?" פער בילי את פיו בתדהמה.
"חכֵּה, רק התחלתי," גיחך ערן. "עכשיו הגיע תורי להתרגז והחלטתי לגמול להיפו ולאופניו. יש לי חבר טוב בשם דְרוֹר אֲבִיבִי. היינו במרכז המסחרי של אחלמה, כשפתאום ראיתי את היפו משעין את אופניו על קיר המינימַרקֶט ונכנס לקנות משהו. ניצלתי את ההזדמנות וקשרתי בחבל את ציר הגלגל האחורי של האופניים אל סורג בקיר החנות. היפו יצא מהחנות, עלה על אופניו והחל לנסוע. הגלגלים הסתובבו במָקום והאופניים לא התקדמו אפילו דצימטר אחד. היפו לחץ בכל כוחו על הדוושות ואז קרה משהו שלא תכננתי. החבל נקרע, האופניים זינקו קדימה והתנגשו בקיר של חנות סמוכה. היפו התעופף באוויר מעל לכידון ממש כמו שעשה כעת באמבט, ונגח בכובעו את הקיר. אתה יכול לתאר לעצמך שהיפו השתולל מזעם. הוא שמע אותי מתפוצץ מצחוק, קפץ על האופניים ורדף אחריי. את הסוף תוכל לקרוא בדִברֵי הימים של חיה ארמוני. ואם מדבְּרים על דרור, הנה הוא מתקרב אלינו."
נער רזה בעל הבעת פנים רצינית ואחראית הגיע אליהם. היה לו שיער חוּם חָלָק ועיניים חוּמות בעלות מבט חודר. כלבה שחורה הלכה לצִדו.
"איך נגמר המרדף?" שאל את ערן. "אני מתפלא שאתה חי. תגיד, ראיתי לפני רגע את חבקוק רוכב על אופניו נוטף מים ומרוגז כהוגן. מה קרה לו?"
"אל תשאל מה החמצתָ," אמר ערן. "היית צריך לראות את היפו שוחה באמבט של חיה ארמוני."
"היפו?" תמהּ דרור. "מי זה היפו? מישהו שאני צריך להכיר?"
"ועוד איך אתה מכיר," צחק ערן. "היפו הוא חבקוק גריפון. הוא שחה בתוך האמבט של חיה ארמוני ונראה כמו היפופוטם שמנסה לא לטבוע, אז החלטתי שמהיום אני קורא לו היפו." הוא המשיך ותיאר מה התרחש.
דרור נראה כעומד לפרוץ בבכי.
"איפה הצדק?" קונן. "שאני אפספס קטע כזה?" לפתע עלה חיוך ממזרי על פניו. "שמע, זה מגניב!" קרא בהתלהבות. "חבקוק ממש חיכה לשם הולם כזה. כשישמע את שמו החדש, הוא יתנפח מכעס..."
"ובכך יצדיק עוד יותר את שמו," השלים בילי.
"היי," הרים דרור את גבותיו. "ומי אתה צריך להיות? עוד המצאה מטורפת של ערן?"
"שמי בילי סטאר. באתי לגור באחלמה," הציג בילי את עצמו.
"לא תתחרט!" הבטיח לו דרור. "שמי דרור אביבי. ערן גר כאן," - הוא הצביע על הבית שבחצר שלו התחבא ערן, "ואני גר בבית שלידו... רגע! אתה בטח גר בבית החדש בקצה המורד, נכון? אז אנחנו כמעט שכנים."
"נעים מאוד," אמר בילי.
"יצור מנומס," העיר ערן. "דרור, צריך לקלקל אותו מהר."
"למה? אתה חושב שכולם צריכים להיות מוּפרעים כמוך?" צחק דרור. "דרך אגב, בילי. גם היא שכנה שלך," ודרור הצביע על הכלבה השחורה שעמדה כל העת לידם. "תכיר את שָׁבִיט, הכלבה שחבקוק גריפ... אה, סליחה ערן... שהיפו הכי שונא באחלמה. שביט, תני יד לבילי!" הורה דרור לכלבה. שביט צייתה, ובילי לחץ את כף רגלה הקדמית.
"דרור שכח להזכיר ששם משפחתה של שביט הוא חתולי!" הוסיף ערן. "האתון הזו, שנראית כמו כלבה, מבלה את כל זמנה בריצה אחרי חתולים."
"די כבר!" התרגז דרור. "ככה היא נולדה. עם תשוקה לרדוף אחרי חתולים."
ממש באותה שנייה חלף חתול ברחוב. שביט החלה לרדוף אחריו כשהיא נובחת בקול רם. היא לא הצליחה להדביק את החתול וחזרה עצובה אל השלושה.
"מגיע לך!" לעג לו ערן. "בחיים שלך לא תשיגי אותם."
שביט נבחה בכעס והִפנתה את ראשו הצידה. בילי שלח יד וליטף את ראשה של הכלבה המאוכזבת. שביט נשאה אליו עיניים בורקות ונרגעה.
"מה נעשה כעת?" שאל דרור.
"רציתי להראות לבילי את המושבה," אמר ערן. "אני תִקווה שלא תתנגד להצטרף."
"בהחלט לא," הסכים דרור. "אבל בתנאי שתפסיק לדבֵּר אליי כמו וַרְדָה סַמְבַּטְיוֹן, המורה לעברית שלנו. 'אני תִקווה'," חיקה את קולו של ערן. ערן אחז בצווארו של דרור בתנועת חניקה ולבילי היה נדמה שהשניים יתחילו לריב. אך לא. בילי נרגע, כשערן ודרור פרצו בצחוק.
השלושה התחילו לצעוד דרומה אל מרכז אחלמה. דרור סיפר לבילי על המושבה כשערן עוזר לו מדי פעם בהערות מבדחות וקולעות שגרמו לשלושה לצחוק שוב ושוב. שביט נשרכה אחריהם, מביטה לצדדים ומחפשת חתול.
"בסוף עוד יצמח לך שפם," הקניט אותו ערן. "תפסיקי לרוץ אחרי זוללות העכברים האלו."
אבל זה בדיוק מה ששביט עשתה. הכלבה הבחינה בחתול והחלה לרדוף אחריו. תוך שניות נעלמו הכלבה והחתול מעיני השלושה.
"התייאשתי ממנה!" משך ערן בכתפיו בייאוש מדומה.
"ואני התייאשתי ממך," החזיר דרור.
באותו זמן נמצאו השלושה במרכז המסחרי. לא הרחק מהם נפתחה דלת חנות שהשלט מעליה הכריז על 'חנות הבגדים של יְשַׁעְיָהוּ אַלְמוֹג'. היפו יצא מהחנות כשהוא אוחז בשקית. לפתע ראה השוטר את שלושת הנערים המביטים אל הכלבה והחתול, ומיד הסתובב ונכנס חזרה לחנות בלא שהנערים יבחינו בו. שלושת הנערים נוכחו לדעת ששביט אינה חוזרת והמשיכו ללכת. בדיוק כשעברו ליד דלת חנות הבגדים, החל ערן לספֵּר בדיחה ולא שם לב שדלת החנות נפתחה שוב.
"ערן, תיזהר!" פלט בילי.
ערן הביט בבהלה אל דלת החנות ורצה לברוח, אך איחר. היפו יצא מהחנות, רץ אל ערן ואחז בזרועו.
"חָה-חָה-חָה!" צחק היפו בקולו העבה. "בכל זאת זה הולך להיות היום שלי! כעת תפסתי אותך, פִּרחח קטן. אתה תִלמד מה זה לצחוק ממני!"
"עזוב אותי!" גנח ערן בכאב כשחש את אצבעותיו של השוטר מוחצות את ידו. "תעזוב לי את היד! אני לא עשיתי כלום."
"לא?" שאל היפו בקול מרושע. הוא כבר הספיק להחליף בגדים ולבש מדים, ואת כובע השוטר הרטוב החליף בכובע שוטר מגוהץ. "ומי קשר את האופניים שלי? ומי גרם לי לדפוק את הראש בקיר? ומי גרם לי לשחות?"
"אתה גרמת לעצמך לשחות," הזכיר לו דרור.
"אל תתערב!" צרח עליו היפו במבט זועם. "לא דיברתי אלֵיך! ואתה, ערן. הפעם עברת כל גבול. אתה ודאי יודע מה פירוש הדבר?"
"בטח שאני יודע," הִנהן ערן. "שעתיים מעצר!"
"כמעט!" תיקן אותו היפו. "שעתיים מעצר עם עבודת פרך!"
"מה?" הופתע ערן. "עבודת פרך? זה עונש מסוג חדש. מה זה?"
"ראשית אני אכלא אותך לשעתיים בתא מעצר בתחנת המשטרה," הסביר היפו. "אחרי שתשוחרר, אתה תלך הביתה ותאכל ארוחת צהריים שמנה כדי שיהיה לך הרבה כוח. עד עכשיו לא מצאתי מישהו שילך לנקות את הבית של חיה ארמוני, ועלה בדעתי עונש חינוכי עבורך. אתה תנקה את הבית של חיה, וזה יהיה שעתיים מעצר עם עבודת פרך."
"אבל אסור לך לעשות דבר כזה," נדהם בילי.
"מי אתה בכלל?" התרגז היפו. "תגבורת לשניים האלה?"
"בילי, אל תתערב!" הזהיר אותו ערן שנגרר בעקבות היפו אל תחנת המשטרה. דרור, שנשאר לעמוד בחברת בילי, נָשף בכעס.
"אני אראה לו, לשוטר הזה, לכלוא את חברי הטוב ביותר," רטן.
"אבל מה תוכל לעשות?" שאל בילי.
"אני? כלום," הודה דרור. "אבל עד כמה שאני מכיר את ערן, מחכות להיפו כמה הפתעות עוד לפני שהיום ייגמר."
                                                                              -------
היפו וערן נכנסו אל ביתו של השוטר. היפו הוביל את ערן אל החדר האחורי הגדול ששימש חדר המשטרה של מושבות אחלמה ותרשיש. בחדר היו דלת פנימית למסדרון שהוביל אל דלת הכּניסה, ודלת חיצונית שדרכּה ניתן היה לצאת אל החצר. כמו כן נמצאו בחדר גם שתי דלתות של תאי מעצר, שבמנעול כל אחת מהן היה נעוץ מפתח.
"מכיוָון שלא התחכמת בדרך לכאן, אני מרשה לך לבחור את התא בו תיעצר לשעתיים הבאות," אמר היפו בנדיבות. "את איזה משניהם אתה מעדיף?"
"את האמצעי!" החליט ערן.
"ואני באמת התחלתי להאמין שאתה משתפר," נאנח היפו וסובב את מפתח הדלת הימנית. הוא פתח את הדלת והצביע פנימה.
"קדימה, תיכנס!" הורה לערן. "השעתיים מתחילות ברגע זה."
ערן העווה את פניו ונכנס לחדר. שנייה לאחר מכן צרח בבהלה, זינק לאחור ודרך על רגלו של היפו שפָּלט צעקת כאב.
"טיפש קטן! מה קרה לך?" זעק היפו.
"אני מצטער," אמר הטיפש הקטן בקול רועד. "יש בחדר תיקָן בגודל של פיל!"
"לא יכול להיות!" התכעס היפו.
"אתה יכול לראות בעצמך," הציע לו ערן.
"ואם יש, אז מה? אתה מפחד מג'וּקים?" שאל היפו.
"רק כשהם בגודל כזה," הסביר ערן. "תגיד לי, חֲבַג'וּק, במה אתה מאכיל אותם שהם נִהיים כאלה ענקיים?"
"לא חֲבַג'וּק. חבקוק! ערן, מספיק עם הבדיחות האלה. אני אחסל את התיקן ואתה תחליף אותו לשעתיים הבאות," הודיע היפו. הוא נכנס לתא והביט לכל עבר כדי לאתר את התיקן. באותה שנייה נטרקה הדלת מאחוריו. היפו הסתובב ובהה בדלת הסגורה.
"מה זה?" שאל בחוסר אֵמוּן. "ערן? מה אתה עושה?"
"אני?" צחק ערן. "אני הולך הביתה! ואין לך מה לדאוג, קוּקִי..."
"כבר אמרתי לך שלא תעז לקרוא לי קוקי!" קָטע אותו היפו בזעם.
נכון, חֲבַקוּקִי, באמת כבר אמרת לי," אישר ערן. "אני חוזר שנית. אין לך מה לדאוג. אני אשלח לך את המפתח של הדלת בדואר. אם הדואר יפעל מהר וגם לא יאבד את המכתב, תוכל לצאת תוך יומיים מהתא. בינתיים תִרזה קצת. ואם לא הבנת, מקודם היה בתא המצער תיקן בגודל של פיל אבל עכשיו יש שם חֲבַקוּקָן בגודל של היפופוטם!"
היפו לא האמין למשמע אוזניו. הוא צרח בכל כוחו - "עראאאן!!!" והמתין שהדלת תיפתח. רק כששמע את הדלת אל החצר נטרקת, הבין שהסתבך. הוא פער את פיו ושאג בכל כוחו - "מַתִילְדָה!"
רגע ארוך חלף והדלת הפנימית נפתחה. אישה שמנה נכנסה לחדר. היתה זו אשתו של היפו.
"חבקוק, קראת לי?" שאלה בהפתעה. "מה זה? אתה משַׂחק אתי במחבואים? איפה אתה?"
"איזה מזל שאת בבית." צרח היפו. "אני בתא המעצר הימני. תוציאי אותי!"
"מה? מה אתה עושה שם?" נדהמה אשתו. "ולמה אתה לא יוצא בעצמך?"
"מה את חושבת? הדלת נעולה והמפתח לא אצלי!" התרגז היפו.
"אני לא מבינה," התבלבלה אשתו. "אם ככה, איך הצלחת לנעול את עצמך מבפְנים?"
"מתילדה, הסברים אחר-כך. תוציאי אותי כבר!" נהם היפו.
"אבל איפה המפתח?" שאלה מתילדה.
"מה?" התרגז היפו. "הילד הבלתי אפשרי הזה באמת לקח אִתו את המפתח. מתילדה, קחי את המפתח הרזרבי ממְגֵרַת השולחן ותפתחי כבר את הדלת."
מתילדה ניגשה אל שולחן העבודה הגדול שעמד במרכז חדר המשטרה, פתחה מגֵרה והוציאה מתוכה מחזיק מפתחות שאליו חוברו שני מפתחות. לאחר רגע קצר היה היפו מֵחוץ לתא המעצר.
"אני אַראה לו!" נשף בזעם נורא. "תיקן בגודל של פיל! בפעם הבאה שאני אניח עליו את הידיים שלי, הוא לא יברח ממני בקלות כזו!"
ערן כבר היה רחוק משם, אך גם לו היה נוכח, ספֵק אם היה מסכים עם שוטר מושבות אחלמה ותרשיש...

                                                                              .2.
                                                                 הפורץ מופיע

ערן הגיע אל המרכז המסחרי ואיתר את דרור ובילי עומדים בצל, משוחחים ומחכים שהשעתיים יחלפו. כשראה את ערן, פער בילי את פיו בתדהמה. "מה? כבר השתחררת?, שאל.
"אתה רואה?" צחק דרור. "אמרתי לך שלהיפו מחכות כמה הפתעות. אז מה, ערן? מה קרה בתחנת המשטרה?"
ערן סיפר להם בדרכו הליצנית את סיפור השִׁחרור המוקדם. דרור התגלגל מצחוק. בילי חייך במבוכה.
"קשה לי להתרגל שבאמת יש שוטר כזה," אמר.
"אתה תתרגל הרבה יותר מהר ממה שנדמה לך," צחק ערן. "קדימה, בואו נמשיך בסיור. גם ככה בִּזבזנו זמן מיותר."
ערן, דרור ובילי המשיכו לסייר במושבה כשהם נזהרים לא להיתקל שוב בהיפו. בילי למד להכיר את המושבה ונהנה מהטיול.
"נדמה לי שהסיור נגמר והחום התחיל לעייף," החליט לבסוף ערן והחניק פיהוק. "אז מה עושים עכשיו?"
"תסתכל על השעון," השיב דרור. "אני בכיוון של ארוחת צהריים."
השלושה החלו לצעוד בחזרה אל הקצה הצפוני של המושבה אחלמה. בדרך פגשו ערן ודרור חברים רבים, ועד מהרה התפשט סיפור שְׂחייתו של היפו בין כל ילדי המושבה.
ממש בפסגת הגבעה, לפני המורד בקצה הצפוני של המושבה, נתקלו השלושה בצמד בנות.
"הַיי ערן," קראה אחת מהן. "מה העניינים? שמעתי שהיה לך בוקר מעניין."
ערן אישר ותיאר את פרשת השחייה בפעם המי יודע כמה, כשלדרור כבר נמאס לשמוע.
"שמע ערן, אתה פשוט נפלא!" הריעה הנערה בעלת השיער הבהיר. "אתה ממש גיבור היום. הייתי נותנת שנה מחיי כדי לראות את המחזה."
"והיפו היה תורם עשר שנים מחייו כדי שאת תחליפי אותו במחזה ותהיי הגיבורה במקומו," צחק ערן.
"היפו?" תמהה הנערה בעלת השיער השחור שגלש מעֵבר לכתפיה. "מי זה? אתה מתכוון לחבקוק?"
"כן," הסבירה לה הבלונדינית קצוצת השיער. "ערן הדביק לו את השם בגלל שחבקוק שחה באמבט של חיה ארמוני."
"את זה לא ידעתי, אבל אני קונה את הכינוי," אמרה שחורת השיער ופנתה אל בילי. "אני מנחשת שאתה האמריקאי שבא לגור באחלמה," אמרה.
"זה נכון," הִנהן בילי.
"אתה יודע? גם אני עליתי לארץ, אבל מצָרְפַת. זה היה מזמן. הייתי אז תינוקת," ציינה.
"אז מה הִשתנה?" הרבה שנים חלפו מאז וגם היום את תינוקת," העיר ערן.
"אתה תשתוק! אף אחד לא ביקש ממך להתערב," נזפה בו שחורת השיער ופנתה שוב אל בילי. "שמי דָנִיאל דֶה-רוֹמִי," את השם היא ביטאה במבטא צרפתי. "תכיר גם את שִׁירָה אַרְבֵּל," והיא הצביעה על חברתה. "הבנתי שאנחנו נִלמד באותה כיתה."
"אני משער שאת צודקת," השיב בילי בנימוס אך ללא עניין רב. במשך היום ערך היכרויות רבות וממילא שכח כמעט את כולן.
"תגיד, דרור," שאלה שירה, "מה אתם עושים אחרי הצהריים?"
"חשבתי ללכת עם ערן לשפת הים," אמר דרור. "רוצות להצטרף?"
"נפלא," שמחה שירה. "נכון שרק אתמול הייתי בים, אבל אני תמיד אוהבת ללכת לשם."
"מה אִתך, בילי?" שאל ערן. "גם אתה בא?"
"אני? בטח!" שמח בילי. כעת היה ברור לו שבקיץ הנוכחי הוא כבר לא ישתעמם.
החמישה נפרדו. דרור נכנס אל חצר הבית שלו וניגש אל שביט. הכלבה השחורה שכבה במלונה שלה שכונתה 'ארמון'. בקיץ התגוררה שביט במלונה ובחורף עברה לגור בבית.
"תפסיקי לרוץ אחרי חתולים, מבינה?" נזף בה דרור. שביט נשאה אליו עיניים מלגלגות ודרור פרץ בצחוק ונכנס הביתה.
                                                                              -------
שתי הנערות ושלושת הנערים הגיעו לשפת הים. הם תפסו מקום בסככה לא הרחק מסוכת המציל, פשטו את בגדיהם ונשארו לבושים בבגדי-ים. החמישה הקפידו למרוח על עצמם תכשירי שיזוף וזינקו למים.
לאחר רחצה רטובה שהפיגה מעט את החום, יצאו החמישה אל החוף.
"מה עושים עכשיו?" שאלה שירה.
"מה דעתכם לקבור את דניאל בחול?" הציע ערן.
"לא, תודה!" נסוגה דניאל. "אני לא סומכת עליך. אבל יש לי רעיון יותר טוב. אולי נקבור אותך בחול? הרי אתה לא מפחד משום דבר."
"לי אין בעיות עם זה," צחק ערן. ואכן, תוך דקות עסקו חבריו בחפירת בור עמוק בחול. ערן נשכב באלכסון בבור, והשאר כיסו אותו בחול כך שרק ראשו הציץ החוצה.
"נו, אז איך אני נראה?" שאל ערן כשסיימו.
"חבל שאין לי מצלמה," אמרה דניאל. "אתה נראֶה נהדר, רק ראש בלי גוף."
"ממש מגניב!" אמר ערן. "ועכשיו תוציאו אותי החוצה. אני לא יכול לצאת כשהידיים שלי קבורות צמוד לגוף."
"יש לי רעיון," התערב דרור. "מה דעתכם שקודם ניגש להביא מצלמה?"
"כן," הִנהנה דניאל. "זה רעיון יוצא מן הכלל. בואו!"
"הֵיי!" הרים ערן את קולו. "אתם לא תשאירו אותי פה ככה לבד!"
"למה?" צחקה דניאל. "מה כבר יכול לקרות לך?"
"מה יהיה אם תהיה גיאות ואני אטבע?" שאל ערן.
"אם זה יקרה, היפו יעשה מסיבה גדולה," העיר דרור. "חבל על כל רגע. בואו נלך לפני שהגיאות של ערן תגיע."
ארבעת הנערים החלו ללכת כשבילי המודאג מסתכל כל רגע לאחור.
"דרור!" צרח ערן. "אל תשאיר אותי פה ככה. שלא תעז! דרור! אני אגמור אִתך את החשבון!"
אבל דרור לא עצר. תוך מספר שניות נעלמו ארבעת הנערים. ערן נשאר לבדו, אך לא לזמן רב. צל ענק כיסה אותו לפתע. ערן הרים את עיניו והחוויר.
"כנראה שזה בכל זאת היום שלי!" אמר היפו המאושר. "חיפשתי אותך בבית ואמרו לי שהלכת לשפת הים. אבל גם בחלומות הכי ורודים שלי לא חשבתי שאמצא אותך במצב כזה. קדימה, צא החוצה ובוא אִתי לתחנת המשטרה."
"הלוואי שהייתי יכול," נאנח ערן. "אתה לא רואה שאני תקוּע?"
היפו הביט בערן והִנהן. הוא התכופף, חפר מעט מסביב לערן, שם את ידיו מתחת לבתי-השחי של הנער הקבור והחל למשוך אותו החוצה.
"אַיי! אתה מכאיב לי!" צרח ערן. "תפסיק! אתה תתלוש לי את הידיים!"
"תפסיק לצעוק!" נהנה היפו. "אני כבר לא מאמין לאף מילה שלך."
אך ליתר ביטחון החליט היפו לחפור עוד קצת. כשסיים, משך שוב את ערן, והפעם בהצלחה. ערן נעמד על רגליו, מכוסה כולו בחול.
באותה שנייה בדיוק חזרו דרור, שירה, דניאל ובילי. הארבעה העמידו פנים שהם הולכים להביא מצלמה, אך למעשה ערכו סיבוב קצר על החוף וחזרו אל ערן. צהלות הצחוק שלהם נקטעו כשהבחינו במתרחש.
"ערן, אתה בסדר?" שאל דרור בדאגה.
"אתה אל תתערב!" הזהיר אותו היפו ואחז היטב בזרועו של ערן. ערן ביצע בגופו תנועות ניעור נמרצות כדי לנקות מעצמו את החול והעיף כמויות גדולות של חול לכל עבר. היפו, שחלק מן החול פגע בו, הִרפּה בבהלה מערן ונסוג שני צעדים לאחור כשהוא צועק - "תיזהר, טמבל קטן! מה אתה עושה?"
הטמבל הקטן לא חיכה שנייה מיותרת. ברגע שידו של השוטר הִרפתה מזרועו, הסתובב ערן ורץ במהירות אל תוך הים. עד מהרה נמצא ערן הרחק מהחוף והגיע למקום בו כיסו המים את כל גופו חוץ מהראש. ערן עמד והביט אל היפו.
היפו התפוצץ מכעס. "ערן!" צרח בכל כוחו. "צא מיד החוצה!"
"אני קודם רוצה לנקות את עצמי מהחול," הסביר ערן.
"עראאאן, צא החוצה!" שאג היפו.
"למה? טוב לי כאן," החזיר ערן. "בחוץ חם ופה במים נעים."
"אם אתה לא יוצא, אני נכנס!" איים היפו.
"בבקשה, קוּקִי, יש פה מספיק מקום אפילו בשבילך," אמר ערן בנדיבות.
השוטר נחר בזעם, חלץ את נעליו וצעד אל תוך המים. הוא התקדם בזהירות עד שהמים הגיעו כמעט אל הקצה התחתון של קצרצריו, ואז עצר.
"ערן, אתה יוצא?" שאל באיוּם.
"אתה יודע מה?" אמר ערן. "אני חושב שאני כבר נקי. וחוץ מזה, אני חייב לשמוע בקולך. הרי אתה שוטר. אני יוצא!"
ערן אמר ועשה. הוא החל לצעוד אל החוף בקשת רחבה שעקפה את היפו. היפו הבחין בכך והחל לצעוד הצידה כדי לחסום לערן את הדרך. תוך כדי כך הגיע לבור תת-מימי והבחין בכך רק כששקע במים עד למותניו. בבהלה מיהר לנתר הצידה, איבד את שיווי המשקל וצנח אל תוך המים. כשהיפו נעמד שוב על רגליו, היו גופו ובגדיו ספוגים מים מלוחים וכובעו נסחף ממנו והלאה אל המים העמוקים.
ערן שינה כיוון, רדף אחרי הכובע הצף והשיג אותו. הוא מיהר לצאת מהמים לפני היפו, חבש את הכובע לראשה של דניאל וברח משם למרחק בטוח.
"דניאל," צעק. "אמרתי לך לעבור על הראש במסרק צפוף!"
היפו, שיצא גם הוא מהמים, החוויר. "מה, דניאל? יש לך כינים?" שאל בדאגה.
"לי? מה פתאום?" נעלבה דניאל וצרחה על ערן - "ערן, חכה תראה כינים! עשר מכות מצרים תחטוף ממני!"
היפו צעד קדימה, הוריד את הכובע מראשה של דניאל, חבש את הכובע לראשו והחל ללכת אל ערן. ערן מיהר להיכנס שוב למים והתרחק מהחוף.
"ערן, צא החוצה!" צרח היפו.
"בשביל מה, קוּקִי?" צחק ערן. "אתה עוד רטוב ממקודם. לא יותר פשוט שתיכנס גם אתה?"
"לא, תודה!" נָשף היפו. "פעם אחת הספיקה לי. וחוץ מזה, כבר הזהרתי אותך אלף פעמים שלא תקרא לי קוקי! אתה יוצא?"
"בבקשה חבקוקי, אולי בכל זאת תיכנס?" ניסה ערן לשכנע אותו. "יש כאן מספיק מקום גם בשבילי, גם בשבילך וגם בשביל הכריש הלבן הרעב שראיתי לפני רגע שוחה פה עם מפית על הצוואר ושואל איפה חבקוק גריפון..."
"כשאני אתפוס אותך, אתה תתגעגע לכריש," נהם היפו.
"ועד אז, קוקי, כדאי שתקפוץ הבית ותחליף בגדים," הציע לו ערן. "מה יהיה אם שוטר המושבה שלנו יחטוף דלקת ריאות?"
היפו רצה לענות לערן, התחרט ועזב את המקום בפנים כועסים. ערן יצא באִיטיוּת מהמים והצטרף אל חבריו שהתגלגלו מצחוק.
"אז מה, ערן? היפו קִלקל לנו את ההצגה. מה דעתך שנקבור אותך שוב בחול?" הציע דרור.
"אני תכף אקבור אותך בחול, דרור," חייך ערן. "רק שאני אקבור אותך עם הראש למטה! אני חושב שבּוֹר אחד הספיק לי להיום. בואו נלך לשחות. גם אם נפגוש כריש לבן בדרך, זה נראה לי פחות מסוכן."
וערן החל לרוץ אל תוך הים וארבעת האחרים מיהרו בעקבותיו. עד מהרה נמצאו הנערות והנערים בעיצומה של שחייה והתזת מים משתוללת. לאחר שהתעייפו, חזרו הנערים לחוף, הלכו למלתחות להתלבש וחזרו לאחלמה.
                                                                              -------
למחרת קם דרור בשעה מאוחרת, התלבש, אכל ויצא מביתו. לאחר כעשר דקות נמצאו בחברתו ארבעת חבריו. ערן הגיע אחרון לאחר שדרור נאלץ להוציא אותו ממיטתו.
"אתה יותר גרוע מאימא שלי. הערת אותי באמצע חלום מטורף על היפו," התלונן ערן בפיהוק רחב. "בסדר, אני יודע שכבר אמצע היום. מה נעשה עכשיו?"
"יש לי רעיון," אמר בילי. "לפני שבּנו את הבית שלנו, היתה בחצר חורבה שנהרסה מזמן. מהחורבה נשאר חדר שלם אחד, והבנאים שבנו את הבית שלנו, שיפצו את החדר והפכו אותו למחסן. כעת החדר ריק ויש בו אפילו דלת עם מנעול וחלון מסורג. אם תרצו, נוכל ללכת לחדר שאותו אני מכנה בשם 'בִּקְתָה', ונוכל להשתגע בו כהוגן."
"מקבלים את ההצעה!" הכריז ערן. "בבתים שלנו אנחנו לא יכולים להשתולל ובחוץ חם מדי. אחריך, בילי!"
החמישה, יחד עם שביט שהצטרפה אליהם, הלכו לבקתה והשתוללו כל הבוקר. לאחר ארוחת הצהריים נפגשו בביתה של שירה, צפו בטלוויזיה ולאחר מכן שיחקו 'מונופול'. כך עבר עליהם יום נעים.
                                                                              -------
באחלמה נמצא בית-קולנוע לא גדול בשם 'שְׁבָט', שהקרין סרטים לאותם תושבי אחלמה ותרשיש שנמאס להם לשֶׁבֶת שעות מול הטלוויזיה. באותו ערב הוצג בו סרט חדש שבעיתונים נכתב עליו הרבה בשבוע האחרון. התושבים נהרו אליו בהמוניהם והאולם התמלא עד אפס מקום בשתי הצגות הערב. חמשת החברים השיגו רק בקושי כרטיסים להצגה הראשונה.
את הקולנוע ניהלו עד כה שני שותפים - בִּנְיָמִין צִבְעוֹנִי ומְנַחֵם שׁוֹמְרוֹן. השניים לא חיו בשלום זה עם זה. הם התווכחו על כל דבר ולכן הביאו סרטים גרועים. כתוצאה מכך נשארו הצופים בבית, ובית-הקולנוע עמד על סף חיסול. בנימין צבעוני פרש מן השותפות ומנחם שומרון שילם לו עבור חלקו. צבעוני היה משוכנע כי שותפו יצטער על שנשאר לבד לנהל את בית-הקולנוע הכושל, אך שומרון צחק אחרון. ראשית, שינה את שם בית-הקולנוע לשם 'רַב-שְׁבָט', חילק אותו לשלושה אולמות והכניס כיסאות חדשים ונוחים. לאחר מכן החל להביא סרטים טובים בהצגות בכורה, לפני שתושבי המושבות יִצפּו בהם בבתי-הקולנוע של העיר הגדולה. והתוצאה - בית-הקולנוע הצליח מאוד. החופש הגדול סייע לשומרון להגדיל עוד יותר את הכנסותיו כשהביא סרטים שמתאימים למבוגרים ולבני נוער גם יחד. באותו ערב נכנס כסף רב לקופת בית-הקולנוע, ושומרון היה שבע-רצון. צבעוני, שצָפה בסרט לאחר שנאלץ לקנות כרטיסים לו ולאשתו, יכול היה רק לחרוק בשיניו. הסרט היה מעניין והצופים נהנו מאוד.
בשעה מאוחרת יותר שכב דרור במיטתו וקרא בעניין בספר ששאל בצהרי אותו יום מספריית אחלמה. כשסיים את הספר, כיבה את החשמל ונרדם מיד, חולם חלום ביעותים בו נשאר כיתה. דרור הזיע כהוגן, אך כשהתעורר, הוקל לו כשגילה שהיה זה רק חלום.
דרור התמתח, התיישב על מיטתו והביט בשעון-היד שלו. השעון הורה על רבע לתשע. דרור החליט לקום, התלבש ויצא מחדרו אל חדר האורחים. בדיוק באותו רגע הניחה אִמוֹ את שפופרת הטלפון במקומה ונכנסה למטבח כשדרור בעקבותיה.
"מי זה היה? אבא?" שאל דרור והתיישב אל השולחן.
"נכון," אישרה גִילָה אביבי והתחילה להכין לו ארוחת בוקר. כשסיימה, הניחה את הארוחה על השולחן.
"אבא סיפר לי משהו מעניין שקָרה בלילה," אמרה לבנה שהחל לזלול את ארוחת הבוקר.
"מה?" שאל דרור באדישות.
"פריצה!" אמרה גילה.
"מה?" הפסיק דרור לאכול. "איזו פריצה?"
"פריצה לקולנוע," אמרה אִמוֹ. "מנחם שומרון הגיע היום בבוקר אל בית-הקולנוע כדי לספור את הכסף שהצטבר בימים האחרונים בכספת. הוא גילה שהכספת נפרצה וכל הכסף נעלם. מישהו בלתי ידוע שדד את הכספת."
"נפלא!" הריע דרור.
"מִזה בדיוק חששתי," התכעסה אִמוֹ. "מה כל כך נפלא? בן-אדם נשדד ואתה שמח? מוטב שלא תעז לדחוף את האף שלך לעניין. אל תשכח מה קרה לפני שנתיים במסגרייה. אני לא רוצה שדבר דומה יקרה שוב."
דרור נזכר במרירות במה שקָרה לפני שנה וחצי.
                                                                              -------
באמצע כיתה ו', בעקבות ספר בלשי נהדר שקרא, החליט דרור להיות בלש. ערן הזכיר לו שכדי לבלוש צריך תעלומה. דרור לא התרגש. אם אין תעלומה, הוא ימציא אחת.
וכך, בליל חורף קר וסגרירי יצאו שני החברים לפעולת הבילוש. כמטרה נבחרה המסגרייה השייכת לאביו של דרור ואביו של ערן. דרור החליט שלצורך המשחק הם ישמרו על המסגרייה מפני פריצה של שודד נועז. ערן לא התלהב לצאת מהבית במזג אוויר כזה, אך דרור התעקש וערן נכנע. השניים החלו לשמור וערן השתעמם כהוגן.
בערך בעשר וחצי נשבר ערן וקרא לדרור לבוא אליו.
"דרור, שמרנו מספיק," התלונן. "בוא לישון. מחר לא נצליח לקום לבית-הספר."
"נשמור רק עוד חצי שעה," אמר דרור. "רק כך נציל את המסגרייה מפריצה."
"נשמור כאילו. נציל כאילו," הזכיר לו ערן. "מה כבר אפשר לגנוב מהמסגרייה? מכונות ששוקלות טונות?" הוא פיהק. "דרור, אני מת מעייפות. וחוץ מזה, תכף יתחיל לרדת מבול. בוא נדחה את המשך המשחק הזה לחופשת פסח."
דרור לא ויתר. "ערן, הלילה אנחנו בלשים ואנחנו כבר פה. אם אתה רוצה, לך לישון. אני נשאר לשמור לבד על המסגרייה."
"שאני אשאיר אותך לבד?" גיחך ערן. "אני יודע! אתה עושה לי את זה בכוונה. בסדר, שִׁכנעת אותי. אבל רק עוד חצי שעה וזהו. אחר-כך אנחנו מתפזרים."
"כל הכבוד!" שמח דרור וטפח על כתפו של ערן. "אז סיכמנו. אתה ממשיך לשמור בצד הזה. אני חוזר לצד השני."
ערן נאנח וחיבק את חזהו כשהוא רועד מקור. דרור החל לרוץ ועקף את המסגרייה, כשלפתע איבד את שיווי המשקל וצנח אל תוך שלולית מלאה מי גשם. הוא מיהר לקום על רגליו, מכוסה בבוץ. בהליכה אִיטית חזר אל ערן.
ערן בהה בחברו בחוסר אֵמוּן, התאושש ופרץ בצחוק אדיר. "מה קרה לך?" שאל. "החלטת להסוות את עצמך כדי שהשודד לא יִראה אותך כשיתקרב?"
"אל תרגיז אותי!" נָשף דרור כששיניו נוקשות מקור. "בוא נחזור הביתה."
"אבל עוד לא עברה חצי שעה," ציין ערן. הוא ראה את ההבעה על הפנים המכוסים בבוץ של דרור ומיהר להוסיף - "הֵיי, אל תתחמם! סתם צחקתי."
"הלוואי שהייתי יכול להתחמם," נאנח דרור. "בוא כבר. איזה ביזיון! מה שאימא שלי תעשה לי."
                                                                              -------
המרירות חלפה. דרור החליט לשכוח את פרשת המסגרייה. הוא יִלמַד את הלקח וינסה ללכוד את הפורץ הבלתי ידוע בלא שיסתבך שוב. היתה לו הרגשה שאין מדובר בשוד רגיל אלא בתעלומה של ממש. הוא סיים לאכול במהירות, יצא החוצה ופגש את בילי שהלך במעלה הרחוב.
"מה נשמע, בילי?" שאל דרור.
"שמעת מה קרה בקולנוע?" אמר בילי בהתלהבות.
"כן," אישר דרור. "סוף-סוף הגיעה תעלומה למושבה שלנו ואני מתכוון לפתור אותה." שירה ודניאל הופיעו יחד במעלה הרחוב כשהן משוחחות בהתרגשות והצטרפו אל דרור ובילי. דרור החליט לצרף גם את ערן לחבורה ושרק לו את שריקתם המוסכמת שנלקחה מתוך שיר נפוץ.
לאחר רגע ארוך במיוחד הציץ ערן מחלון חדרו. "תגידו, אתם סובלים מנדודי שינה?" שאל בקול מנומנם. "שכחתם שאנחנו בחופש הגדול?"
"בוא מהר החוצה!" קרא בילי בהתרגשות. "שדדו את קולנוע רַב-שְׁבָט."
ערן שִׁפשף את עיניו, מיהר להתלבש, קפץ החוצה מהחלון והצטרף אל חבריו.
"בוקר טוב," בירך אותם בפיהוק רחב. "מה קרה? מי גנב את קולנוע רַב-שְׁבָט?"
"נורא מצחיק!" רטנה דניאל. "אם לא שמת לב, כעת אתה כבר לא ישן, דוב קוטב שכמוך."
"דניאל, דובים לבנים ישנים רק בחורף ועכשיו קיץ," הזכיר לה ערן.
"אני בטוחה שגם בין הדובים יש דוב מסוג ערן שישֵׁן כל השנה," צחקה דניאל.
"טוב דוב," אמר ערן בקוצר-רוח. "אז אולי תספרו לי מה קרה?"
"מישהו בלתי ידוע פרץ בלילה את הכספת בקולנוע וגנב משם את כל הכסף," אמר דרור. "מעניין מה קרה שם באמת."

                                                                              .3.
                                                                 השישייה של היפוגריף

חַיִים אביבי - אביו של דרור, ודָוִד ארנון - אביו של ערן, שותפים במסגרייה של אחלמה. תושבי אחלמה נזקקו באופן קבוע לשירותי המסגרייה של השניים, כך שעבודה לא חסרה והמסגרייה היתה עסק מצליח ורווחי.
כמובן, מכיוָון שהמסגרייה היתה עסק פרטי, נאלצו השניים לעבוד שעות נוספות רבות. הם לא סירבו לאף עבודה דחופה, וכשעומס העבודה היה גדול במיוחד, עבדו השניים מסביב לשעון.
בשעת בוקר מאוחרת של אותו יום רכב אביו של דרור על אופניו אל המסגרייה כדי להצטרף אל דָוִד ארנון, שהקדים להגיע לעבודה. המסגרייה נמצאה באזור התעשייה בקצה הדרומי של אחלמה, וחיים אביבי חצה את המושבה לכל אורכה.
בדרכו חלף חיים אביבי ליד בית-הקולנוע. הוא נזכר בסרט בו צפה אתמול בהצגה השנייה, וחייך לעצמו. לאחר שנייה נעלם החיוך מעל שפתיו. הוא ראה את שוטר המושבה מגיע בהליכה מהירה אל בית-הקולנוע כשמנחם שומרון - בעל בית-הקולנוע - ממתין לו בחוסר סבלנות ליד הדלת. חיים אביבי הִטה את אופניו, התקרב אל השניים ועצר לידם.
"יפה מאוד, חבקוק!" נהם שומרון. "מה זה צריך להיות? כמה זמן לקח לך להגיע?"
"מנחם, מה קרה?" שאל חיים אביבי בסקרנות.
"מישהו פרץ לקולנוע ושדד את כל הכסף שהיה בכספת," אמר שומרון.
"לא ייאמן!" נדהם חיים אביבי. "מי זה היה?"
"אין לי שום מושג," השיב שומרון.
"ואיך זה קרה?" המשיך חיים אביבי לשאול.
"רק רגע!" הרים היפו את קולו. "חיים אביבי, מה אתה חושב שאתה עושה? תתנפנף מכאן מיד ואל תפריע למשטרה לעבוד!"
חיים אביבי רצה לענות לו, התחרט ורכב משם על אופניו.
שומרון פנה אל היפו. "אז איך אתה מתכוון לגלות מי שדד את הכספת..." החל לומר, הפסיק לדבֵּר והביט בתימהון בשוטר, שפניו האירו בחיוך של שביעות רצון.
היפו היה מאושר. סוף-סוף קרה משהו רציני באחלמה. היפו כבר הריח את ריח ההצלחה. הוא יפתור את הפרשה, ילכוד את הפושע ויזכה לשבחים...
שומרון מיהר להחזיר אותו למציאות. "מה אתה שמח?" הרים את קולו. "מוטב שתִמחה את החיוך האווילי הזה מהפרצוף שלך ותמצא מי שדד את הכסף, אחרת אני אזמין לכאן את יְהוֹשֻׁע גִבְעוֹן, והוא..."
"מספיק!" קָטע אותו היפו בתקיפות. "אל תדבר שטויות. אני לא זקוק למפקד שלי כדי לחקור את הפּרשה. אני מבטיח לך שתוך יומיים תתמלא הכספת שלך שוב בכסף הגנוב."
"אם כך, זה בסדר," אמר שומרון בפִקפוק. "איפה אתה מתכוון להתחיל לחקור?"
"במקום הפשע כמובן," הבליט היפו את חזהו. "אני רוצה לראות מה קרה שם ולשמוע מפיך את כל מה שאתה יודע. בוא ניכנס."
שומרון הוביל את היפו פנימה אל החדרון בו נמצאה כספת בית-הקולנוע. הם התיישבו בחדרון הקטן והיפו סקר את סביבותיו בעין בוחנת. הוא ציין לעצמו את שני הכיסאות, את האשנב המסורג בקיר החיצוני שדרכו מכר שומרון כרטיסים, וכמובן את הכספת. היפו הבחין בכל אלו במבט ראשון ושיבח את עצמו על עינו החדה שלא החמיצה שום פרט, כיאה לשוטר שעומד לפענח את הפרשה עד מחרתיים.
"ומה עכשיו?" שאל שומרון.
"אותי מעניין איך הצליח הפורץ להגיע אל החדרון," אמר היפו. "הרי ברור שהוא לא יכול היה לחדור פנימה דרך האשנב למכירת כרטיסים."
"אני מניח שאיזו דלת או חלון נשארו פתוחים באיזשהו מקום בבניין בית-הקולנוע," משך שומרון בכתפיו. "הפורץ נכנס לבניין, הגיע אל החדרון, שבר את השמשה בחלון שמעל דלת הכניסה לחדרון, שם מאחוריך, ונכנס לחדרון."
היפו הסתובב כנשוך נחש והביט למעלה. רק אז הבחינה עינו - שלא מחמיצה שום פרט - בשמשה השבורה.
"רק רגע," תמהּ השוטר. "אם השמשה נשברה, איך זה שאין רסיסים?"
"אחרי שטִלפנתי אליך, טאטאתי את הרסיסים," הסביר שומרון. "לא רציתי שמישהו ייפצע."
"ובכך השמדת ראיות חשובות," נזף בו היפו. "נו, טוב. עכשיו זה כבר מאוחר מדי. מעניין איך הגנב פרץ את הכספת."
"הוא התיך אותה," אמר שומרון. "הקולנוע קיים כבר שנים רבות ואף אחד לא ניסה לשדוד אותו. מי בכלל חשב שהכספת לא מוגנת מספיק?"
היפו סקר את הכספת מקרוב וראה ששומרון צדק. מנעול הכספת הותך, והפורץ פתח את הדלת והוציא את הכסף. היפו נאלץ לקבוע שהפורץ עשה עבודה נקייה והשאיר לשוטר המושבה עבודת בילוש רצינית. היפו התחיל להצטער על שהתחייב להחזיר את הכסף תוך יומיים. שלושה ימים נראו כעת זמן הגיוני יותר. או אולי שבועיים?
"זה לא הולך להיות פשוט," נאנח היפו. "מי לדעתך פָּרץ את הכספת שלך?"
"אתה שואל אותי?" התרגז שומרון. "זה התפקיד שלך למצוא אותו."
"למי היתה גישה לכספת?" שאל היפו.
"רק לי," קבע שומרון. "בנימין צבעוני כבר לא שותף, ולהֶרְצֵל מִיקְרוֹבִּי שעובד כסדרן בקולנוע מאז שצבעוני פרש, אין מה לחפש כאן בחדרון הזה."
"אני מבין," הִנהן היפו. "תגיד לי. האם הכסף או חלק ממנו היה מסומן?"
"מסומן? מה קרה לך? זה כסף שאנשים שילמו כדי לקנות כרטיסים," החל שומרון לאבד את סבלנותו. "אין לך שאלות יותר הגיוניות?"
"יש לי עוד שאלה אחת," הודיע לו היפו. "מה עשית הבוקר בקולנוע?"
"רציתי לסכם את ההכנסות בספרים ולהפקיד את הכסף בבנק," אמר שומרון באנחה. "כעת נותר לי להפקיד רק אוויר."
"זה הכל," סיכם היפו המאוכזב. "נגמרו לי השאלות. בזאת סיימתי את החקירה הראשונית."
היפו עזב את החדרון וכשהִרהר בעובדות שאסף, נאלץ להודות כי בעצם אין בידו אלא אפס מאופס של יֶדע על מה שקָרה. הוא יצא מבית-הקולנוע, פנה ימינה, הקיף את פינת הבניין והחל לצעוד ליד הקיר הצפוני הארוך. כשהגיע לאמצע הקיר, עצר והביט למעלה אל החלון הקטן בקומה השנייה של בית-הקולנוע. צינור מים אנכי עבר בסמוך לחלון והיפו סקר אותו ושקע במחשבות.
'בּוּם!'
היפו ניתר בבהלה וניסה לברוח הצידה. מאוחר מדי. צינור המים נסדק ונבקע לפתע, וזרם מים עז שָׁטף את היפו והשליך אותו לאחור על ישבנו. עד שהצליח להתרחק מן המים הזורמים, התלכלכו בגדיו בבוץ והוא נָטף כמו ממטרה. היפו מיהר לסגור את הברז הראשי והביט בעצב בשלולית הענקית שנקוותה על האדמה.
היפו עקף בחזרה את הפינה וניגש אל האשנב המסורג למכירת כרטיסים. מנחם שומרון ישב בחדרון ובהה בכספת. היפו סיפר לו על הצינור שנשבר.
"בסדר," אמר שומרון באדישות. "אחרי שהפורץ גנב לי את הכסף מהכספת, מה ישַׁנו עוד כמה שקלים לאינסטלטור? בכל אופן, טוב שסגרת את הברז הראשי. הרבה מים יקרים היו מתבזבזים."
היפו חזר לביתו, רטוב ואומלל. תוך זמן קצר טבל יותר מדי פעמים במים בלא שרצה בכך.
                                                                              -------
ובעוד היפו אובד עצות ותוהה מה יהיה הצעד הבא שלו, התאספו חמשת החברים מול ביתו של דרור. באותו רגע דיבר בילי.
"אתה רוצה לחקור את הפריצה?" תמהּ.
"מדוע לא?" השיב דרור בשאלה. "לא רק שאני רוצה לחקור, אני גם מתכוון להצליח. מה דעתכם? האם תסכימו להצטרף אליי לחקירה?"
"מה?" נדהמו השאר.
"נקים חבורת בלשים," הסביר דרור. "קראנו על כך פעמים רבות בספרים ואין כל סיבה שלא נוכל לעשות את זה בעצמנו. נחקור את הפרשה, ועם קצת מזל גם נפתור אותה. בכל אופן, כך לא נשתעמם בחופש הגדול."
"אתה השתגעת לגמרי!" קבע ערן וסובב אצבע ליד רקתו כרמז מוסכם לשיגעון. "אל תשכח מה קרה לנו במסגרייה בגלל שרצית לשחק בבלשים. איזו תעלומה יש כאן? אני לא רואה שום דבר מסתורי בשוד. אפילו חשודים אין לנו. הרי כל אחד היה יכול לפרוץ את הכספת."
"זה נכון, דרור," הוסיפה שירה. "אין לך מאיפה להתחיל. ערן צודק. אנחנו סתם נבזבז זמן, ובסוף היפו ילכוד את הפושע."
"רק רגע!" קפץ ערן. "קוֹסְטוֹנְטְרוֹנוֹמַאט, שירה! אל תכניסי לי מילים לפה. את זה אני לא אמרתי. היפו בחיים שלו לא ילכוד אף פושע. אפילו את עצמו הוא לא היה מסוגל ללכוד. כמה שאני חושב יותר על ההצעה של דרור, אני חושב שיש בה משהו."
"בחייכם," התערבה דניאל. "מה זה חשוב אם אנחנו נלכוד את הפורץ או שהיפו יצליח? הרי ממילא אין לנו מה לעשות בחופש הגדול. אם נקים חבורה בלשית, זה יפתור לנו לפחות את בעיית השִׁעמום. אני צודקת?"
"את בהחלט צודקת, דניאל," אישר בילי. "דרך אגב, מה זה בדיוק קוֹסְטוֹנְטְרוֹנוֹמַאט?"
"אה, זו סתם אחת מהקללות שערן המציא," גיחך דרור. "אז סיכמנו. אנחנו נייסד חבורת בלשים ונעבור הרפתקאות מותחות. אני מאמין שאם נחשוב בהיגיון, נצליח גם לפתור את התעלומה."
"ותוך כדי כך נוּכל ודאי לגרום להיפו לעשות צחוק מעצמו," הוסיף ערן בחיוך ממזרי.
"כיצד נתחיל?" שאלה שירה. "הרי אין לנו מושג מה קרה בקולנוע."
"נתחיל לחקור," קבע דרור. "אבל ראשית אנחנו צריכים למצוא מקום שנוכל להתאסף בו ללא הפרעות - כמו למשל הבקתה בחצר של בילי. עלינו למצוא שם לחבורה שלנו ועלינו לבחור מנהיג כדי שלא נפעל ללא סדר."
"את הבעיה הראשונה כבר פתרת," אמר בילי. "אני מציע את הבקתה שלי. הוריי לא יתנגדו לכך בתנאי שלא נגרום נזקים. בואו לשם ונטפל בשאר הנושאים."
ברגעים הבאים עסקו החברים באִרגון הבקתה. כל אחד הביא מביתו כיסא ישן, בילי תרם שולחן מתקפל והחמישה הסתדרו בנוחיות בבקתה. הצטרפה אליהם שביט שבאותו בוקר לא הצליחה למצוא חתולים לרדוף אחריהם, ולכן נדבקה אל דרור.
"נתחיל בשם לחבורה," נָטַל בילי את היוזמה. "אני מציע לקרוא לנו - 'חבורת בלשי אחלמה'."
"שם לא משכנע," התנגד ערן. "וחוץ מזה אנחנו לא בלשים מבוגרים. מה דעתכם שנקרא לעצמנו משהו כמו 'חבורת ערן, דרור, דניאל, שירה ובילי בעירבון מוגבל?'"
"לא רק שאתה חמור קופץ בראש ואתה שם את עצמך ראשון, אתה גם מבזבז את הזמן שלנו בשטויות שלך," התרגזה דניאל. "אנחנו לא חברה לייצור ופלים או כעכים. עם ההיגיון העקום שלך, אתה תכף תציע שנקרא לעצמנו חבורת 'שֶׁבַּעֲדָד'!"
"'שֶׁבַּעֲדָד'? מה זה 'שבעדד'?" נדהם דרור.
"ראשֵׁי התיבות של שירה, בילי, ערן, דרור, דניאל!" גיחכה דניאל. "בואו נהיה רציניים. במקום להסתבך, אני מציעה שם פשוט - 'השִׁישִׁייָה'!"
"לא ידעתי שחמישה ילדים הם שישה!" העיר ערן בנקמנות.
"לכל חבורת בלשים היה תמיד כלב וחשבתי שגם שביט תוכל להצטרף אלינו," הסבירה דניאל. "ככה נהיה ביחד בשוויון של שלושה בנים ושלוש בנות."
"דניאל, את ממש שובר שוויון. שביט היא כלבה, לא בת," הזכיר לה ערן.
"אתה צודק ואני מתקנת," חשפה דניאל את שיניה בחיוך ממזרי. "שתי בנות, שני בנים, כלבה אחת וחמור אחד!"
"ערן, אל תענה לה!" מיהר דרור להשתיק את חברו. "גם אני חושב שכדאי לצרף את שביט לחבורה שלנו. שביט בהחלט תוכל לעזור לנו בחקירה. השישייה? מה אתם אומרים על השם הזה?"
"האִם אתם לא חושבים ששם כמו 'השישייה' הוא שם רגיל מדי? יש חבורות בלשים צעירים עם שמות דומים," העירה שירה. "אני דווקא חשבתי שכדאי לקרוא לעצמנו בשם מקורי יותר."
"האמת שגם אני חשבתי ככה," הסכים דרור. "יש לך הצעה?"
שירה הניעה בראשה לשלילה. גם דניאל ובילי שתקו.
"אני חושב שיש לי רעיון," התערב ערן.
"אוי לא! עוד רעיון מהמוח המגנטי שלך," נאנחה דניאל. "ערן, אני בטוחה שכולנו נתנגד עוד לפני שנשמע את הרעיון שלך."
"דניאל, עכשיו את מתחילה?" התרגז דרור. "תני לו לדבֵּר."
"אתם יודעים שאני מכוּר לסיפורי פנטסיה," אמר ערן ונראה רציני מתמיד. "חשבתי שאולי כדאי שנקרא לחבורה שלנו הִיפּוֹגְרִיף."
"היפוגריף?" נדהמה שירה. "מה זה?"
"היפוגריף הוא כזה מין יצור דמיוני מעופף עם ראש וכנפיים של נשר וגוף של סוס," הסביר ערן.
"אבל מה הקשר שלו לחבורה שלנו?" לא הבין בילי.
"הקשר הוא שהאימא של ההיפוגריף היתה הִיפּוֹ-סוּסָה והאבא שלו היה גְרִיפוֹן, שבעצמו הוא יצור מהמִיתוֹלוֹגְיָה שחלקי גופו מורכבים מאריה ונשר," המשיך ערן להסביר.
"אמרת גריפון?" הופתעה דניאל. "אתה מתכוון ל..."
"את מתחילה להבין," גיחך ערן. "הכינוי של שוטר המושבה שלנו הוא היפו. שם המשפחה שלו הוא גריפון. אז מה אנחנו מקבלים מהזיווג הזה? היפוגריף. וזה בדיוק השם שמתאים לחבורה שלנו שתתחרה בשוטר המושבה חבקוק גריפון המכוּנה היפו."
"שמע, ערן, זה רעיון אדיר!" אמר דרור בחיוך.
"ואני חייבת לציין שהיפוגריף נשמע לא רע כשם של חבורה בלשית," הוסיפה דניאל.
"אם את נותנת מחמאה לשם שהצעתי, אני מתחיל לחשוב שאולי טעיתי באיזשהו מקום," התגרד ערן במרץ.
"ערן, אולי מספיק עם ההתחכמויות האלה?" החל דרור לאבד את סבלנותו. "אז מה את אומרת דניאל? את מסכימה?"
"אמרתי שזה שם שנשמע לא רע אבל אני בכל זאת חושבת שהשישייה הוא שם מוצלח יותר," התעקשה דניאל.
"אוי לא!" נאנחה שירה. "אין שום סיכוי שנצליח למצוא שם שימצא חן גם בעיני ערן וגם בעיני דניאל. "אז מה יהיה?"
"אני אגיד לך מה יהיה," החליט דרור. "אנחנו נקרא לעצמנו השִׁישִׁייָה שֶׁל הִיפּוֹגְרִיף וככה גם דניאל וגם ערן יהיו מרוצים. כולם מסכימים? לאף אחד אין הערות? יופי! בואו נמשיך הלאה. מה בקשר למנהיג?"
"אני מציע כמנהיג את שביט," הכריז ערן.
"אולי תפסיק עם זה," התרגזה דניאל. "אתה לא יכול להיות רציני לפעמים?"
"תפסיקו שניכם," ביקש דרור. "בכל אופן, שביט תוכל להיות הזנב שלנו כי יש לה זנב. אני מדבר דווקא על הראש."
"אני מציעה בחירות חשאיות," אמרה שירה. בילי הִנהן ומיהר לצאת מהבקתה אל ביתו. עד מהרה חזר עם עט וחמש פיסות נייר. הוא חילק את פיסות הנייר לחבריו, העט עבר מיד ליד ובתום הכתיבה אסף בילי את הפתקים. הוא עיין בהם לרגע והכריז - "ערן קיבל קול אחד ודרור ארבעה קולות. ברוב קולות בחרנו את דרור להיות מנהיג לחבורת השישייה של היפוגריף."
דרור חייך בשביעות רצון. הוא הצביע עבור ערן וכל השאר הצביעו עבורו. דרור הכיר בגודל האחריות וידע שאסור יהיה לו לאכזב את חבריו.
"אנחנו נתחיל כעת לחקור," אמר. "מה אתם מציעים לעשות?" דרור החליט שייתן לחבריו להביע את דעתם לפניו.
"אני חושב שכדאי לחקור את שומרון," הציע בילי. "היפו ודאי חקר אותו ואסור לנו לפגר אחריו."
"מצוין," הסכים דרור. "בילי, גש עם שירה אל שומרון כבר עכשיו ותחקרו אותו. אני מקווה שהפעולה הראשונה של השישייה של היפוגריף תצליח. ניפגש שוב בשתיים אחר-הצהריים."
                                                                              -------
שירה ובילי הלכו אל ביתו של מנחם שומרון כששירה מראה לבילי את הדרך.
נחמה, אשתו של שומרון, פתחה את הדלת ונראתה מתוחה.
"שלום נחמה. מנחם בבית?" שאלה שירה בנימוס.
"לא," איכזבה גברת שומרון את השניים.
"האם תוכלי בבקשה להגיד לנו איפה הוא?" העז בילי לשאול.
"מה זה משנה לכם?" אמרה גברת שומרון בקוצר-רוח. "מה אתם רוצים ממנו? הוא עצבני וממילא לא ירצה לדבֵּר אתכם."
"בכל זאת, איפה הוא?" התעקש בילי.
"בקולנוע," נכנעה גברת שומרון. "איפה חשבת שהוא יהיה?"
"מה אתה אומר?" שאלה שירה בחשש לאחר שהשניים עזבו את חצר ביתו של שומרון. "אם הוא עצבני, אולי מוטב שלא נרגיז אותו?"
"מה פתאום?" השיב בילי בביטחון. "אנחנו חייבים לחקור אותו. אם לא נחקור, להיפו יהיה יתרון עלינו. חבל על הזמן. בואי לקולנוע. נוּכל לנצל את ההזדמנות ולהעיף מבט על מקום הפשע."
בילי ושירה הגיעו אל האשנב למכירת כרטיסים. שומרון ישב בחדרון ועיין במסמך מודפס.
"שלום מנחם," אמרה שירה. שומרון סובב את ראשו והביט בה בהפתעה.
"כן, שירה?" שאל. "עכשיו את באה לקנות כרטיסים? את לא חושבת שהקדמת? אני פותח את הקוּפּה רק אחר הצהריים."
"לא באתי לקנות כרטיסים," אמרה שירה. "רק רציתי לשאול אותך משהו."
"דווקא עכשיו?" שאל שומרון בחוסר סבלנות. "נו, טוב. תשאלי."
"אולי אפשר להיכנס?" ביקשה שירה.
שומרון רצה לסרב אך לפתע שינה את דעתו. הוא קם וניגש לפתוח להם את דלת בניין בית-הקולנוע. שירה ובילי נכנסו ושומרון הוביל אותם לחדרון.
"אין לי הרבה זמן ובטח שאין לי סבלנות," הודיע להם. "מה רציתם לשאול? אני כבר מתאר לעצמי. אתם תמיד מוכרחים לדעת מראש את הסרטים שיוקרנו בשבועות הקרובים."
"לא את זה רצינו לשאול," אמרה שירה.
"לא?" הופתע שומרון. "אז מה כן? אתם צריכים להבין שהפריצה מוטטה לי את העצבים."
"אבל באנו לשוחח אתך על הפריצה," אמר בילי, ומיד התחרט על דבריו.
"מה?!" קרא שומרון בכעס. "אתם רוצים לעצבן אותי עוד יותר? בעצם, מה אתם רוצים? תעשו את זה קצר ולעניין!"
בילי היה המום מהמפנה הבלתי צפוי. שירה תפסה מיד ששומרון אינו מעוניין להרגיז ילדים שעלולים לעשות פרסומת רעה לבית-הקולנוע. חלק חשוב מפרנסתו של שומרון היה תלוי בסרטי ילדים ונוער. הרי גם אחרי הפריצה ימשיך שומרון להקרין סרטים בבית-הקולנוע שלו.
"אולי תוכל לספֵּר לנו מה קרה בלילה?" ביקש בילי.
"הלוואי שידעתי," השיב שומרון והתיישב על כיסא. שירה תפסה כיסא שני ובילי נותר לעמוד. שומרון סיפר להם את מה שסיפר קודם להיפו. כשסיים, הזעיף שוב את פניו. "עוד משהו?" שאל בקוצר-רוח.
"האם אפשר בבקשה לערוך סיור בבית-הקולנוע?" שאל בילי.
"בפירוש לא!" התרגז שומרון. "זמנכם עבר. אתם מוזמנים ללכת."
בילי ושירה הודו לשומרון ועזבו את החדרון.
"איזה בן אדם," נאנח בילי. "כזה לָחוּץ."
"אל תשכח שפרצו לו את הכספת," הזכירה לו שירה.
"זה נכון," הודה בילי. "טוב, לא נורא. העיקר שהצלחנו בחקירה. כעת עלינו לחשוב על חשודים שהיתה להם סיבה לפרוץ לקולנוע."
"לי יש שניים," אמרה שירה. "בנימין צבעוני - השותף הקודם ששונא את שומרון, וחַיידַק - הסדרן החדש."
"חיידק?" תמהּ בילי. "לבריון עם גוף כזה גדול את קוראת חיידק?"
"זה לא בגלל המְמַדִים שלו," צחקה שירה. "שמו האמיתי הוא הֶרְצֵל מִיקְרוֹבִּי ומיקרוב הוא קרוב משפחה של חיידק."
השניים הגיעו אל ביתה של שירה ונפרדו זה מזה ב-"להתראות בשתיים." הפעולה הראשונה של השישייה של היפוגריף עברה בהצלחה.

                                                                                                                                חזרה למסך הקודם