ב ר י   פ ר י ג ת
סופר ומתשבץ
התחלת הספר - השישייה בתעלומת פורץ הקופות

התחלת הספר - השישייה בתעלומת פורץ הקופות                                        חזרה למסך הקודם

                                                                              .1.
                                                    תיקן בגודל של פיל!

...השוטר הוסיף לנוע בכוח ההתמדה, התעופף בזינוק-דג מעל כידון האופניים וצנח לתוך האמבט בקפיצת-בטן מרשימה, כשהוא פוגע בתנופה במים המלוכלכים ומתיז אותם סביב על הקירות במטר סוחף...
קשה לומר שבִּילִי ציפה לפתיחה כזו. מושגיו המעורפלים על כפר כללו רפת עם פרות, חיטה נעה ברוח ואיכרים שעובדים בשדה. והכי גרוע - שלווה, בטלה ושיעמום נורא שמטריף את הדעת.
קשה גם לומר שבילי טעה במה שחשב. רק מה? באופן בלתי-צפוי ציפתה לו בתוך זמן קצר מאוד, בדיוק פתיחה מדהימה כזו במושבה אחלמה.
                                                                              -------
באותו יום של תחילת קיץ בו מתחיל סיפורנו, עבר בילי לדירה חדשה. בשלוש השנים האחרונות התגורר בילי בתֵל-אָבִיב, לאחר שעלה לארץ מהעיר בּוֹסְטוֹן שבאמריקה. אביו של בילי לא אהב את חיי העיר מלאי הרעש והזיהום, ולכן החליט לעבור לגור במקום בו קיימת אווירה שקטה יותר. לאחר חיפוש לא קצר, בחר ג'וֹנָתָן סְטַאר במושבה אחלמה כמקום בו יִבנה את הבית החדש של משפחתו.
אַחְלָמָה היא מושבה ותיקה מדרום לתל-אביב בדרך לאַשְׁדוֹד - לא הרחק מחוף הים. מושבה קטנה, שאורח-החיים הכפרי עדיין שולט בה. בילי לא היה מרוצה מן המעבר מפני שבגילו כלל לא חיפש את השקט והשלווה. דווקא הרעש וההרפתקאות של העיר מצאו חן בעיניו. אלא שבסיכומו של דבר קובעים ההורים, ובילי נאלץ להשלים עם הרעיון.
מכוניתה של משפחת סטאר נסעה דרומה כשג'ונתן סטאר נוהג במהירות סבירה. מאחוריהם נסעה משאית גדולה שהובילה את הרהיטים ושאר החפצים של המשפחה. את המשאית הסיע נהג בעל גוף שלעס כל העת גומי לעיסה ונראה משועמם. לידו ישבו שני סבלים שפיהקו ללא הרף.
המכוניות סטו מן הכביש הראשי ונסעו כעת לאורך כביש צר ומתפתל. הכביש התיישר וחלף בין בתי מושבה לא גדולה. בילי סקר את הרחוב הראשי של המושבה ונאנח ללא קול. הוא כבר עבר כאן כשאביו לקח אותו לסיור, ושום דבר לא השתנה מאז.
"האם זוהי המושבה אחלמה?" שאלה מִילִיאַן בת השש, אחותו הצעירה של בילי.
"לא, מילי," השיב האב במבטא אמריקאי בולט, בלא שיסיר את עיניו מן הכביש. "זוהי שכנתה הצפונית של אחלמה. אחלמה נמצאת במרחק של כחמש דקות נסיעה מכאן. שמה של המושבה שאותה אנו חוצים כעת הוא גַן-תְאַשׁוּר. דרך אגב, בילי. בית-הספר היסודי בו תִלמד בשנה הקרובה נמצא בגן-תאשור. אתה תיסע אליו כל בוקר בהסעה מיוחדת יחד עם ילדי אחלמה. תצטרך לקום מוקדם."
"כבר סיפרת לי את זה," רטן בילי והמשיך לסקור את הנוף שנשקף משני צִדֵי המכונית, שעזבה בינתיים את שטח גן-תאשור. המכונית והמשאית נסעו על הכביש שהתפתל שוב בין שדות קמה שנקצרה באביב.
"אבא, מה זו אחלמה?" שאלה מיליאן.
"אחלמה היא אבן-יקרה סגולה בצורת פּירמידה כפולה על גבי מִנסרה, ובאנגלית קוראים לה אַמֶתִיסְט," הסביר לה בילי. כשראה את הבעת פניה, מיהר להוסיף - "זה כזה מין תכשיט יפה," ומיליאן הִנהנה בהבנה.
באותו רגע נכנסה המכונית של משפחת סטאר אל אחלמה ונעצרה מיד בקצה הצפוני של המושבה ליד בית דו-קומתי חדש. בילי פתח את הדלת וזינק החוצה אל הכביש. המשאית נעצרה מאחורי המכונית. הנהג ושני הסבלים ירדו והחלו לפרוק את החפצים ולשאת אותם אל הבית. אביו של בילי הסיע את המכונית אל תוך המוסך הגדול שהיה צמוד אל קיר הבית וניגש לתת הוראות לסבלים.
בילי סקר את הרחוב בו עמד לגור. שלט על הבית ציין את שם הרחוב - רחוב רָמַת-גַן - ובילי נאנח. הוא היה מעדיף לגור בעיר רמת-גן ולא ברחוב שנקרא כך. הבית נמצא בקצה רחוב בעל שיפוע גדול. הרחוב טיפס במעלה הגבעה וירד מצִדה השני, כשהמשכו נעלם מן העין. כל הבתים בצד הזה של הגבעה היו בעלי קומה אחת. הבית בו יגור בילי היה בהחלט יוצא דופן וגדול יותר.
בילי נאנח שוב וגירד את שערו המתולתל. כלום לא השתנה מסביב מאז ביקורו הקודם. כעת היה ברור לו כי צדק במה שחשב על חיי הכפר. זו היתה מושב שקטה ואדישה, ופרט לראש של אישה שהציץ לרגע מחלון ונעלם מיד, נראה הכל נטוש. בילי היה משוכנע כי הילדים במושבה מנצלים את תחילת החופש-הגדול לשינה וטרם התעוררו.
"ידעתי!" חשב בילי בעצב. הוא החל לצעוד במעלה הרחוב כדי להגיע אל פסגת-הגבעה ולהשיג נקודת תצפית טובה יותר על הסביבה, כשאז...
כשאז נוכח בילי לדעת כי המושבה אינה כה שקטה ורדומה כפי שחשב, ומצפים לו ימים גדושי עניין ומתח. זוכרים את פתיחת הספר?
רעש פתאומי נשמע מעבר לפיסגת הגבעה בהמשך הרחוב - רעש של חריקות מלווה ברעש של רגליים רצות. מיד לאחר מכן הופיע נער בן גילו של בילי והחל לרוץ במהירות על הכביש במורד הרחוב, כשהבעה מבודחת על פניו. היה זה נער בעל הבעת-פנים ממזרית של מי שאינו מפחד משום דבר ומאף אחד. היה לו שיער שחור כהה שקוצץ בקו ישר לרוחב מצחו וכיסה את אוזניו. הוא לבש קְצַרְצַרַיִים (מכנסיים קצרים) ירוקים וחולצה קייצית כחולה ולרגליו נעל נעלי ספורט אופנתיות.
בילי עצר והביט בתימהון בנער הרץ. מדוע הוא ממהר כל כך? הוא עלול למעוד ולפצוע את עצמו. הסיבה לכך התבררה כעבור שתי שניות.
אופניים הופיעו בדיוק באותה נקודה בה צץ מקודם הנער. על האופניים רכב אדם מבוגר ושמן במיוחד בעל הבעת פנים מחמירה. פניו העגולים היו סמוקים, ולא רק בגלל מאמץ הרכיבה. גם הוא לבש קצרצריים וחולצה קייצית, אך בילי זיהה מיד שזהו שוטר המושבה, כי רוכב האופניים חבש לראשו כובע-שוטר מגוהץ שכיסה את שערותיו. השוטר נָשף בכבדות וניסה להשיג באופניו החורקים את הנער הרץ. לכלי-הרכב הדוּ-גלגלי היתה עדיפות ברורה ולבילי היה ברור שתוך שניות ישיג השוטר את הנער.
הנער הספיק להגיע לאמצע המורד ליד המקום בו עמד בילי, כשאופני השוטר השיגו אותו. הנער הבחין בסכנה המתקרבת מאחוריו ופנה בבת-אחת שמאלה. השוטר מיהר להפנות גם הוא את אופניו שמאלה. הנער שינה שוב כיוון וזינק ימינה. השוטר, ששכח שהוא רוכב במהירות על אופניו, הִפנה גם הוא את אופניו ימינה. שינוי הכיוון גרם לו לאבד את השליטה על האופניים שהמשיכו לנסוע שמאלה, פגעו במדרכה ועלו עליה בקפיצה.
למזלו של השוטר היה השער בגדר פתוח... או אולי לרוע מזלו? כי האופניים פרצו לחצר ודהרו במהירות ישר אל דלת הכניסה של הבית. השוטר ניסה לעצור את אופניו, אך מרוב בהלה החליקו רגליו על הדוושות. הנער ובילי, שהשקיפו בתדהמה על המתרחש, ציפו לראות את השוטר מתנגש ונמעך עם אופניו בדלת, אך לא כך קרה.
חַיָה אַרְמוֹנִי היתה אותה שעה לבד בבית. בעלה עבד בשדה והיא נמצאה בעיצומו של יום כביסה מפרך ובלתי-מתוכנן. הכל החל כשמכונת-הכביסה שלה התקלקלה. טכנאי הוזמן והגיע, בדק את המכונה ואמר שחסר לו חלק ושיבוא שוב. בינתיים נאלצה חיה ארמוני לכבס בידיים תוך כדי עבודה מאומצת שלא היתה רגילה לה. אין פלא שהיתה עייפה מאוד.
ברגע שאופניו של השוטר דהרו לעבר דלת הכניסה, היתה חיה ארמוני בדרכה אל החצר כדי לתלות חלק מהכבסים שכבר הספיקה לכבס. ביד אחת החזיקה מגש מלבני גדול ועליו ערימה תלולה של כבסים ואת היד השנייה הושיטה אל ידית דלת הכּניסה. הדלת נפתחה, ובאותה שנייה הגיע אליה השוטר. הוא לא הספיק לבלום, ואופניו פרצו לתוך המסדרון. חיה ארמוני הספיקה להיצמד בגבה אל הקיר, והאופניים פגעו במגש. הכבסים הנקיים התעופפו לכל עבר במסדרון, התפזרו על הרצפה והתלכלכו.
חיה ארמוני ההמומה פלטה זעקת פחד וכמעט התעלפה. במאמץ נואש ניסה השוטר לבלום את אופניו, אך מרוב בִּלבול לחץ על הדוושות בכיוון ההפוך. האופניים, שכבר האטו את מהירותם, פרצו ישר אל חדר-האמבטיה שנמצא בקצה המסדרון.
דלת חדר-האמבטיה היתה פתוחה. השוטר המשיך קדימה, ובמהירות של קטר משתולל דהרו אופניו לתוך חדר-האמבטיה. אותה שעה היה האמבט מלא במים מלוכלכים ושחורים שבתוכם היו שרויים לבנים בודדים שטרם כובסו. השוטר פער את פיו בבהלה כדי לזעוק, אך איחר את המועד. האופניים התנגשו בכוח בקצה האמבט. השוטר הוסיף לנוע בכוח ההתמדה, התעופף בזינוק-דג מעל כידון האופניים וצנח לתוך האמבט בקפיצת-בטן מרשימה, כשהוא פוגע בתנופה במים המלוכלכים ומתיז אותם על הקירות במטר סוחף.
האופניים חסרי הרוכב צנחו הצידה ישר על ערימת כבסים נקיים. את הכבסים האלה התכוונה חיה ארמוני לתלות לאחר שתסיים את תליית המחזור הראשון שהיה מפוזר כעת על רצפת המסדרון. באותו בוקר הקפיד השוטר לשמן היטב את אופניו והתוצאה נראתה היטב על הכבסים.
חיה ארמוני לא יכלה עוד להחזיק מעמד. בצעקה נואשת התעלפה!
המים באמבט שקטו.
האם השוטר טבע?
לא!
לפתע צצו שתי ידיים ושתי רגליים מתוך המים כשהן מפרפרות בכוח רב ובמהירות של מדחף. המים סערו וניתזו לצדדים כשהם מרטיבים ומלכלכים את הקירות. הרצפה התכסתה בשכבת מים שגבהה משנייה לשנייה, כמו שיטפון.
רק לאחר שהתיז החוצה מחצית מן המים שבאמבט, הצליח השוטר לְשַׁרְבֵּב את ראשו החוצה ומילא את ריאותיו באוויר. הוא הזדקף ובאִטיוּת נעמד על רגליו.
הנער שעמד בחוץ, פרץ בצחוק אדיר.
"חה-חה-חה!" צחק הנער, כשגופו רועד מרוב צחוק. "תראו איך יְשַׁעְיָהוּ מפרפר במים, כדי להינצל מטביעה. איזה פַּרְפָּר! איזה פרפר! מהיום והלאה נקרא לו פַּרְפָּר!"
בילי, שעמד בקו ישר עם הנער הצוחק ועם דלת ביתה של חיה ארמוני, ראה את האמבט ואת השוטר ופרץ גם הוא בצחוק. השוטר הצליח לקום, ובעודו יורק מים ללא הרף וממצמץ בעיניו, הביט במקרה אל הראי שמולו. למראה דמותו הנוטפת מים, חשכו עיניו, והוא איבד את שיווי-המשקל וכמעט צנח שוב אל בריכת האמבט. כי על ראשו לא חבש כעת השוטר את כובע-השוטר המגוהץ שלו, אלא זוג תחתונים רטובים שהתלבשו על גולגלתו והזרימו פלגֵי מים מסריחים על פניו. השוטר המבולבל ליקק את המים ומיד ירק אותם בקשת על הראי. בתנועה רבת-רושם תלש את התחתונים מראשו והשליך אותם בכעס דרך החלון החוצה, כשהפעם הם מתלבשים על ראשו של חתול שחצה את החצר. השוטר התעלם מהיללה הזועמת, גחן והחל לחטט בתוך המים. לאחר חיפוש קצר ודילוג על שתי גופיות וזוג תחתונים אחד, מצא השוטר את כובעו האבוד וחבש אותו לראשו, לאחר שהקדים ושפך מתוכו את המים. הוא יצא מן האמבט, חלץ את נעליו, רוקן מתוכן את המים, נעל אותן והזדקף.
בעוד השוטר סוקר את הנזק שגרם, התעוררה חיה ארמוני מעלפונה. כשקלטה את מה שהיו פעם בית מסודר וחדר-אמבטיה נקי, כמעט התעלפה שוב. השוטר המבוהל החליט כי כדאי לו לְהִתְנַפְנֵף (כלומר, להסתלק מן המקום - כפי שמקובל להתבטא באחלמה). הוא הֵרים את אופניו והחל להסיע אותם החוצה, כשחיה ארמוני חסמה את דרכו.
"מה יהיה עם הנזק שגרמת לי?" שאלה בקול רועד, לאחר שיכולת הדיבור חזרה אליה.
"אל תדאגי," הבטיח לה השוטר בהדרת-כבוד נוטפת מים. "אני אשכור מישהו שינקה לך את הבית ויכבס את הכביסה שלך מחדש."
"זה יעלה לך ביוקר!" סיננה חיה בכעס. "אני לא נוגעת בכלום עד שהשכיר שלך יגיע. תדאג לשלוח אותו לכאן מהר. אני רוצה לשקם את הבית שלי עוד היום."
השוטר התקשה להחליט אם הביטוי "זה יעלה לך ביוקר!" היה איום או רק רמז לכסף שהדבר עלול לעלות לו. הוא יצא מהבית בראש מורם. הנער מיהר לזנק מעל לגדר בצד הנגדי של הרחוב ונעלם מאחורי שיח בחצר. השוטר לא הספיק לראות אותו, אבל הבחין במשאית החונה ליד הבית הדו-קומתי החדש ובסבלים המעבירים את החפצים מהמשאית לבית. הוא מיהר לגשת אל המשאית.
"שמע, אתה!" נבח לעבר הנהג.
"אני?" שאל הנהג בתימהון למראה האדם השמן והרטוב החובש כובע-שוטר. הנהג סקר בחרדה את המשאית, חושש שמא עבר עבירת תנועה.
"מה קרה?" התערב אביו של בילי, שיצא מהבית. "משהו לא בסדר?"
"בהחלט!" אמר השוטר בסבר-פנים חמוּר כשהוא משלב את ידיו גבוה על חזהו. "אם אחד מבני משפחתך יעז לעבור על החוק, אשליך את כולכם לכלא! אל תגיד שלא הזהרתי אותך!"
אביו של בילי עמד פעור-פה והתקשה להחליט אם להתרגז או לצחוק. השוטר החל להסיע את אופניו במעלה הרחוב עד שהגיע לפסגת-הגבעה. הוא עלה על אופניו, רכב עליהם במורד הנגדי ונעלם.
הנער שגרם בעקיפין לאירוע, התרומם מאחורי השיח וקפץ לרחוב. הוא ניגש אל בילי.
"אין זו אגדה!" אמר. "היה נדמה לי שעוד מישהו צחק פה."
"אני צחקתי כי זה היה מצחיק," אמר בילי.
"אוהו, מנומס!" העיר הנער השני. "תגיד, עברת דירה לבית החדש שם למטה?"
"נכון," השיב בילי. "גרתי קודם בתל-אביב. אני עולה לכיתה ח' בשנה הבאה," הוסיף בתקווה לגרור לשיחה את בן המושבה הצעיר שנראה בן-גילו.
הנער חייך. "שמי עֵרָן אַרְנוֹן, וגם אני עולה לכיתה ח'. אני מניח שתִלמד בכיתה שלי."
"שמי בילי סטאר," הציג בילי את עצמו ולפתע פרץ בצחוק סוער. ערן הביט בו בחשד.
"מה מצחיק אותך באמצע הקיץ?" שאל בתימהון.
"אני נזכר מה קרה לשוטר," צחק בילי.
"נכון שזה מצחיק?" הסכים ערן בגיחוך. "אבל אל תתפלא. השוטר שלנו אינו שוטר רגיל וודאי שאינו מייצג את השוטרים במדינה שלנו. ילדי אחלמה צוחקים כל הזמן ממה שהשוטר הזה עושה. שמו יְשַׁעְיָהוּ קוּפֶּרְבִיצְקִי, אבל מהיום אני אקרא לו פרפר, בגלל שפירפֵּר במים. אל תשכח גם אתה לקרוא לו כך."
"בשמחה," השיב בילי. "בייחוד שזה ירגיז אותו עוד יותר."
ערן חייך. בילי מצא חן בעיניו וערן היה בטוח שהדייר החדש ייכנס מהר לעניינים.
"אתה יודע, ערן?" ניסה שוב בילי. "אני לא מכיר אף אחד במושבה. החופש-הגדול התחיל רק עכשיו ואני חושש שיהיה לי משעמם כאן. אפשר להצטרף אליך?"
"בכּיף!" השיב ערן. "תגיד, מתי עלית לארץ?"
"איך הרגשת?" חקר בילי. "חשבתי שאני מדבר עברית כמו כולם."
"המבטא שלך מכיל פה ושם פִּצפּוּצים של אנגלית," חייך ערן.
"עליתי לארץ לפני שלוש שנים בערך," אמר בילי.
"שמע, העברית שלך ממש מעולה אחרי שלוש שנים," אמר ערן בהערכה.
"תודה," הִנהן בילי. "למדתי עברית עוד בארצות-הברית, ובארץ הייתי צריך רק ללמוד את המילים שאין במילון, כמו 'גנוּב' ו-'מטריף' וכל מיני מילים כאלה."
"בסדר, עברת את המבחן," טפח ערן על שכמו. "רוצה להתלוות אליי לסיור במושבה?"
"מאוד," שמח בילי. "אִתך ודאי אכיר אותה טוב יותר."
"אז מה אתה תקוע פה? תתחיל להזיז את הרגליים," המריץ אותו ערן.
"רק רגע," אמר בילי ורץ להודיע לאימו על הסיור. הוא חזר אל ערן והשניים החלו לצעוד דרומה.
"דרך אגב," אמר ערן. "מעניין אותך לדעת מדוע פרפר רדף אחרי?"
"מעניין?" חייך בילי. "אני 'מת' לדעת."
"פרפר הוא שוטר מיוחד במינו," אמר ערן. "באחלמה ובגן-תאשור אין לו כמעט בכלל תעסוקה והוא מתבטל רוב הזמן בציפייה לתעלומה. לצחוק הוא לא יודע, אבל להצחיק - מאוד, למרות שהוא לא בדיוק מעוניין לעשות את זה. ילדי המושבה נהנים להרגיז אותו בכל הזדמנות. לפני כמה ימים הסתבכתי עם פרפר בתחרות אופניים ברחובות אחלמה. זו היתה תחרות שפרפר התחיל בה לא בכוונה, וכשהיא הסתיימה, שכב פרפר על הכביש מתחת לאופניו והתפוצץ מכעס. הוא היה צריך לדעת שלא מנסים להתחכם אִתִי ברכיבה על אופניים. מרוב כעס, פרפר שלל לי את רשיון הרכיבה על אופניים למשך שבוע. עכשיו הגיע תורי להתרגז והחלטתי לגמול לפרפר ולאופניו. יש לי חבר טוב בשם דְרוֹר אֲבִיבִי. היינו במרכז המסחרי, כשפתאום ראיתי את פרפר משעין את אופניו על קיר המינימַרקֶט ונכנס לקנות משהו. ניצלתי את ההזדמנות וקשרתי בחבל את ציר הגלגל האחורי של האופניים אל סורג בקיר החנות. פרפר יצא מהחנות, עלה על אופניו והחל לנסוע. הגלגלים הסתובבו במקום והאופניים לא התקדמו אפילו דצימטר אחד. פרפר לחץ בכל כוחו על הדוושות ואז קרה משהו שלא תכננתי. החבל נקרע, האופניים זינקו קדימה והתנגשו בקיר של חנות סמוכה. פרפר התעופף באוויר מעל לכידון ממש כמו שעשה כעת באמבט, ונגח בכובעו את הקיר. אתה יכול לתאר לעצמך שפרפר השתולל מזעם. הוא שמע אותי מתפוצץ מצחוק, קפץ על האופניים ורדף אחריי. את הסוף תוכל לקרוא בדִברֵי הימים של חיה ארמוני. ואם מדברים על דרור, הנה הוא מתקרב אלינו."
נער רזה בעל הבעת-פנים רצינית ואחראית הגיע אליהם. היה לו שיער שחום חלק ועיניים חומות בעלות מבט חודר. כלב שחור הלך לצִדו.
"איך נגמר המרדף?" שאל את ערן. "אני מתפלא שאתה חי. תגיד, ראיתי לפני רגע את ישעיהו על אופניו, נוטף מים ומרוגז כהוגן. מה קרה לו?"
"אל תשאל מה החמצת," אמר ערן. "היית צריך לראות את פרפר שוחה באמבט של חיה ארמוני."
"פרפר?" תמה דרור. "מי זה פרפר? מישהו שאני צריך להכיר?"
"ועוד איך אתה מכיר," צחק ערן. "פרפר הוא ישעיהו קופרביצקי. הוא פירפר בתוך האמבט של חיה ארמוני כדי שלא יטבע. הוא חיקה בפרפוריו את התנועות של הפרפר המעופף, אז החלטתי שמהיום אני קורא לו פרפר." הוא המשיך ותיאר מה התרחש.
דרור נראה כעומד לפרוץ בבכי.
"איפה הצדק?" קונן. "שאני אפספס קטע כזה?" לפתע עלה חיוך ממזרי על פניו. "שמע, זה מגניב!" קרא בהתלהבות. "ישעיהו ממש חיכה לשם הולם כזה. כשישמע את שמו החדש, הוא יפרפר בכעס..."
"ובכך יצדיק עוד יותר את שמו," השלים בילי.
"היי," הרים דרור את גבותיו. "ומי אתה צריך להיות? עוד המצאה מטורפת של ערן?"
"שמי בילי סטאר. באתי לגור באחלמה," הציג בילי את עצמו.
"לא תתחרט!" הבטיח לו דרור. "שמי דרור אביבי. ערן גר כאן," - הוא הצביע על הבית שבחצר שלו התחבא ערן, "ואני גר בבית שלידו... רגע! אתה בטח גר בבית החדש בקצה המורד, נכון? אז אנחנו כמעט שכנים."
"נעים מאוד," אמר בילי.
"יצור מנומס," העיר ערן. "דרור, צריך לקלקל אותו מהר."
"למה? אתה חושב שכולם צריכים להיות מוּפרעים כמוך?" צחק דרור. "דרך אגב, בילי. גם הוא שכן שלך," ודרור הצביע על הכלב השחור שעמד כל העת לידם. "תכיר את שָׁבִיט, הכלב שישעיהו קופר... אה, סליחה ערן... שפרפר הכי שונא באחלמה. שביט, תן יד לבילי!" הורה דרור לכלב. שביט ציית, ובילי לחץ את כף רגלו הקדמית.
"דרור שכח להזכיר ששם משפחתו של שביט הוא חתולי!" הוסיף ערן. "החמור הזה, שנראה כמו כלב, מבלה את כל זמנו בריצה אחרי חתולים."
"די כבר!" התרגז דרור. "ככה הוא נולד. עם שנאה לחתולים."
ממש באותה שנייה חלף חתול ברחוב. שביט החל לרדוף אחריו כשהוא נובח בקול רם. הוא לא הצליח להדביק את החתול וחזר עצוב אל השלושה.
"מגיע לך!" לעג לו ערן. "בחיים שלך לא תשיג אותם."
שביט נבח בכעס והִפנה את ראשו הצידה. בילי שלח יד וליטף את ראשו של הכלב המאוכזב. שביט נשא אליו עיניים בורקות ונרגע.
"מה נעשה כעת?" שאל דרור.
"רציתי להראות לבילי את המושבה," אמר ערן. "אני תִקווה שלא תתנגד להצטרף."
"בהחלט לא," הסכים דרור. "אבל בתנאי שתפסיק לדבר אליי כמו וַרְדָה אֲבִינוֹעַם, המורה לסִפרות שלנו. 'אני תִקווה'," חיקה את קולו של ערן. ערן אחז בצווארו של דרור בתנועת חניקה ולבילי היה נדמה שהשניים יתחילו לריב. אך לא. בילי נרגע, כשערן ודרור פרצו בצחוק.
השלושה התחילו לצעוד דרומה אל מרכז אחלמה. דרור סיפר לבילי על המושבה, כשערן עוזר לו מדי פעם בהערות מבדחות וקולעות שגרמו לשלושה לצחוק שוב ושוב. שביט נשרך אחריהם, מביט לצדדים ומחפש חתול.
"בסוף עוד יצמח לך שפם," הקניט אותו ערן. "תפסיק לרוץ אחרי זוללות העכברים האלו."
אבל זה בדיוק מה ששביט עשה. הכלב הבחין בחתול והחל לרדוף אחריו. תוך שניות נעלמו הכלב והחתול מעיני השלושה.
"התייאשתי ממנו!" משך ערן בכתפיו בייאוש מדומה.
"ואני התייאשתי ממך," החזיר דרור.
באותו זמן נמצאו השלושה במרכז המסחרי. לא הרחק מהם נפתחה דלת חנות שהשלט מעליה הכריז על "חנות-הבגדים של פְרֶדִי אַלְמוֹג". פרפר יצא מהחנות כשהוא אוחז בשקית. לפתע הבחין השוטר בשלושת הנערים המביטים אל הכלב והחתול, ומיד הסתובב ונכנס חזרה לחנות בלא שהנערים יבחינו בו. שלושת הנערים נוכחו לדעת ששביט אינו חוזר והמשיכו ללכת. בדיוק כשעברו ליד דלת חנות-הבגדים, החל ערן לספר בדיחה ולא הבחין שדלת החנות נפתחה שוב.
"ערן, תיזהר!" פלט בילי.
ערן הביט בבהלה אל דלת החנות ורצה לברוח, אך איחר. פרפר יצא מהחנות, רץ אל ערן ואחז בזרועו.
"חה-חה-חה!" צחק פרפר בקולו העבה. "בכל זאת זה הולך להיות היום שלי! כעת תפסתי אותך, פִּרחח קטן. אתה תִלמד מה זה לצחוק ממני!"
"עזוב אותי!" גנח ערן בכאב כשחש את אצבעותיו של השוטר מוחצות את ידו. "תעזוב לי את היד! אני לא עשיתי כלום."
"לא?" שאל פרפר בקול מרושע. הוא כבר הספיק להחליף בגדים ולבש מדים, ואת כובע-השוטר הרטוב החליף בכובע-שוטר מגוהץ. "ומי קשר את האופניים שלי? ומי גרם לי לדפוק את הראש בקיר? ומי גרם לי לשחות?"
"אתה גרמת לעצמך לשחות," הזכיר לו דרור.
"אל תתערב!" צרח עליו פרפר במבט זועם. "לא דיברתי אלֵיך! ואתה, ערן. הפעם עברת כל גבול. אתה ודאי יודע מה פירוש הדבר?"
"בטח שאני יודע," הִנהן ערן. "שעתיים מעצר!"
"כמעט!" תיקן אותו פרפר. "שעתיים מעצר עם עבודת פרך!"
"מה?" הופתע ערן. "עבודת פרך? זה עונש מסוג חדש. מה זה?"
"ראשית אני אכלא אותך לשעתיים בתא-מעצר בתחנת-המשטרה," הסביר פרפר. "אחרי שתשוחרר, אתה תלך הביתה ותאכל ארוחת-צהריים שמנה כדי שיהיה לך הרבה כוח. עד עכשיו לא מצאתי מישהו שילך לנקות את הבית של חיה ארמוני, ועלה בדעתי עונש חינוכי עבורך. אתה תנקה את הבית של חיה, וזה יהיה שעתיים מעצר עם עבודת פרך."
"אבל אסור לך לעשות דבר כזה," נדהם בילי.
"מי אתה בכלל?" התרגז פרפר. "תגבורת לשניים האלה?"
"בילי, אל תתערב!" הזהיר אותו ערן שנגרר בעקבות פרפר אל תחנת-המשטרה. דרור, שנשאר לעמוד בחברת בילי, נשף בכעס.
"אני אראה לו, לשוטר הזה, לכלוא את חברי הטוב ביותר," רטן.
"אבל מה תוכל לעשות?" שאל בילי.
"אני? כלום," הודה דרור. "אבל עד כמה שאני מכיר את ערן, מחכות לפרפר כמה הפתעות עוד לפני שהיום ייגמר."
                                                                              -------
פרפר וערן נכנסו אל ביתו של פרפר. בבית נבנה חדר אחורי גדול ששימש חדר-המשטרה של מושבות אחלמה וגן-תאשור. בחדר היו דלת פנימית למסדרון שהוביל אל דלת הכניסה, ודלת חיצונית שדרכּה ניתן היה לצאת אל החצר. כמו כן נמצאו בחדר גם שתי דלתות של תאי-מעצר, שבמנעול כל אחת מהן היה נעוץ מפתח.
"מכיוָון שלא התחכמת בדרך לכאן, אני מרשה לך לבחור את התא בו תיעצר לשעתיים הבאות," אמר פרפר בנדיבות. "באיזה משניהם אתה מעדיף?"
"באמצעי!" החליט ערן.
"ואני באמת התחלתי להאמין שאתה משתפר," נאנח פרפר וסובב את מפתח הדלת הימנית. הוא פתח את הדלת והצביע פנימה.
"קדימה, תיכנס!" הורה לערן. "השעתיים מתחילות ברגע זה."
ערן העווה את פניו ונכנס לחדר. שנייה לאחר מכן צרח בבהלה, זינק לאחור ודרך על רגלו של פרפר שצרח בכאב.
"טיפש קטן! מה קרה לך?" זעק פרפר.
"אני מצטער," אמר ערן בקול רועד. "יש בחדר תיקן בגודל של פיל!"
"לא יכול להיות!" התכעס פרפר.
"אתה יכול לראות בעצמך," הציע לו ערן.
"ואם יש, אז מה? אתה מפחד מג'וּקים?" שאל פרפר.
"רק כשהם בגודל כזה," הסביר ערן. "במה אתה מאכיל אותם שהם נִהיים כאלה ענקיים?"
"מספיק עם הבדיחות האלה. אני אחסל את התיקן ואתה תחליף אותו לשעתיים הבאות," הודיע פרפר. הוא נכנס לתא והביט לכל עבר כדי לאתר את התיקן. באותה שנייה נטרקה הדלת מאחוריו. פרפר הסתובב ובהה בדלת הסגורה.
"מה זה?" שאל בחוסר-אֵמוּן. "ערן? מה אתה עושה?"
"אני?" צחק ערן. "אני הולך הביתה! ואין לך מה לדאוג. אני אשלח לך את המפתח של הדלת בדואר. אם הדואר לא יאבד את המכתב, תוכל לצאת תוך יומיים מהתא. בינתיים תִרזה קצת."
פרפר לא האמין למשמע אוזניו. הוא צרח בכל כוחו - "עראאאן!!!" והמתין שהדלת תיפתח. רק כששמע את הדלת אל החצר נטרקת, הבין שהסתבך. הוא פער את פיו וצרח בכל כוחו - "מַתִילְדָה!"
רגע ארוך חלף והדלת הפנימית נפתחה. אישה שמנה נכנסה לחדר. היתה זו אשתו של פרפר.
"ישעיהו, קראת לי?" שאלה בהפתעה. "מה זה? אתה משַׂחק אתי במחבואים? איפה אתה?"
"איזה מזל שאת בבית." צרח פרפר. "אני בתא-המעצר הימני. תוציאי אותי!"
"מה? מה אתה עושה שם?" נדהמה אשתו. "ולמה אתה לא יוצא בעצמך?"
"מה את חושבת? הדלת נעולה והמפתח לא אצלי!" התרגז פרפר.
"אני לא מבינה," התבלבלה אשתו. "אם ככה, איך הצלחת לנעול את עצמך מבפְנים?"
"מתילדה, הסברים אחר-כך. תוציאי אותי כבר!" נהם פרפר.
"אבל איפה המפתח?" שאלה מתילדה.
"מה?" התרגז פרפר. "הילד הבלתי-אפשרי הזה באמת לקח אִתו את המפתח. מתילדה, קחי את המפתח הרזרבי ממגירת-השולחן ותפתחי כבר את הדלת."
מתילדה ניגשה אל שולחן-העבודה הגדול שעמד במרכז חדר-המשטרה. היא פתחה מגירה והוציאה מחזיק-מפתחות שאליו חוברו שני מפתחות. לאחר רגע קצר היה פרפר מֵחוץ לתא-המעצר.
"אני אראה לו!" נשף בזעם נורא. "תיקן בגודל של פיל! בפעם הבאה שאני אניח עליו את הידיים שלי, הוא לא יברח ממני בקלות כזו!"
ערן כבר היה רחוק משם, אך גם לו היה נוכח, ספק אם היה מסכים עם שוטר מושבות אחלמה וגן-תאשור...

                                                                              .2.
                                                                 הפורץ מופיע

ערן מצא את דרור ובילי במרכז המסחרי. שני הנערים עמדו בצל, שוחחו וחיכו שהשעתיים יחלפו. כשראה את ערן, פער בילי את פיו בתדהמה.
"מה? כבר השתחררת?" שאל.
"אתה רואה?" צחק דרור. "אמרתי לך שלפרפר מחכות כמה הפתעות. אז מה, ערן? מה קרה בתחנת-המשטרה?"
ערן סיפר להם בדרכו הליצנית את סיפור השִׁחרור המוקדם. דרור התגלגל מצחוק. בילי חייך במבוכה.
"קשה לי להתרגל שבאמת יש שוטר כזה," אמר.
"אתה תתרגל הרבה יותר מהר ממה שנדמה לך," צחק ערן. "קדימה, בואו נמשיך בסיור. גם ככה בִּזבזנו זמן מיותר."
ערן, דרור ובילי המשיכו לסייר במושבה כשהם נזהרים לא להיתקל שוב בפרפר. בילי למד להכיר את המושבה ונהנה מהטיול.
"נדמה לי שהסיור נגמר והחום התחיל לעייף," החליט לבסוף ערן והחניק פיהוק. "אז מה עושים עכשיו?"
"תסתכל על השעון," השיב דרור. "אני בכיוון של ארוחת-צהריים."
השלושה החלו לצעוד חזרה אל הקצה הצפוני של המושבה אחלמה. בדרך פגשו ערן ודרור חברים רבים, ועד מהרה התפשט סיפור שְׂחייתו של פרפר בין כל ילדי המושבה.
ממש בפסגת-הגבעה, לפני המורד בקצה הצפוני של המושבה, נתקלו השלושה בצמד בנות.
"הַיי ערן," קראה אחת מהן. "מה העניינים? שמעתי שהיה לך בוקר מעניין."
ערן אישר ותיאר את פרשת השחייה בפעם המי-יודע-כמה, כשלדרור כבר נמאס לשמוע.
"שמע ערן, אתה פשוט נפלא!" הריעה הנערה בעלת השיער הבהיר. "אתה ממש גיבור היום. הייתי נותנת שנה מחיי כדי לראות את המחזה."
"ופרפר היה תורם עשר שנים מחייו כדי שאת תחליפי אותו במחזה ותהיי הגיבורה במקומו," צחק ערן.
"פרפר?" תמהה הנערה בעלת השיער השחור שגלש מעבר לכתפיה. "מי זה? אתה מתכוון לישעיהו?"
"כן," הסבירה לה הבלונדינית קצוצת השיער. "ערן הדביק לו את השם בגלל שישעיהו פירפר באמבט של חיה ארמוני."
"את זה לא ידעתי, אבל אני קונה את הכינוי," אמרה שחורת השיער ופנתה אל בילי. "ואתה? אתה האמריקאי שבא לגור באחלמה?" בילי הִנהן. "אז נעים לי מאוד. שמי רִיקִי דְרוֹמִי וזו מִירָה אַרְבֵּל. הבנתי שאנחנו נלמד באותה כיתה."
"גם לי נעים," השיב בילי בנימוס אך ללא עניין רב. במשך היום ערך היכרויות רבות וממילא שכח כמעט את כולן.
"תגיד, דרור," שאלה מירה, "מה אתם עושים אחר-הצהריים?"
"חשבתי ללכת עם ערן לשפת-הים," אמר דרור. "רוצות להצטרף?"
"נפלא," שמחה מירה. "נכון שרק אתמול הייתי בים, אבל אני תמיד אוהבת ללכת לשם."
"מה אִתך, בילי?" שאל ערן. "גם אתה בא?"
"אני? בטח!" שמח בילי. כעת היה ברור לו שבקיץ הנוכחי הוא כבר לא ישתעמם.
החמישה נפרדו. דרור נכנס אל חצר הבית שלו וניגש אל שביט. הכלב השחור שכב במלונה שלו שכונתה "ארמון". היה זה באמת ארמון עבור כלב. בקיץ התגורר שביט במלונה ובחורף עבר להתגורר בבית.
"תפסיק לרוץ אחרי חתולים, מבין?" נזף בו דרור. שביט נשא אליו עיניים מלגלגות ודרור פרץ בצחוק ונכנס הביתה.
                                                                              -------
חמשת הנערים הגיעו לשפת-הים. הם תפסו מקום בסככה לא הרחק מסוכת המציל, פשטו את בגדיהם ונשארו לבושים בבגדי-ים. החמישה הקפידו למרוח על עצמם תכשירי-שיזוף וזינקו למים.
לאחר רחצה רטובה שהפיגה מעט את החום, יצאו החמישה אל החוף.
"מה עושים עכשיו?" שאלה מירה.
"מה דעתכם לקבור את ריקי בחול?" הציע ערן.
"לא, תודה!" נסוגה ריקי. "אני לא סומכת עליך. אבל יש לי רעיון יותר טוב. אולי נקבור אותך בחול? הרי אתה לא מפחד משום דבר."
"לי אין בעיות עם זה," צחק ערן. ואכן, תוך דקות עסקו חבריו בחפירת בור עמוק בחול. ערן נשכב באלכסון בבור, והשאר כיסו אותו בחול, כך שרק ראשו הציץ החוצה.
"נו, אז איך אני נראה?" שאל ערן כשסיימו.
"חבל שאין לי מצלמה," אמרה ריקי. "אתה נראֶה נהדר, רק ראש בלי גוף."
"ממש מגניב!" אמר ערן. "ועכשיו תוציאו אותי החוצה. אני לא יכול לצאת כשהידיים שלי קבורות צמוד לגוף."
"יש לי רעיון," התערב דרור. "מה דעתכם שקודם ניגש להביא מצלמה?"
"כן," הִנהנה ריקי. "זה רעיון יוצא מן הכלל. בואו!"
"היי!" הרים ערן את קולו. "אתם לא תשאירו אותי פה ככה לבד!"
"למה?" צחקה ריקי. "מה כבר יכול לקרות לך?"
"מה יהיה אם תהיה גיאות ואני אטבע?" שאל ערן.
"אם זה יקרה, פרפר יעשה מסיבה גדולה," העיר דרור. "חבל על כל רגע. בואו נלך לפני שהגיאות של ערן תגיע."
ארבעת הנערים החלו ללכת כשבילי המודאג מסתכל כל רגע לאחור.
"דרור!" צרח ערן. "אל תשאיר אותי פה ככה. שלא תעז! דרור! אני אגמור אִתך את החשבון!"
אבל דרור לא עצר. תוך מספר שניות נעלמו ארבעת הנערים. ערן נשאר לבדו, אך לא לזמן רב. צל ענק כיסה אותו לפתע. ערן הרים את עיניו והחוויר.
"כנראה שזה בכל זאת היום שלי!" אמר פרפר המאושר. "חיפשתי אותך בבית ואמרו לי שהלכת לשפת-הים. אבל גם בחלומות הכי ורודים שלי לא חשבתי שאמצא אותך במצב כזה. קדימה, צא החוצה ובוא אִתי לתחנת-המשטרה."
"הלוואי שהייתי יכול," נאנח ערן. "אתה לא רואה שאני תקוּע?"
פרפר הביט בערן והִנהן. הוא התכופף, חפר מעט מסביב לערן, שם את ידיו מתחת לבתי-השחי של הנער הקבור והחל למשוך אותו החוצה.
"אַיי! אתה מכאיב לי!" צרח ערן. "תפסיק! אתה תתלוש לי את הידיים!"
"תפסיק לצעוק!" נהנה פרפר. "אני כבר לא מאמין לאף מילה שלך."
אך ליתר ביטחון החליט פרפר לחפור עוד קצת. כשסיים, משך שוב את ערן, והפעם בהצלחה. ערן נעמד על רגליו, מכוסה כולו בחול.
באותה שנייה בדיוק חזרו דרור, מירה, ריקי ובילי. הארבעה העמידו פנים שהם הולכים להביא מצלמה, אך למעשה ערכו סיבוב קצר על החוף וחזרו אל ערן. צהלות הצחוק שלהם נקטעו כשהבחינו במתרחש.
"ערן, אתה בסדר?" שאל דרור בדאגה.
"אתה אל תתערב!" הזהיר אותו פרפר ואחז היטב בזרועו של ערן. ערן ביצע בגופו תנועות ניעור נמרצות כדי לנקות מעצמו את החול והעיף כמויות גדולות של חול לכל עבר. פרפר, שחלק מן החול פגע בו, הִרפּה בבהלה מערן ונסוג שני צעדים לאחור כשהוא צועק - "תיזהר, טיפש קטן! מה אתה עושה?"
הטיפש הקטן לא חיכה שנייה מיותרת. ברגע שידו של השוטר הִרפתה מזרועו, הסתובב ערן ורץ במהירות אל תוך הים. עד מהרה נמצא ערן הרחק מהחוף והגיע למקום בו כיסו המים את כל גופו חוץ מהראש. ערן עמד והביט אל פרפר. פרפר התפוצץ מכעס.
"ערן!" צרח בכל כוחו. "צא מיד החוצה!"
"אני קודם רוצה לנקות את עצמי מהחול," הסביר ערן.
"עראאאן, צא החוצה!" שאג פרפר.
"למה? טוב לי כאן," החזיר ערן. "בחוץ חם ופה במים נעים."
"אם אתה לא יוצא, אני נכנס!" איים פרפר.
"בבקשה, יש פה מספיק מקום אפילו בשבילך," אמר ערן בנדיבות. פרפר נחר בזעם, חלץ את נעליו והחל לצעוד אל תוך המים. הוא התקדם בזהירות עד שהמים הגיעו כמעט אל הקצה התחתון של קצרצריו, ואז עצר.
"ערן, אתה יוצא?" שאל באיוּם.
"אתה יודע מה?" אמר ערן. "אני חושב שאני כבר נקי. וחוץ מזה, אני חייב לשמוע בקולך. הרי אתה שוטר. אני יוצא!"
ערן אמר ועשה. הוא החל לצעוד אל החוף בקשת רחבה שעקפה את פרפר. פרפר הבחין בכך והחל לצעוד הצידה כדי לחסום לערן את הדרך. תוך כדי כך הגיע לבור תת-מימי והבחין בכך רק כששקע במים עד למותניו. בבהלה מיהר לנתר הצידה, איבד את שיווי-המשקל וצנח אל תוך המים. כשפרפר נעמד שוב על רגליו, היו גופו ובגדיו ספוגים מים מלוחים וכובעו נסחף ממנו והלאה אל המים העמוקים. ערן ראה מה מתרחש, שינה כיוון, רדף אחרי הכובע הצף והשיג אותו. הוא מיהר לצאת מהמים לפני פרפר, חבש את הכובע לראשה של ריקי וברח משם למרחק בטוח.
"ריקי," צעק. "אמרתי לך לעבור על הראש במסרק צפוף!"
פרפר, שיצא גם הוא מהמים וניגש אל ריקי, נרתע לאחור.
"מה, רִבְקָה? יש לך כינים?" שאל בדאגה.
"לי? מה פתאום?" נעלבה ריקי וצרחה על ערן - "ערן, חכה תראה כינים! עשר מכות מצרים תחטוף ממני!"
פרפר צעד קדימה, הוריד את הכובע מראשה של ריקי, חבש את הכובע לראשו והחל ללכת אל ערן. ערן מיהר להיכנס שוב למים והתרחק מהחוף.
"ערן, צא החוצה!" צרח פרפר.
"בשביל מה?" צחק ערן. "אתה עוד רטוב ממקודם. לא יותר פשוט שתיכנס גם אתה?"
"לא, תודה!" נשף פרפר. "פעם אחת הספיקה לי. אתה יוצא?"
"אולי בכל זאת?" שידל אותו ערן. "יש כאן מספיק מקום גם בשבילי, גם בשבילך וגם בשביל הכריש הלבן הרעב שראיתי לפני רגע שוחה פה עם מפית על הצוואר ושואל איפה ישעיהו קופרביצקי..."
"כשאני אתפוס אותך, אתה תתגעגע לכריש," נהם פרפר.
"ועד אז, כדאי שתקפוץ הבית ותחליף בגדים," הציע לו ערן. "מה יהיה אם שוטר המושבה שלנו יחטוף דלקת ריאות?"
פרפר רצה לענות לערן, התחרט ועזב את המקום בפנים כועסים. ערן יצא באִיטיוּת מהמים והצטרף אל חבריו שהתגלגלו כעת מצחוק.
"זה היה משהו," סיכם דרור. "אז מה, ערן? פרפר קִלקל לנו את ההצגה. מה דעתך שנקבור אותך שוב בחול?"
"אני תכף אקבור אותך בחול, דרור," חייך ערן. "רק שאני אקבור אותך עם הראש למטה! אני חושב שבּוֹר אחד הספיק לי להיום. בואו נלך לשחות. גם אם נפגוש כריש לבן בדרך, זה נראה לי פחות מסוכן."
וערן החל לרוץ אל תוך הים. ארבעת האחרים רצו בעקבותיו, ועד מהרה נמצאו בעיצומה של שחייה והתזת מים משתוללת. לאחר שהתעייפו, חזרו הנערים לחוף, הלכו למלתחות להתלבש וחזרו לאחלמה.
                                                                              -------
למחרת קם דרור בשעה מאוחרת, התלבש, אכל ויצא מביתו. לאחר כעשר דקות נמצאו בחברתו ארבעת חבריו.
"מה נעשה?" שאל ערן בפיהוק רחב, לאחר שיצא ממיטתו לפני זמן קצר.
"יש לי רעיון," אמר בילי. "לפני שבּנו את הבית שלנו, היתה בחצר חורבה שנהרסה מזמן. מהחורבה נשאר חדר שלם אחד, והבנאים שבנו את הבית שלנו, שיפצו את החדר והפכו אותו למחסן. כעת החדר ריק ויש בו אפילו דלת עם מנעול וחלון מסורג. אם תרצו, נוכל ללכת לחדר, שאני מכנה אותו בשם 'בִּקְתָה', ונוכל להשתגע בו כהוגן."
"מקבלים את ההצעה!" הכריז ערן. "בבתים שלנו אנחנו לא יכולים להשתולל ובחוץ חם מדי. אחריך, בילי!"
החמישה, יחד עם שביט שהצטרף אליהם, הלכו לבקתה והשתוללו כל הבוקר. לאחר ארוחת-הצהריים נפגשו בביתה של מירה, צפו בטלוויזיה ולאחר מכן שיחקו "מונופול". כך עבר עליהם יום נעים.
                                                                              -------
באחלמה נמצא בית-קולנוע לא גדול בשם "שְׁבָט", שהקרין סרטים לאותם תושבי אחלמה וגן-תאשור שנמאס להם מהטלוויזיה. באותו ערב הוצג בו סרט חדש שבעיתונים נכתב עליו הרבה בשבוע האחרון. התושבים נהרו אליו בהמוניהם והאולם התמלא עד אפס מקום בשתי הצגות הערב. חמשת החברים השיגו רק בקושי כרטיסים להצגה הראשונה.
את הקולנוע ניהלו עד כה שני שותפים - בִּנְיָמִין שִׂמְחוֹנִי ומְנַחֵם גְרִינְשְׁפָּן. השניים לא חיו בשלום זה עם זה. הם התווכחו על כל דבר ולכן הביאו סרטים גרועים. כתוצאה מכך נשארו הצופים בבית, ובית-הקולנוע עמד על סף חיסול. בנימין שמחוני פרש מן השותפות ומנחם גרינשפן שילם לו עבור חלקו. שמחוני היה משוכנע כי שותפו יצטער על שנשאר לבד לנהל את בית-הקולנוע, אך גרינשפן צחק אחרון. ראשית, החליף את הכיסאות באולם-הקולנוע בכיסאות נוחים יותר. לאחר מכן החל להביא סרטים טובים בהצגות בכורה, לפני שתושבי המושבות יִצפו בהם בבתי-הקולנוע של העיר הגדולה. והתוצאה - בית-הקולנוע הצליח מאוד. החופש-הגדול סייע לגרינשפן להגדיל עוד יותר את הכנסותיו כשהביא סרטים שמתאימים למבוגרים ולבני נוער גם יחד. באותו ערב נכנס כסף רב לקופת בית-הקולנוע, וגרינשפן היה שבע-רצון. שמחוני, שצפה בסרט לאחר שנאלץ לקנות כרטיסים לו ולאשתו, יכול היה רק לחרוק בשיניו. הסרט היה מעניין והצופים נהנו מאוד.
בשעה מאוחרת יותר שכב דרור במיטתו וקרא בעניין בספר ששאל מספריית אחלמה בצהרי אותו יום. כשסיים את הספר, כיבה את החשמל ונרדם מיד, חולם חלום ביעותים בו נשאר כיתה. דרור הזיע כהוגן, אך כשהתעורר, גילה שהיה זה רק חלום.
דרור התמתח, התיישב על מיטתו והביט בשעון-היד שלו. השעון הורה על רבע לתשע. דרור החליט לקום, התלבש ויצא מחדרו אל המטבח. בדיוק כשנכנס לחדר-האורחים, הניחה אימו את שפופרת הטלפון במקומה. השניים נכנסו למטבח.
"מי זה היה? אבא?" שאל דרור והתיישב אל השולחן.
"נכון," אישרה גִילָה אביבי והתחילה להכין לו ארוחת-בוקר. כשסיימה, הניחה את הארוחה על השולחן.
"אבא סיפר לי משהו מעניין שקרה בלילה," אמרה לבנה שהחל לזלול את ארוחת-הבוקר.
"מה?" שאל דרור באדישות.
"פריצה!" אמרה גילה.
"מה?" הפסיק דרור לאכול. "איזו פריצה?"
"פריצה לקולנוע," אמרה אימו. "מנחם גרינשפן הגיע היום בבוקר אל בית-הקולנוע כדי לספור את הכסף שהצטבר בימים האחרונים בקופּה. הוא גילה שהקופה נפרצה וכל הכסף נעלם. מישהו בלתי-ידוע שדד את הקופה."
"נפלא!" הריע דרור.
"מִזה בדיוק חששתי," התכעסה אימו. "מה כל כך נפלא? בן-אדם נשדד ואתה שמח? מוטב שלא תעז לדחוף את האף שלך לעניין. אל תשכח מה קרה לפני שנתיים במסגרייה. אני לא רוצה שדבר דומה יקרה שוב."
דרור נזכר במרירות במה שקרה לפני שנה וחצי.
                                                                              -------
באמצע כיתה ו', בעקבות ספר בלשי נהדר שקרא, החליט דרור להיות בלש. ערן הזכיר לו שכדי לבלוש צריך תעלומה. דרור לא התרגש. אם אין תעלומה, הוא ימציא אחת.
וכך, בליל חורף קר וסגרירי יצאו שני החברים לפעולת הבילוש. כמטרה נבחרה המסגרייה השייכת לאביו של דרור ואביו של ערן. דרור החליט שלצורך המשחק הם ישמרו על המסגרייה מפני פריצה של שודד נועז. ערן לא התלהב לצאת מהבית במזג אוויר כזה, אך דרור התעקש וערן נכנע. השניים החלו לשמור, וערן השתעמם כהוגן.
בערך בעשר וחצי נשבר ערן וקרא לדרור לבוא אליו.
"דרור, שמרנו מספיק," התלונן. "בוא לישון. מחר לא נצליח לקום לבית-הספר."
"נשמור רק עוד חצי שעה," אמר דרור. "רק כך נציל את המסגרייה מפריצה."
"נשמור כאילו. נציל כאילו," הזכיר לו ערן. "מה כבר אפשר לגנוב מהמסגרייה? מכונות ששוקלות טונות?" הוא פיהק. "דרור, אני מת מעייפות. וחוץ מזה, תכף יתחיל לרדת מבול. בוא נדחה את המשך המשחק הזה לחופשת-פסח."
דרור לא ויתר. "ערן, הלילה אנחנו בלשים ואנחנו כבר פה. אם אתה רוצה, לך לישון. אני נשאר לשמור לבד על המסגרייה."
"שאני אשאיר אותך לבד?" גיחך ערן. "אני יודע! אתה עושה לי את זה בכוונה. בסדר, שכנעת אותי. אבל רק עוד חצי שעה וזהו. אחר-כך אנחנו מתפזרים."
"כל הכבוד!" שמח דרור וטפח על כתפו של ערן. "אז סיכמנו. אתה ממשיך לשמור בצד הזה. אני חוזר לצד השני."
ערן נאנח וחיבק את חזהו כשהוא רועד מקור. דרור החל לרוץ ועקף את המסגרייה, כשלפתע איבד את שיווי-המשקל וצנח אל תוך שלולית מלאה מי גשם. הוא מיהר לקום על רגליו, מכוסה בבוץ. בהליכה אִיטית חזר אל ערן. ערן בהה בחברו בחוסר-אֵמוּן, התאושש ופרץ בצחוק אדיר.
"מה קרה לך?" שאל. "החלטת להסוות את עצמך כדי שהשודד לא יִראה אותך כשיתקרב?"
"אל תרגיז אותי!" נָשף דרור כששיניו נוקשות מקור. "בוא נחזור הביתה."
"אבל עוד לא עברה חצי שעה," ציין ערן. הוא ראה את ההבעה על פניו מכוסות הבוץ של דרור ומיהר להוסיף - "הֵיי, אל תתחמם! סתם צחקתי."
"הלוואי שהייתי יכול להתחמם," נאנח דרור. "בוא כבר. איזה פַאדִיחָה! מה שאימא שלי תעשה לי."
                                                                              -------
המרירות חלפה. דרור החליט לשכוח את פרשת המסגרייה. הוא יִלמד את הלקח וינסה ללכוד את הפורץ הבלתי-ידוע בלא שיסתבך שוב. היתה לו הרגשה שאין מדובר בשוד רגיל אלא בתעלומה של ממש. הוא סיים לאכול במהירות, יצא החוצה ופגש את בילי, שהלך במעלה הרחוב.
"מה נשמע, בילי?" שאל דרור.
"שמעת מה קרה בקולנוע?" אמר בילי בהתלהבות.
"כן," אישר דרור. "שמע, סוף-סוף הגיעה תעלומה למושבה שלנו, ואני מתכוון לפתור אותה." מירה וריקי הופיעו יחד במעלה הרחוב והצטרפו אל דרור ובילי כשהן משוחחות בהתרגשות. דרור החליט לצרף גם את ערן לחבורה ושרק לו את שריקתם המוסכמת שנלקחה מתוך שיר נפוץ. ערן הציץ מחלון חדרו.
"מה קרה?" שאל בקול מנומנם.
"בוא מהר החוצה!" קרא בילי בהתרגשות. "שדדו את קולנוע 'שבט'."
ערן שִׁפשף את עיניו, מיהר להתלבש, קפץ החוצה מהחלון והצטרף אל חבריו.
"בוקר טוב," בירך אותם בפיהוק רחב. "מה יש? מי גנב את קולנוע 'שבט'?"
"נורא מצחיק!" רטנה ריקי. "אם לא שמת לב, כעת אתה כבר לא ישן."
"טוב, טוב," אמר ערן בקוצר-רוח. "אז אולי תספרו לי מה קרה?"
"מישהו בלתי-ידוע פרץ בלילה את הקופה בקולנוע וגנב משם את כל הכסף," אמר דרור. "מעניין מה קרה שם באמת."

                                                                              .3.
                                                                 "השישייה"

חַיִים אביבי - אביו של דרור - ודָוִד ארנון - אביו של ערן - שותפים במסגרייה של אחלמה. תושבי אחלמה נזקקו באופן קבוע לשירותי המסגרייה של השניים, כך שעבודה לא חסרה והמסגרייה היתה עסק מצליח ורווחי.
כמובן, מכיוָון שהמסגרייה היתה עסק פרטי, נאלצו השניים לעבוד שעות נוספות רבות. הם לא סירבו לאף עבודה דחופה, וכשעומס העבודה היה גדול במיוחד, עבדו השניים מסביב לשעון.
בשעת בוקר מאוחרת של אותו יום רכב אביו של דרור על אופניו אל המסגרייה כדי להצטרף אל דָוִד ארנון, שהגיע לעבודה בשעה מוקדמת. המסגרייה נמצאה באיזור התעשייה בקצה הדרומי של אחלמה, וחיים אביבי חצה את המושבה לכל אורכה.
בדרכו חלף חיים אביבי ליד בית-הקולנוע. הוא נזכר בסרט בו צפה אתמול בהצגה השנייה, וחייך לעצמו. לאחר שנייה נעלם החיוך מעל שפתיו. הוא ראה את שוטר המושבה מגיע בהליכה מהירה אל בית-הקולנוע כשמנחם גרינשפן - בעל בית-הקולנוע - ממתין לו בחוסר-סבלנות ליד הדלת. חיים אביבי היטה את אופניו ימינה, התקרב אל השניים ועצר.
"יפה מאוד, ישעיהו!" נהם גרינשפן. "מה זה צריך להיות? כמה זמן לקח לך להגיע?"
"מנחם, מה קרה?" שאל חיים אביבי בסקרנות.
"מישהו פרץ לקולנוע ושדד את כל הכסף שהיה בקופה," אמר גרינשפן.
"לא ייאמן!" נדהם חיים אביבי. "מי זה היה?"
"אין לי שום מושג," השיב גרינשפן.
"ואיך זה קרה?" המשיך חיים אביבי לשאול.
"רק רגע!" הרים פרפר את קולו. "חיים אביבי, מה אתה חושב שאתה עושה? תתנפנף מכאן מיד ואל תפריע למשטרה לעבוד!"
חיים אביבי רצה לענות לו, התחרט ורכב משם על אופניו. גרינשפן פנה אל פרפר.
"אז איך אתה מתכוון לגלות מי שדד את הקופה..." החל לומר, והפסיק לדבר. הוא הביט בתימהון בפרפר, שפניו האירו בחיוך של שביעות-רצון.
פרפר היה מאושר. סוף-סוף קרה משהו רציני באחלמה. פרפר כבר הריח את ריח ההצלחה. הוא יפתור את הפרשה, ילכוד את הפושע ויזכה לשבחים...
גרינשפן מיהר להחזיר אותו למציאות.
"מה אתה שמח?" הרים את קולו. "מוטב שתִמחה את החיוך האווילי הזה מהפרצוף שלך ותמצא מי שדד את הכסף, אחרת אני אזמין לכאן את יְהוֹשֻׁע גִבְעוֹן, והוא..."
מספיק!" קטע אותו פרפר בתקיפות. "אל תדבר שטויות. אני לא זקוק למפקד שלי כדי לחקור את הפרשה. אני מבטיח לך שתוך יומיים תתמלא הקוּפּה שלך חזרה בכסף הגנוב."
"אם כך, זה בסדר," אמר גרינשפן בפִקפוק. "איפה אתה מתכוון להתחיל לחקור?"
"במקום הפשע כמובן," הבליט פרפר את חזהו. "אני רוצה לראות מה קרה שם ולשמוע מפיך את מה שאתה יודע. בוא ניכנס."
גרינשפן הוביל את פרפר פנימה אל החדרון בו נמצאה קופת-הקולנוע. הם התיישבו בחדרון הקטן ופרפר סקר את סביבותיו בעין בוחנת. הוא ציין לעצמו את שני הכיסאות, את האשנב המסורג שנפתח החוצה ודרכו מכר גרינשפן כרטיסים, וכמובן את הקופה. פרפר הבחין בכל אלו במבט ראשון ושיבח את עצמו על עינו החדה שלא החמיצה שום פרט, כיאה לשוטר שעומד לפענח את הפרשה עד מחרתיים.
"ומה עכשיו?" שאל גרינשפן.
"אותי מעניין איך הצליח הפורץ להגיע אל החדרון," אמר פרפר. "הרי ברור שהוא לא יכול היה לחדור פנימה דרך האשנב למכירת כרטיסים."
"אני מניח שאיזו דלת או חלון נשארו פתוחים באיזשהו מקום בבניין בית-הקולנוע," משך גרינשפן בכתפיו. "הפורץ נכנס לבניין, הגיע אל החדרון, שבר את השמשה בחלון שמעל דלת הכניסה לחדרון, שם מאחוריך, ונכנס לחדרון."
פרפר הסתובב כנשוך נחש והביט למעלה. רק אז הבחינה עינו - שלא מחמיצה שום פרט - בשמשה השבורה.
"רק רגע," תמה השוטר. "אם השמשה נשברה, איך זה שאין רסיסים?"
"אחרי שטילפנתי אליך, טאטאתי את הרסיסים," הסביר גרינשפן. "לא רציתי שמישהו ייפצע."
"ובכך השמדת ראיות חשובות," נזף בו פרפר. "נו, טוב. לא חשוב. מעניין איך הגנב פרץ את הקופה."
"הוא התיך אותה," אמר גרינשפן. "הקולנוע קיים כבר שנים רבות ואף אחד לא ניסה לשדוד אותו. מי בכלל חשב שהקופה לא מוגנת מספיק?"
פרפר סקר את הקופה מקרוב וראה שגרינשפן צדק. מנעול הקופה הותך, והפורץ פתח את הדלת והוציא את הכסף. פרפר נאלץ לקבוע שהפורץ עשה עבודה נקייה. מסתבר שמחכה לפרפר עבודת בילוש רצינית. פרפר התחיל להצטער על שהתחייב להחזיר את הכסף תוך יומיים. שלושה ימים נראו כעת זמן הגיוני יותר. או אולי שבועיים?
"טוב," נאנח פרפר. "מי, לדעתך, פרץ את הקופה שלך?"
"אתה שואל אותי?" התרגז גרינשפן. "זה התפקיד שלך למצוא אותו."
"למי היתה גישה לקופה?" שאל פרפר.
"רק לי. בנימין שמחוני כבר לא שותף, ולאַבְרֵימַלֶה מִיקְרוֹבִּי שעובד כסדרן בקולנוע מאז ששמחוני פרש, אין מה לחפש כאן," השיב גרינשפן.
"אני מבין," הִנהן פרפר. "תגיד לי. האם הכסף או חלק ממנו היה מסומן?"
"מסומן? מה קרה לך? זה כסף שאנשים שילמו כדי לקנות כרטיסים," החל גרינשפן לאבד את סבלנותו. "אין לך שאלות יותר הגיוניות?"
"יש לי עוד שאלה אחת," הודיע לו פרפר. "מה עשית הבוקר בקולנוע?"
"רציתי לסכם את ההכנסות בספרים ולהפקיד את הכסף בבנק," אמר גרינשפן באנחה. "כעת נותר לי להפקיד רק אוויר."
"זה הכל," סיכם פרפר המאוכזב. "נגמרו לי השאלות. בזאת סיימתי את החקירה הראשונית."
פרפר עזב את החדרון וכשהִרהר בעובדות שאסף, נאלץ להודות כי בעצם אין בידו אלא אפס מאופס של יֶדע על מה שקרה. הוא יצא מבית-הקולנוע, פנה ימינה, הקיף את פינת הבניין והחל לצעוד ליד הקיר הצפוני הארוך. כשהגיע לאמצע הקיר, עצר והביט למעלה אל החלון הקטן בקומה השנייה של בית-הקולנוע. צינור מים אנכי עבר בסמוך לחלון ופרפר סקר אותו ושקע במחשבות.
"בּוּם!"
פרפר ניתר בבהלה וניסה לברוח הצידה. מאוחר מדי. צינור המים נסדק ונבקע לפתע, וזרם מים עז שטף את פרפר והשליך אותו לאחור על ישבנו. עד שהצליח להתרחק מן המים הזורמים, התלכלכו בגדיו בבוץ והוא נטף כמו ממטרה. פרפר מיהר לסגור את הברז הראשי והביט בעצב בשלולית הענקית שנקוותה על האדמה.
פרפר עקף בחזרה את הפינה וניגש אל האשנב המסורג למכירת כרטיסים. מנחם גרינשפן ישב בחדרון ובהה בקופה. פרפר סיפר לו על הצינור שנשבר.
"בסדר," אמר גרינשפן באדישות. "אחרי שהפורץ גנב לי את הכסף מהקופה, מה ישַׁנו עוד כמה שקלים לאינסטלטור? בכל אופן, טוב שסגרת את הברז הראשי. הרבה מים יקרים היו מתבזבזים."
פרפר חזר לביתו, רטוב ואומלל. תוך זמן קצר טבל יותר מדי פעמים במים בלא שרצה בכך.
                                                                              -------
ובעוד פרפר אובד עצות ותוהה מה יהיה הצעד הבא שלו, התאספו חמשת החברים מול ביתו של דרור. באותו רגע דיבר בילי.
"אתה רוצה לחקור את הפריצה?" תמהּ.
"מדוע לא?" השיב דרור בשאלה. "לא רק שאני רוצה לחקור, אני גם מתכוון להצליח. מה דעתכם? האם תסכימו להצטרף אליי לחקירה?"
"מה?" נדהמו השאר.
"נקים חבורת בלשים," הסביר דרור. "קראנו על כך פעמים רבות בספרים ואין כל סיבה שלא נוכל לעשות את זה בעצמנו. נחקור את הפרשה, ועם קצת מזל גם נפתור אותה. בכל אופן, כך לא נשתעמם בחופש-הגדול."
"אתה השתגעת לגמרי!" קבע ערן וסובב אצבע ליד רקתו כרמז מוסכם לשיגעון. "אל תשכח מה קרה לנו במסגרייה בגלל שרצית לשחק בבלשים. איזו תעלומה יש כאן? אני לא רואה שום דבר מסתורי בשוד. אפילו חשודים אין לנו. הרי כל אחד היה יכול לפרוץ את הקופה."
"זה נכון, דרור," הוסיפה מירה. "אין לך מאיפה להתחיל. ערן צודק. אנחנו סתם נבזבז זמן, ובסוף פרפר ילכוד את הפושע."
"רק רגע!" קפץ ערן. "קוֹסְטוֹנְטְרוֹנוֹמַאט, מירה! אל תכניסי לי מילים לפה. את זה אני לא אמרתי. פרפר בחיים שלו לא ילכוד אף פושע. אפילו את עצמו הוא לא היה מסוגל ללכוד. כמה שאני חושב יותר על ההצעה של דרור, אני חושב שיש בה משהו."
"בחייכם," התערבה ריקי. "מה זה חשוב אם אנחנו נלכוד את הפורץ או שפרפר יצליח? הרי ממילא אין לנו מה לעשות בחופש-הגדול. אם נקים חבורה בלשית, זה יפתור לנו לפחות את בעיית השיעמום. אני צודקת?"
"את בהחלט צודקת, ריקי," אישר בילי. "דרך אגב, מה זה בדיוק קוֹסְטוֹנְטְרוֹנוֹמַאט?"
"אה, זו סתם אחת מהקללות שערן המציא," גיחך דרור. "אז סיכמנו. אנחנו נייסד חבורת בלשים ונעבור הרפתקאות מותחות. אני מאמין שאם נחשוב בהיגיון, נצליח גם לפתור את התעלומה."
"ותוך כדי כך נוכל ודאי לגרום לפרפר לעשות צחוק מעצמו," הוסיף ערן בחיוך ממזרי.
"כיצד נתחיל?" שאלה מירה. "הרי אין לנו מושג מה קרה בקולנוע."
"נתחיל לחקור," קבע דרור. "אבל ראשית אנחנו צריכים למצוא מקום שנוכל להתאסף בו ללא הפרעות - כמו הבקתה בחצר של בילי. עלינו למצוא שם לחבורה שלנו ועלינו לבחור מנהיג כדי שלא נפעל ללא סדר."
"את הבעיה הראשונה כבר פתרת," אמר בילי. "אני מציע את הבקתה שלי. הוריי לא יתנגדו לכך בתנאי שלא נגרום נזקים. בואו לשם ונטפל בשאר הנושאים."
ברגעים הבאים עסקו החברים באִרגון הבקתה. כל אחד הביא מביתו כיסא ישן, בילי תרם שולחן-מתקפל והחמישה הסתדרו בנוחיות בבקתה. הצטרף אליהם שביט שבאותו בוקר לא הצליח למצוא חתולים לרדוף אחריהם, ולכן נדבק אל דרור.
"נתחיל בשם לחבורה," נטל בילי את היוזמה. "אני מציע לקרוא לנו - 'חבורת בלשי אחלמה'."
"שם מפוצץ מדי," התנגד ערן. "אנחנו לא בלשים מבוגרים. מה דעתכם שנקרא לעצמנו משהו כמו 'חבורת ערן, דרור, ריקי, מירה ובילי בערבון מוגבל?"
"לא רק שאתה חמור קופץ בראש ואתה שם את עצמך ראשון, אתה גם מבזבז את הזמן שלנו בשטויות שלך," התרגזה ריקי. "אנחנו לא חברה לייצור ופלים או כעכים. עם ההיגיון העקום שלך, אתה תכף תציע שנקרא לעצמנו חבורת 'בַּמַעְדֵר'!"
"'במעדר'? מה זה 'במעדר'?" נדהם דרור.
"ראשי-התיבות של בילי, מירה, ערן, דרור, ריקי!" גיחכה ריקי. "בואו נהיה רצינים. במקום להסתבך, אני מציעה שם פשוט - 'הַשִׁישִׁייָה'!"
"לא ידעתי שחמישה ילדים הם שישה!" העיר ערן בנקמנות. "ריקי, את ממש קוּקוּרִיקִי!"
"לכל חבורת בלשים היה תמיד כלב וחשבתי שגם שביט יוכל להצטרף אלינו," הסבירה ריקי. "ככה נהיה ביחד ארבעה ילדים, חמור אחד וכלב אחד!"
"ערן, אל תענה לה!" מיהר דרור להשתיק את חברו. "גם אני חושב שכדאי לצרף את שביט לשישייה. שביט בהחלט יוכל לעזור לנו בחקירה."
"האם אתם לא חושבים ששם כמו 'השישייה' הוא שם רגיל מדי? יש חבורות בלשים עם שמות דומים," העירה מירה. "אני דווקא חשבתי שכדאי לקרוא לעצמנו בשם מקורי יותר."
"האמת שגם אני חשבתי ככה," הסכים דרור. "יש לך הצעה?"
מירה הניעה בראשה לשלילה. גם השאר שתקו.
"טוב," החליט דרור. "בינתיים נקרא לעצמנו 'השישייה' עד שלמישהו יהיה רעיון לשם טוב יותר. מה בקשר למנהיג?"
"אני מציע כמנהיג את שביט," הכריז ערן.
"אולי תפסיק עם זה," התרגזה ריקי. "אתה לא יכול להיות רציני לפעמים?"
"תפסיקו שניכם," ביקש דרור. "בכל אופן, שביט יוכל להיות הזנב שלנו כי יש לו זנב. אני מדבר דווקא על הראש."
"אני מציעה בחירות חשאיות," אמרה מירה. בילי הִנהן ומיהר לצאת מהבקתה אל ביתו. עד מהרה חזר עם עט וחמש פיסות נייר. הוא חילק את פיסות הנייר לחבריו, העט עבר מיד ליד ובתום הכתיבה אסף בילי את הפתקים. הוא עיין בהם לרגע והכריז - "ערן קיבל קול אחד ודרור ארבעה קולות. ברוב קולות בחרנו את דרור להיות מנהיג לחבורת השישייה."
"יחי דרור!" צעקו כולם. דרור היה מרוצה. הוא הצביע עבור ערן וכל השאר הצביעו עבורו. דרור הכיר בגודל האחריות וידע שאסור יהיה לו לאכזב את חבריו.
"אנחנו נתחיל כעת לחקור," אמר. "מה אתם מציעים לעשות?" דרור החליט שייתן לחבריו להביע את דעתם לפניו.
"אני חושב שכדאי לחקור את גרינשפן," הציע בילי. "פרפר ודאי חקר אותו ואסור לנו לפגר אחריו."
"מצוין," הסכים דרור. "בילי, גש עם מירה אל גרינשפן כבר עכשיו ותחקרו אותו. אני מקווה שהפעולה הראשונה של השישייה תצליח. ניפגש שוב בשתיים אחר-הצהריים."
                                                                              -------
מירה ובילי הלכו אל ביתו של מנחם גרינשפן כשמירה מראה לבילי את הדרך.
נחמה, אשתו של גרינשפן, פתחה את הדלת. העצבנות ניכרה בפניה.
"שלום נחמה. מנחם בבית?" שאלה מירה בנימוס.
"לא," איכזבה גברת גרינשפן את השניים.
"האם תוכלי לומר לנו איפה הוא?" העז בילי לשאול.
"מה זה משנה לכם?" אמרה גברת גרינשפן בקוצר-רוח. "מה אתם רוצים ממנו? הוא עצבני וממילא לא ירצה לדבר אתכם."
"בכל זאת, איפה הוא?" התעקש בילי.
"בקולנוע," נכנעה גברת גרינשפן. "איפה חשבת שהוא יהיה?"
"מה אתה אומר?" שאלה מירה בחשש לאחר שהשניים עזבו את חצר ביתו של גרינשפן. "אם הוא עצבני, אולי מוטב שלא נרגיז אותו?"
"מה פתאום?" השיב בילי בביטחון. "אנחנו חייבים לחקור אותו. אם לא נחקור, לפרפר יהיה יתרון עלינו. חבל על הזמן. בואי לקולנוע. נוכל לנצל את ההזדמנות ולהעיף מבט על מקום הפשע."
בילי ומירה ניגשו אל האשנב למכירת כרטיסים.
"שלום מנחם," אמרה מירה. גרינשפן סובב את ראשו והביט בה בהפתעה.
"כן, מירה?" שאל. "עכשיו את באה לקנות כרטיסים? את לא חושבת שהקדמת? אני פותח את הקופה רק אחר הצהריים."
"לא באתי לקנות כרטיסים," אמרה מירה. "רק רציתי לשאול אותך משהו."
"דווקא עכשיו?" שאל גרינשפן בחוסר-סבלנות. "נו, טוב. תשאלי."
"אולי אפשר להיכנס?" ביקשה מירה.
גרינשפן רצה לסרב אך לפתע שינה את דעתו. הוא קם וניגש לפתוח להם את דלת בניין בית-הקולנוע. מירה ובילי נכנסו וגרינשפן הוביל אותם לחדרון.
"אין לי הרבה זמן ובטח שאין לי סבלנות," הודיע להם. "מה רציתם לשאול? אני כבר מתאר לעצמי. אתם תמיד מוכרחים לדעת מראש את הסרטים שיוקרנו בשבועות הקרובים."
"לא את זה רצינו לשאול," אמרה מירה.
"לא?" הופתע גרינשפן. "אז מה כן? אתם צריכים להבין שהפריצה מוטטה לי את העצבים."
"אבל באנו לשוחח אתך על הפריצה," אמר בילי, ומיד התחרט על דבריו.
"מה?!" קרא גרינשפן בכעס. "אתם רוצים לעצבן אותי עוד יותר? בעצם, מה אתם רוצים? תעשו את זה קצר ולעניין!"
בילי היה המום מהמפנה הבלתי-צפוי. מירה תפסה מיד שגרינשפן אינו מעוניין להרגיז ילדים שעלולים לעשות פרסומת רעה לבית-הקולנוע. חלק חשוב מפרנסתו של גרינשפן היה תלוי בסרטי ילדים ונוער. הרי גם אחרי הפריצה ימשיך גרינשפן להקרין סרטים בבית-הקולנוע שלו.
"אולי תוכל לספר לנו מה קרה בלילה?" ביקש בילי.
"הלוואי שידעתי," השיב גרינשפן והתיישב על כיסא. מירה תפסה כיסא שני ובילי נותר לעמוד. גרינשפן סיפר להם את מה שסיפר קודם לפרפר. כשסיים, הזעיף שוב את פניו.
"עוד משהו?" שאל בקוצר-רוח.
"האם אפשר בבקשה לערוך סיור בבית-הקולנוע?" שאל בילי.
"בפירוש לא!" התרגז גרינשפן. "זמנכם עבר. אתם מוזמנים ללכת."
בילי ומירה הודו לגרינשפן ועזבו את החדרון.
"איזה בן אדם," נאנח בילי. "כזה עצבני."
"אל תשכח שפרצו לו את הקופה," הזכירה לו מירה.
"זה נכון," הודה בילי. "טוב, לא נורא. העיקר שהצלחנו בחקירה. כעת עלינו לחשוב על חשודים שהיתה להם סיבה לפרוץ לקולנוע."
"לי יש שניים," אמרה מירה. "בנימין שמחוני - השותף הקודם ששונא את גרינשפן, וחַיְדַק - הסדרן החדש."
"חיידק?" תמה בילי. "לבריון כזה את קוראת חיידק?"
"זה לא בגלל הממדים שלו," צחקה מירה. "שמו האמיתי הוא אַבְרָהָם מִיקְרוֹבִּי ומיקרוב הוא קרוב משפחה של חיידק."
השניים הגיעו אל ביתה של מירה ונפרדו זה מזה ב-"להתראות בשתיים." הפעולה הראשונה של השישייה עברה בהצלחה.

                                                                                                                                חזרה למסך הקודם